[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
גנגסטה (מקבץ קצרים)

גנגסטה
איפה הייתי? הייתי בשדרה, אבל קודם הייתי בבית. הייתי מאוד
צמא, ולא היה מים ולא סודה, אז יצאתי לקנות אקסל. ואני טוב לי
להיות בחוץ, לשאוף אוויר, אפילו אם אני רק הולך למכולת. הרגשתי
טוב, כמו אוויר ומים לנפש. הרוח בפנים, אוויר הפסגות העשיר,
הרבה זמן לא הייתי בחוץ, ולא בדרך למכולת. והגעתי לשדרה, וישבה
שם אישה יפהפייה עם עיניים צהובות. אבל הפנים שלה היו מהממות,
והשיער השחור שגלש עד הטוסיק ומעבר. היא הייתה מאופרת ושזופה,
וכשראיתי אותה היא תיקנה את האיפור עם מראה קטנה. היא שמה לב
אליי ואמרה לי "היי," ואני אמרתי לה שאני מכיר אותה מאיזה
מקום. היא אמרה שכילד היה לי פוסטר שלה, אבל אחד ההורים שלי
זרק אותו, אבא או אימא, כי הייתי מביט בה בפוסטר שעות, ולא
הייתי משחק עם חברים, ולא עושה שיעורי בית. אמרתי לה כזה, כן,
אני זוכר, למרות שלא זכרתי, אבל רגע אחרי שאמרתי את זה נזכרתי
באמת. היא אמרה שהיא מאוד אהבה שאני מביט בה, והייתי ילד יפה
עם ברק בעיניים. פתאום לתוך השדרה התפרצה אישה בהיריון מתקדם
מתוך המדרגות העולות מעלה אל הכביש. היא הייתה מאופרת בכבדות
מוגזמת, כמו זמרת אופרה בסרטים ישנים, ולא הפסיקה להיאנח
ולהתייפח, כשהיא איך שהיא קצרת נשימה ממהרת לאן-שהוא. אמרתי לה
- מה לך? "מה לי, מה לי, מלי?" היא צעקה ונחפזה ללכת לאורך
השדרה. בעודה מתרחקת ואני משתדל להתרכז באשת חלומות ילדותי עם
העיניים הצהובות, פרץ עוד אדם מהמדרגות. הוא היה לבוש כמו
קרימינל, עם כובע גנגסטה וחליפה כהה עם עניבה אדומה, והייתה לו
צלקת בלחי, והפנים שלו נראו מאוד רזות, והעיניים מאוד רעות.
הוא הביט ימינה ושמאלה, וראה את האישה בהיריון כנראה בורחת
ממנו, הוא צעק "גנגסטה," ורץ בעקבותיה בעוד אנחות ואנקות
המצוקה שלה גברו, וניתן היה לשמוע אותן עד לפה. הסתכלתי על
האישה שדיברתי איתה כדי לחדש איתה את השיחה, וראיתי שהיא
נעלמה, במקומה הייתה חתולה יפה עם עיניים צהובות ששרצה
בנינוחות על רגליה המקופלות תחתיה והביטה בי. ליטפתי אותה
ועליתי סהרורי בגרם המדרגות ולאורך הכביש עד שהגעתי למכולת.
המוכר צחק ועשה מסיבה ונתן לי את מגש האקסל בחינם. הייתה
מוזיקה כבדה כזו, והרבה בלונים ושתייה בחינם, וגם הרבה עשן
סיגריות ועשן ממכונה. אמרתי לו תודה רבה, והוא צחק ותפח על
שכמי, ואני הלכתי עם האקסל בשקית לאורך הכביש חזרה. לפתע
מכונית עצרה לידי, ושני נשים רצו בצד השני של הכביש. אדם יצא
מהמכונית ותפס אישה קטנה שהייתה אחרי ודחף אותה בכוח למכונית.
בגלל ההמולה מישהי חסמה לו בטעות את הדרך, והוא צפר ושלף סכין,
ואז נסע משם בנהיגה מאוד גרועה ומהירה. אני מאוד נבהלתי מ-כל
הקטע הזה, וירדתי מהר במדרגות, ובאתי הביתה שלי, ונעלתי את
הדלת, ואמרתי לי - אל תדאג, אף גנגסטה לא יטריד אותך עכשיו.
