חני רכשה זוג מנויים לפילהרמונית וזו היתה הזדמנות לשימי הצבר,
לעשות תיקון תרבותי היסטורי ולהתחבר לקלסיקה שאותה שפכו מוריו
והוריו החלוצים הנלהבים, בצרוף נימוסי אירופה שנזנחו. כבר
בביקורים הראשונים בהיכל המוסיקה, הוא פגש את תמר, בת כיתתו
מהמושב הייקי, שמוסיקה קלאסית זרמה בעורקיה עוד בנעוריה והייתה
לחם חוקה.  היא נסעה לקונצרטים והאזינה לתקליטים בבית,  באותו
זמן ממש, ששימי השקיע את מרצו - בכדורגל והרמת משקולות.

המפגש הדו-שבועי התרחש באולם סמולרש של אוניברסיטת תל אביב
והיוה משב מרענן מימים רחוקים של ילדות בת שש עשרה. בהפסקות,
עד לכניסה לאולם הם שתו קפה בלובי של האולם המפואר והעלו
אנקדוטות עמוסות רכילות ישנה מתקופת הטיפשעשרה. כך יצא באחת
הפגישות האלה, ששימי סיפר לה על מירה מבית יצחק. הג'ינג'ית
הלוהטת מכיתה יב' שהלהיבה את שכבת השביעיסטים חסרי הרסן. הוא
זכר, איך בטו' באב, תאריך מועד לפורענות. היא הגיעה עם חולצת
פשתן לבנה ומכנסי ג'ינס שחורים,  שערה האדמוני גולש על כתפיה
וחיוכה זוהר מתמיד. בהפסקת עשר הגדולה, התאספה החמישיה המובילה
של כיתת הגאונים,  נשאה אותה באויר ואצה עם משאה האנושי, אל
שוקת הבטון של ברזיית השתיה שמולאה מים. היא יצאה מהטבילה
נבוכה ומבויישת. מסתירה בסיכול ידיים את חזה, ובד החולצה הרטוב
שהפך שקוף מרמיז את מחמדיה. כך עמדה שם מחייכת בפיה, עיניה
דומעות ושערה נוטף בעוד חבורת הגברברים הצוהלת, מרקדת  סביבה.


"אתה יודע..." אומרת לו תמר, "למה שלא תספר לה את זה?. היא
מגיעה לכאן לקונצרטים". פיו של שימי זרק "כן" מהיר אך ליבו
הגביר את הלמותו ושידר אזעקה. חש איך הוא נופל בפח שטמן לעצמו
בהתרברבות ילדותית, אף כי שמח והתרגש  לקראת המפגש הצפוי.

חלפו שבועיים עד הקונצרט הבא ושוב התכנסו בלובי של אולם
הקונצרטים. תמר ניגשה לשימי והציגה בפניו  אשה אלגנטית, מטופחת
ונאה ואמרה לו "זו מירה". שימי ניסה ולא הצליח למצוא בדל דמיון
בין הגבירה הנאה לעלמה האדמונית מזיכרון ילדותו. אף על פי כן,
הציג  את עצמו. מירה לא זכרה אותו. הוא היה אז, ילד מחוצקן,
שאחר להתבגר. אחד משני הנמוכים של הכיתה. רק אשרקה ניצן היה
נמוך ממנו. בכיתה זו, למדו גם שני ענקי בית הספר זוהר ויעקב -
בגבהם חצו את המטר ושמונים ואותם מירה זכרה היטב.

מתעלם מפעמוני האזעקה שהחרישו את אזניו מבפנים, החל שימי לספר.
האשה הנאה עמדה  מולו מחייכת. תוך שהוא מספר, התבונן בה מהצד,
עדיין לא מצליח לחבר בין הנערה האדמונית שכל כך ריגשה אותו אז,
לאשה הנאה שעמדה צוחקת כאן. בעוד היא מקשיבה, קראה האשה לבעלה
שעמד בסמוך - "גדעון, בוא תשמע". חושו הששי של שימי, שידר לו
שלמרות חיוכה, היא נבוכה ומתוסכלת מן הסיטואציה המטופשת ובעצם
- היא בוכה. הוא ידע בברור שאין כאן טעות. עמוק בפנים, אף הוא
בכה עמה, אך עדיין לא סכר את פיו והמשיך לספר ובמקביל, רצה
לקבור את עצמו  מתחת לקרקעית הים. תוך שהוא מספר, צפו כל
טעויותיו משכבר הימים - מנעוריו ובגרותו, ריחפו סביבו כשהן
מעופפות בצריחות, כמו להקת עורבים טרדנית והוא בוכה מבוזֶה, עם
חיוך גדול וצער, צער, צער.