בערב ראש השנה, התכנסו כל עובדי המחלבה, בחדר האוכל, לארוע
הרמת כוסית עם מנכ"ל החברה. על הקירות נתלו צילומים של פרות
בכל מיני מצבים: רועות בשדה פתוח, אוכלות קש ברפת וגם צילומי
דוגמנים יפים במדי רפתנים וחקלאים חבושי כובעי טמבל עם קלשונים
תקועים בחבילות קש. באולם היו כמאתיים איש, שהמתינו בקוצר רוח
לסיום האירוע. קובי ישב בשורה הראשונה, נטלי על זרועותיו,
איריס, אדווה ויואב, לצידו.
הצלם הקבוע של החברה הסתובב למטה. על הבמה עמד שולחן בודד
ועליו מיקרופון. אילן קומשה ניגש למיקרופון וביקש מהנוכחים
להפסיק את השיחות ביניהם, עקב כניסת המנכ"ל.
נכנס המנכ"ל, מח"ט לשעבר בשריון. גבוה, מקריח, כתפיו קצת
שמוטות ואפו הגדול מאיים לכסות את פיו. חלק מהעובדים נעמדו עם
כניסתו, אך הוא נפנף בידיו וביקש מכולם לשבת. הוא התיישב ליד
השולחן.
"אהמ, אהמ, לפני שנרים כוסית" אמר אילן קומשה, "נחלק פרס לעובד
המצטיין של השנה. לועדת הפרס הגיעו ארבעה מועמדים שייצגו את כל
מחלקות המפעל. הפעם, לא התקשתה הוועדה לבחור בזוכה הסופי. אני
רוצה להקריא לכם את החלטת הועדה כפי שנרשם בתעודה שתוענק
לזוכה:
"הזוכה עבד אצלנו תקופה קצרה במחלקת הגבינות הרכות והצליח
לקלוט ולהבין את המערכת. הוא הכניס שינוי בתהליך ויצר מוצר
שונה. הגבינה שיצר, הייתה ייחודית וקלעה היטב לטעם הקהל. השוק
ספג בזריזות את המוצר ונשארנו ללא החזרות. ציבור הקונים, התאהב
בטעם ובמרקם של הגבינה החדשה... "

קובי שכב על הספה בסלון ועיניו היו עצומות למחצה. על השטיח
שלצידו, שיחקה נטלי בנעלי הבית הצמריריות שלו ונדמה היה לו
שהבחין בצללית של צ'יקו חולפת באלכסון לעבר דלת הסלון הפתוחה
ונעלמת בכיוון המדשאה.
לאחרונה, היה לו שפע זמן פנוי והוא נהג להריץ לאחור את סרט
חייו, החל משחרורו מ"היחידה" כקצין עטור אותות הצטיינות. עבור
למרכז הבין תחומי בהרצליה, משם נחטף עוד בטרם סיים את לימודיו
על ידי חברת ההימורים האלקטרונים הענקית, שם התקדם במהירות רבה
עד שהתיישב בתפקיד מנהל חטיבת השיווק. שש השנים של שמנת מתוקה,
בתפקיד הנחשק, עתיר השכר והבונוסים, הביאו אותו למסקנה שהוא
נחנק וחייב לעשות משהו עבור עצמו. עם עוד שני חברים מ"היחידה"
ושתי קרנות הון סיכון, החל לפתח רעיון שגיבש זמן רב. הם הקימו
את חברת מנג'ינט שהיתה אמורה לפתח אבזר לסמרטפון, שיאפשר לו
לדבר מכל מקום, ללא תלות ברשת הסלולרית.
אחרי שנתיים היו בחברה כבר 40 עובדים והכל נראה דבש. הרעיון
היה מצויין וגרם להתענינות בקנה מידה עולמי. אך המציאות קשה
ואכזרית יותר מהדמיון. החברה נסגרה ברגע שענק התקשורת האמריקאי
בחר לרכוש את מניות המתחרה עם מוצר כמעט זהה - ג'סמין אנד קו.