והתנשמתי בכבדות עד שנרגעתי. אז פתחתי את המקרר וסידרתי בתוכו
את פחיות האקסל.



דומינה
הוא התכרבל במיטה כשהגוף שלו צונח לתוך עצמו. זקן וחולה לבד,
והיא משחקת משחקים. למה היא הולכת דווקא כשקשה לו? אני אטלפן
לכלבה ואדבר אליה יפה. מאוד יפה. כמו פודל, לעזאזל. הוא השתעל
לתוך ידו ונטל את הטלפון הנייד. מצא אותה בחיוג המהיר ולחץ
סנט. עכשיו אם הכלבה תענה בכלל. הלו? שאל הקול שלה. שלום
קטנטונת, הוא אמר והשתעל בשביל הרושם. מה שלומך? הכול טוב, היא
אמרה. איך אתה מסתדר? אני חולה מאוד, וגם לבד, וזה לא כיף
במיוחד. אני מצטערת לשמוע, היא אמרה, והתחשק לו לקלל אותה.
אולי תבואי לחבר הזקן שלך שאוהב אותך מאוד ותכיני לו מרק כמו
שאת יודעת. את יודעת שאני מת על המרק שלך ועל מה שהידיים שלך
יכולות ליצור מכפתור. זו הייתה בדיחה קטנה פרטית, אבל היא לא
צחקה. אני מצטערת מאמי, אבל אני עסוקה. עסוקה ב-מה? אני נוסעת
היום לירושלים לראות כמה קונצרטים עם אחותי ואחי, ואולי אישן
שם. אז מחר תבואי? אה... מחר? לימודים, לימודים, כל הזמן
לימודים. המרצה שלי מבריק, אבל אני חושבת שהוא קצת משוגע. טוב,
הוא אמר במעט טינה, אני אשתעל לי כאן לבד למוות. תפסיק לדבר
שטויות. את כבר לא אוהבת אותי, ככה נראה לי, ואם זה ככה, מה
קורה פה לעזאזל? אל תקלל, היא אמרה, פשוט לחוץ עכשיו ו...
נראה. מה נראה? לאן תנשב הרוח, היא אמרה בפיוטיות. אני אוהבת
אותך מאוד, אתה יודע את זה, אבל קשה לי להיות ב-צל שלך. אני
מרגישה חנוקה כזה... קניתי נעליים פשוט מקסימות. דומינה, מכיר?
גבוהות כמו עזריאלי. והיא צחקה בחוסר-נוחות. הוא שתק רגע. אתה
שם, מאמי? היא שאלה. הוא לא ענה. אל תהיה שלילי, אנחנו אנשים
שמחים. אני אחכה לך כאן עד שתבואי או עד שאני אמות, הוא אמר
והמילים היו קשות בפיו. השיחה הופכת לא נעימה, היא אמרה בחדות.
אחרי שתבריא אנחנו נצחק על כל זה. על הבכיינות שלך והטיפשות
שלי. בינתיים אני אוהבת אותך מאוד, אבל אני פשוט לא יכולה. זה
גדול עליי. טוב, הוא הפטיר בחמיצות, נתראה כשנתראה. כן, אני
או... הוא ניתק. בטח, את הנעליים שלה היא אוהבת יותר. הוא
הזדקף במיטה והצית סיגריה. מה אני אעשה עכשיו? הוא חשב. הוא
הסתכל על הבית הריק והרגיש ריקנות עצומה. מה לעזאזל אני אעשה?




שמו היה חבר
הוא ישב ומלמל את הפלולות שלו, כשהיא שטפה את הבית. נוח לך?
היא שאלה. מאוד נוח, הוא ענה ומולל פלולה. אם ככה אולי תיקח
פחית בירה קרה, תדליק סיגר, תאזין לאופרה... היא קינטרה. רעיון
טוב, הוא אמר ופנה למקרר. הוא הוציא פחית בירה ופתח אותה
באצבע, ואז שתה שלוק גן-עדן. זה היה כל-כך טוב, הוא שתה עוד
שלוק גדול ורטט בעונג, ואז לקח סיגר והדליק את הרדיו. אופרה...
