זו מן תחושה של בישול ארוך ואיטי שמתרחשת במעמקי בטני, וקוראת
לכל חושיי להתאגד נגדה. אתה לא תביס אותנו, וגם אם נדמה לי
שאני הולכת לחלל את כבודי ואת המושב של האוטו, אני אצליח
להתאפק, ובסוף זה יקרה במקום ההולם, בזמן ההולם. לא תיארתי
לעצמי שזה מה שיהיה, יכלתי למנוע את זה עם מחשבה מראש.
כשנכנסתי לאוטו דמיינתי בראשי את הנסיעה הרגילה, את 15 הדקות
שמרחיקות ביני לבין היעד הבא - הלא הוא ביתי. מדובר בטייס
אוטומטי פשוט, שנעצר למשך 10 דק' הארוכות בחיי. אני יושבת
באוטו, מטרים ספורים מהפניה ימינה. משמאלי, מלפני ומאחורי -
מכוניות צמודות שבתוכן אנשים רגועים, לפחות יותר ממני. מימיני,
מדרכה. עוד 9 מטרים  אני מגיעה, והתנועה נעצרה. כשאני אומרת
תנועה, אני מתכוונת לתנועת המכוניות על הכביש. כי באותם רגעים
ממש, התנועה שמתחוללת במעיי אינה רגועה. אני בוערת. בטני דורשת
מקום להתרוקן, ומוחי מלא מתמיד: לא כאן, לא עכשיו, תעמדי בזה.
אבל זה לוחץ, זה כואב לי, אני בוערת! זה בועט, ואני כל-כך חסרת
אונים, שאני מחליטה לעצור הכל, ולהתחיל להקשיב לנשימות שלי,
להמציא שירים, לדבר עם אלוהים, לחשוב על הפעם האחרונה שראיתי
את אמא. המכוניות שלא מתקדמות והשפיות, כמו כלואה במטרד שנמצא
בקיבתי, תקועים במקום. והנה מגיע הרגע והמכוניות סוף-סוף זזות.
אני פונה ימינה, ועכשיו רק נותר לדמיין את רגע ההקלה האלוהי,
אותו רגע שיקרה באסלה, שנמצאת בשירותים, שנמצאים בתוך הבית
שלי.