כל העובדים נשלחו הביתה וההשקעה הענקית, ירדה לטימיון. נשארו
חובות למשקיעים ולבנקים וציוד יקר שנמכר כהרף עין, בכחמישה עשר
אחוזים משווייו הריאלי. כבר יותר משלושה חודשים שאנשים שהיו
חברים, הפסיקו להתקשר אליו והוא יושב בבית בחוסר מעש.

איריס הסיעה את אדווה לבית הספר ואת יואב לגן חובה. לנטלי אין
סידור. פיטרו את המטפלת ומאז היא תחת עינו הפקוחה למחצה. בחודש
הראשון היה דווקא נעים. הוא בישל ארוחות חמות, עשה קצת ספונג'ה
וניגב את האבק מהרהיטים. חלקו המאיים של המצב טרם עוכל. בחודש
השני החלו הדאגות יחד עם הטלפונים המאיימים של עורכי הדין של
הבנקים. הוא התחיל להבין את עומק הבוץ שאליו נפל ואת גובה
החובות האישיים בגין ערבויות שנתן.
איריס הגיבורה, עמדה לצידו. היא המשיכה בחיי השיגרה מסננת
הסברים חלקיים לילדים ולבני משפחה וחברים ששואלים למה קובי
בבית. קובי היה גאה בה. הוא חשב עליה ונחשול חם התנפץ בחזהו
והציף אותו בגרונו.
מנהלי קרנות הסיכון שעבדו מולו נאלמו ונעלמו. הבנקים החביבים
חשפו שיניים טורפות. כל החברים נדָמו מלבד שניים.
אורן, חברו מגן הילדים, המשיך לצלצל מדי שבוע, שופך לפניו את
מר ליבו על בית הקפה המצליח שסגר לאחר שצבר חובות מפליגים.
כשזה קרה, נאלץ קובי להתעלם מבעיותיו הוא ולשמש כומר תומך
ומרגיע לאורן, שלמרות גילו, נשאר ילדותי נרגש וסובל.
בימי חמישי היה שריקי מרים טלפון ומתעניין ולפעמים מגיע לקובי
הביתה, עם בתו דנה שקטנה בשני חודשים מנטלי. שריקי היה חבר
ליחידה. היה ביניהם קשר לא מפוענח שנולד אי פעם, באחד
ממסעותיהם הלא נודעים. קובי מעולם לא הבין איך אדם כל כך עדין
ורגיש כמו שריקי יכול לשרת ביחידה כה מסוכנת ותובענית. שריקי
היה חבר לכל החיים. אחד שאתה יכול לסמוך עליו שיחלץ אותך, גם
אם תאבד את ההכרה מעבר לגבול והוא יהיה פצוע. גם לשריקי לא
חסרו בעיות. הוא לא הצליח בשום מקום עבודה ונאלץ תמיד לחזור
לעזרה בעסק המשפחתי הקטן של הוריו. אך הוא מעולם לא דרש עזרה.
כשקובי היה זקוק לעזרה, מי שחש בכך, מלבד איריס, היה שריקי.
הוא היה שם תמיד. רק שריקי ידע שקובי אינו ספינקס שעומד לנצח
ושיש לו רגעים של שבירה, שהוא מסתיר ורק שריקי, היה היחיד שידע
לטפל בהם.
קובי המשיך לקום כל בוקר בחמש. הוא לא זכר אם חלם בלילה. אולי
חשש מביעותים ושלח טיל מחשבתי משבית למוחו. עדיין היה יוצא
לריצה היומית, נועל את נעלי הספורט הבלויות שהביא מניו יורק
לפני כארבע שנים. הוא ראה את הסדקים בסוליות הגומי ואת התפרים
שנפרמו וידע שיקח עוד זמן רב, עד שיזכה את עצמו בנעליים
חדשות.
בחודש השלישי, כשראה שאין תשובות למכתבי קורות החיים ששלח לכל
משרדי ההשמה ולכל מי שהכיר אותו מהברנז'ה, הבין שהוא חייב
לעשות שינוי, אבל לא ידע איזה. הוא ידע שזה יהיה משהו שונה
וחדש. משהו מאתגר שכמוהו לא חווה מימיו.
