הרגש הזה. יחד עם המתח שלפני אותה פגישה. כמו חשמל. פתאום מגרד
בגב. צמרמורות בעמוד השדרה. התודעה משנה צורה. לוקח זמן עד
שמתבהרת המחשבה. עד שנפגשים. ומבינים בטעות שבאנטרקטיקה אנו
נמצאים. צריך לחמם מנועים.

מדברים. צוחקים. שותקים. עובר סבבה ואדרבה אפילו נהנים..

אבל איפה היא כשחיפשתי אותה? את המעטפת? זאתי שאותי עוטפת. היא
הייתה קיימת בעבר. כי כולנו יכולים ללמוד לאהוב. מתחילים
ונאחזים בנקודה שמתרחבת ונעשית אחיזת אלילים. אולי מעשה
תמימים. צריך את ההרגשה. זאת שמחשמלת בכל פינה. שמרטיטה. כי כל
דבר לגופו של עניין ובהתאם למצב. אין מקום לשכל בים של רגשות.
פה נכנס לפעולה הורמון שעושה עבודה נפלאה. משתלט על מוחנו
ומתכנת מחדש את רגשותינו. הורמון האהבה. בעצם הוא מחליט על
מידת ההתאמה.

ועכשיו מגיעה התסבוכת. שאותנו הגברים מסבכת ומאמללת. כי אם לא
הייתה אז מיד הטלפון היה כבר ביד. הנייד היה מצלצל מיד כי היא
בראש הרשימה. והיא הייתה עונה. אבל. זה לא ככה ואין סתם. יש
סיבה. להיות מבולבל ולא החלטי ולדחות לעוד שנייה ועברה שעה. זה
בסדר כי זה ככה כולנו. האומץ הוא לקום ולהגיד שמפה אני ממשיך
לבדי. אולי כמו מעסיקים שלא מחזירים תגובת-פנייה-לעבודה. לאלו
שמחפשים אצלם להיות עובדים. לאלו שמחפשים את הזמן לשרוף. קצת
כמו משרתים. ואולי לומר את הגרוע מכל. זה קשה אבל צריך להבין.
שאהבה היא גם דבר כואב. אבל לא טוב לקחת הכל ללב.

אז דוחים עוד יום ומעבירים את הזמן. עד שתצלצל כי לא היה
האומץ. היה ההעדפה של שריפת הזמן. זה ככה שאתה מעולמות גזורים.
וגם רואה סרטים. אוכל כאפות ושומע צפצופים. כן מה לעשות החיים
הם לא תמיד הוגנים.

כנראה שאין ברירה. כי לא הייתה אז ההרגשה. אותה המעטפת שלה כה
ציפיתי. אבל דווקא פה הבעיה. שהיא כל כך מתרגשת. וכל כך
מתלהבת. ואתה יודע שהכאב הוא לא יהיה בשבילך. אתה כואב עבורה.
רוצה לעזור לה בהבנה. שהכל יחלוף ומקסימום תמונה בפייסבוק. אבל
ככה. כי ככה זה. פערים ברגשות בין בנים לבנות. דברים שאי אפשר
להסביר. פשוט  לתת לזה לקרות. גם למה שלא אמור. לקרות.

והגיע השעה ובפי הבשורה. מחכה שאולי היא תקדים אותי. אבל אז
אני מאבד משו ממני. אבל למי אכפת. חשוב כמה שפחות נזק יקרה מכל
המהלך. תדמית היא לא טלית. לא מתעטפים בה מוסף וגם שחרית.
תקשיבי ובפי יש משו שאותו לי לך לומר. אולי פה הטעות שמשכתי
עוד כמה מילים ולא.. והיא חושבת. בטח הוא רוצה לספר לי (אוי
הפרשנות.. אוי) והנה פה הטעות. כן ידעתי שאתה אוהב אווווו..
ושיט אני חושב לעצמי.

מתעשת מיד וממוקד מטרה. רואה חד צדדי ודי החלטי. עכשיו היא כבר
אויב ואפילו בפוטנציאל כבר לא חברה. אין ברירה. בלחימה כמו
בלחימה. נפגעים זה נכון. לעתים נדרשת גם הקרבה. לא נעים כי
סובלים. אבל המחשבות מתבהרות וממשיכים עם החיים. באינרציה
מוחלטת עם כוח חזק משניע קדימה. אז פגיעה אחת בדרך זה נכון ולא
נעים. עדיף אגרוף בבטן מאשר לתוך הפנים.

לוקח פיקוד ואומר מיד. תקשיבי לא שמעת טוב. אני חושב ששתקנו לא
מעט. וכנראה שניסינו והיה נחמד. הקלישאות לא משקרות. וגם את
המילים הקשות צריך לבכות. אז יהיה בסדר ונמשיך לדבר. פה ושם
בטח נשתמע. זה עוד מעגל שנפתח ולכי תדעי מתי ייסגר. פשוט את
יודעת. זה לא את זה אני. זה לא אני זאת ההרגשה שמדברת מתוכי.
אולי גם טוב שיש תירוץ או הסבר לכל מחשבה. כי באמת. אותי היא
עוטפת. ואם אין אז זה פשוט לא.. אהבה. אז סגרנו וסיימנו שיחה.
הסכמנו על מה שכבר ידענו. פשוט לא היה צריך להוסיף מילה. אני
כבשתי והיא הנהנה. נראה שבסוף הכל הסתדר כמו שצריך לקרות
והגענו לאות הסכמה..

שנישאר ידידים.


(-)