באחד הערבים, ראה את תוכנית הטלביזיה, של מיקי חיימוביץ על
אקדמאים מחפשי עבודה בשנות הארבעים שלהם והבין שאם לא יפעל
לבד, איש לא יבוא לעזרתו. עוד אלפי אנשים נמצאים במצב שלו
והמצב לא הולך להשתנות.
כבר למחרת, לקח איתו את נטלי והשאיר אותה אצל הוריו. בפעם
הראשונה בחייו ניגש ללשכת העבודה. עוד באותו יום, שלחו אותו
למחלבה, לעבודה כאחראי על פס ייצור של מוצרי חלב.

למנהל העבודה שאליו הגיע, קראו גבי. הוא היה אדם גבוה, בעל
פנים חתומות, שלא שאל אותו שאלות מיותרות. רק בחן את פניו
קצרות והציע לו לעבוד במשמרות לילה שמכניסות יותר וקובי הסכים
מיד. כך יוכל לראות את ילדיו ואשתו יותר פעמים ולהמשיך לטפל
בנטלי.
מכונת הגבינות השתרעה על שטח של אולם ענקי. זה היה פס ייצור
שלארכו התרחשו כל שלבי הייצור של הגבינות. החל מערבול החלב
המוחמץ תוך הזרמת דו תחמוצת הפחמן, עבור למצוי הנוזלים
המיותרים מן הגבן ועד להדבקת המכסים, שטיפת המוצר הסופי, יבושו
והכנסת הגביעים לארגזי פלסטיק ירוקים שנסעו על גלילים מחוץ
לאולם הייצור בדרך למחסן הקרור ממנו יועמסו למשאיות, לא יאוחר
משעה 03:00 בכל בוקר. האחראי על פס הייצור היה חייב לוודא שהכל
עובד כשורה ושלא נוצרת תקלה בסרט הנע. כל המשמרת הזו היתה
מורכבת מאדם אחד בלבד שאמור לנוע מעמדה לעמדה של המכונה
הענקית.
החלק הקריטי בייצור, היה העירבול. אסור היה לו להימשך יותר
משעתיים. אם הערבול היה נמשך חצי שעה יותר, היו נוצרים גושים
בתערובת שצפים ברובד רך יותר והמרקם הפך ללא הומוגני. המשמרת
התחילה בשעה עשר ושלושים ובחצות, היה עליו ללחוץ על כפתור
ההעברה שיוצק את הגבינה הנוזלית למחצה, לצנרת המחלקת. על
הקירות משני צידי האולם, הורכבו פעמונים חשמליים גדולים שהיו
מצלצלים בשעת חצות.
איש לא ידע מה קרה שם. קובי נרדם, או נמנם. לא ברור איך לא שמע
את הפעמונים מחרישי האזניים. עובדה היא, שרק בשעה רבע לאחת,
לחץ קובי על כפתור ההעברה והעיסה מלאת הגושים החלה לנוע בצנרת
המחלקת ולמלא את הגביעים.
טעות גוררת תקלה ומחלקת האיכות שבודקת מדגמים של הגביעים, בדקה
את המדגם הראשון רק אחרי שהמשאיות יצאו לחלק את התוצרת ואי
אפשר היה לקרוא להן חזרה.
בשעה שמונה בבוקר הגיע גבי, מנהל העבודה וללא אומר, לקח את
קובי למחלקת כוח אדם.
נוגה, מזכירתו של אילן קומשה, מנהל מחלקת משאבי אנוש, הכניסה
אותו לחדר. הקירות היו לבנים וחלקים, ללא שום קישוט או תמונה.
אילן ישב מאחורי שולחן ריק מניירות, משקפיו במסגרת חומה עבה,
מצחו גבוה ושערו בשלבי הקרחה מתקדמים. לקובי היתה תחושה שיש לו
נטייה להזעה מוגברת. הוא עמד מול השולחן, ממתין שחלום הבלהות
יחלוף. "חשוב שתדע שפס יצור יומי שלם, הלך לאיבוד. הנזק הישיר
מגיע למליון שקל, אבל את הנזק העקיף - בריחת לקוחות עם השלכות
לטווח ארוך, אי אפשר כלל לאמוד והוא יכול להגיע למליונים
רבים".
קובי כיווץ את אגרופיו ושתק. אילן הרים ראשו וזגוגיות משקפיו
נצצו מולו, מציגות מאחור עיניים כחלחלות, נטולות מבע. הוא
המשיך. "אני מאד מצטער אבל אתה הולך הביתה. למזלך, בלי שנגיש
תביעה נגדך. אנחנו לא נוכל להמשיך להעסיק אותך".

איריס הביאה מחברות מבית הספר וישבה במטבח לבדוק אותן עד
שתיים. כשהלכה לישון, הרגישה את קובי מתהפך בלי הרף, אך לא
אמרה דבר. בשש בוקר ירדה למטבח וראתה במרפסת, את קובי מוציא
מהמחסן את אופניו.
היא יצאה למרפסת, "מה קרה?"
"שריקי מגיע עוד מעט. אני חייב לצאת מהבית. נחזור תוך יומיים
שלושה, מצטער על הבלגן".
עיניה של איריס ירו ברקים. "תראה קובי, אני איתך בתוך הסיפור
הזה, אבל אתה לא יכול להתקיל אותי ככה מעכשיו לעכשיו. גם לי יש
חיים וחובות לביצוע, תלמידים שזקוקים לי ושלושה ילדים שהם
במקרה גם שלך."
"אני חייב". קובי ניסה לחבק את גזרתה הנוקשה אך היא דחפה אותו
ממנה ונכנסה בזעם למטבח.
בשעה שבע הגיע שריקי עם הג'יפ וקובי הצמיד את אופניו למתלה
האחורי אליו חוברו אופניו של שריקי. שריקי סימן לאיריס "היי"
בידו, קובי התישב לידו ואמר "סע".
איריס שמעה את אדוה ויואב רבים בצעקות וקראה להם לרדת. הרימה
טלפון לאמה ובקשה שתבוא להשאר עם נטלי.

קובי שכב על הספה בסלון ועיניו היו עצומות למחצה. על השטיח
שלצידו, שיחקה נטלי בנעלי הבית הצמריריות שלו ונדמה היה לו
שהבחין בצללית של צ'יקו חומקת באלכסון לעבר דלת הסלון הפתוחה
ונעלמת בכיוון המדשאה. הטלפון ניגן. על הקו הייתה נוגה,
מזכירתו של אילן קומשה. "אילן רוצה לדבר איתך".
"אין לי מה לדבר איתו" אמר קובי.
"תקשיב עד הסוף ואז תחליט".
קובי המתין על הקו עד ששמע את אילן. "היי קובי, מה נשמע?"
(עלק, נהיה חבר שלו).
"מה אתה רוצה?"
"תקשיב קובי, בחברה החליטו לתת לך פרס עובד מצטיין".
"מה?????? אני בכלל לא עובד שלכם".
"כן, אבל תקשיב..."

...אני מתכבד להזמין את קובי כהן לקבל מידי המנכ"ל את הפרס בסך
עשרים אלף ₪".
המנכ"ל לחץ את ידיו של קובי ולאור הבזקי המצלמה העניק לו את
מעטפת הפרס.
העובדים מחאו כפיים והמנכ"ל נשף לתוך המיקרופון:
"עובדים יקרים, אני שמח לבשר לכם שבקרוב יתכנס הדירקטוריון
שלנו לדון בהקמת מפעל חדש שבו תיוצר הגבינה החדשה. היא תיקרא
"קובי". בדיון הקרוב, נדון גם במינויו של מר כהן למנהלו של
המפעל החדש. לידיעתכם, אנחנו מדברים בשלב ראשון, על קו של
עשרים אלף יחידות ביום שניתן להכפיל אותו לשמונים אלף. יותר
מהכמות היומית לצריכה מקומית. יש לנו מגעים דרך חברות הבנות
שלנו בחו"ל וקיימים סיכויים טובים שהגבינה החדשה תיוצא לשווקים
באירופה ובאמריקה הצפונית."