היא אמרה. כן! אופרה! הוא קרא בהתפעמות. לא משנה שהרדיו ניגן
רוק קל משנות השמונים. אוהב אופרה, אוהב, היא אמרה. אוהב מאוד,
הוא אמר, והניח יד על לבו, ואז הצית את הסיגר כשהוא מגלגל אותו
מעל להבת המצית. חיים יפים, חיים יפים, היא אמרה, והוא חייך.
היא הביטה בו בטינה, ועמלה על לסחוט את הסמרטוט, והוא פיזם את
המנגינה עם הרדיו הדולק. הרבה תופים ורעש, הרבה רעש, היא אמרה
והנהנה וחייכה חיוך גדול ומזויף. כן, הרבה רעש, הוא אמר מאושר,
אוהב רעש ותופים, הרבה רעש, הרבה תופים. טוב תופים, טוב, היא
אמרה. אוהב הרבה תופים, הוא אמר, והרבה רעש, וגם גיטרות, אוהב
הרבה גיטרות. גיטרות זה טוב, היא אמרה. משתין הרבה בירה, הוא
אמר ופשט ידיו, הרבה בירה משתין, בום, לתוך האסלה, מים יורדים.
טוב מאוד, היא אמרה בעודה גורפת את המים. עומדים הרבה מים,
ובום, נופלים, הוא אמר בהתרגשות. היא השעינה את המגב אל הקיר,
והלכה להסתגר לרגע באחד החדרים. היא הדליקה סיגריה ושאלה אם זה
טוב שהוא מאושר, אם זה על חשבונה. הבן-אדם טיפש כמו שרוך נעל,
אמר לה בראשה קולו של אביה, אז תקלי עליו, תני לו לפחות להיות
מאושר. היא צחקה לעצמה. אביה תמיד אמר את הדברים הכי נבונים
והכי מוזרים לנפש האדם. זה לא שאת סובלת, נכון? שאל אביה. לא,
הכול בסדר, די בסדר. היא אהבה את ראש הכרוב בסלון, והוא היה
מצחיק אותה המון. אבל זה היה כמו לטפל בילד קטן שלא גדל לעולם.
יש אנשים ששונאים את הילדים שלהם כשהם גדלים, אמר אביה. כן,
היא אמרה, והחלה לדמוע קצת, כי התגעגעה מאוד לאביה. יש לי ילד
קטן לכל החיים, אולי זה לטובה. את בסדר, פצפונת, אמר אביה והיא
כמעט יכלה להרגיש אותו מלטף את לחיה. היא מעכה את הסיגריה
במאפרה, וסיימה לשטוף את הבית כשהילד הגדול מיילל עם הרדיו
הדולק. הבית היה נקי ומבריק, והיא ישבה על הספה והניחה רגליים
על השולחן הנמוך. הוא שר, והיא הדליקה סיגריה, וצחקה הרבה,
ומעבר לקיר שמעו השכנים אותו ואותה שרים בקולות זיוף ומכים
בשולחן, וצוחקים, כל הזמן צוחקים.



השדרן
השדרן טיפס על עמוד החשמל הגבוה, וילד בן 8 עמד למטה והביט בו
בהשתהות. ילד יותר קטן מבן ה-8 התקרב בעצלתיים, מטושטש, והביט
למעלה. "מה הוא עושה?" שאל הילד הקטן. "הוא גיבור. הוא רוצה
לתקן את השידורים של הרדיו. תראה איזה גובה." "מה יש לשידורים
של הרדיו?" שאל הילד היותר קטן. "לא שומעים טוב," אמר בן ה-8,
"יש קולות של בלגנים." "אופו?" של הילד הקטן יותר. "בתוכו של
הרדיו, שומעים בזזז. הוא הולך לתקן את זה." הילד היותר קטן
הסתכל על שדרן הרדיו, ועיווה את שפתיו. "הוא לא פוחד ליפול?"
"הוא גדול," אמר בן ה-8, "הוא לא פוחד." "ואם הוא ייפול?" שאל
הילד היותר קטן. בן ה-8 הביט למעלה בתהייה, והבין שהוא לא חשב
על זה, שהשדרן עלול ליפול. "אני אתפוס אותו!" אמר בן ה-8 ומתח
את חזהו. "הוא כבד." אמר הילד היותר קטן מבן ה-8. "אני חזק!"
אמר בן ה-8. "אולי כדאי נביא שמיכה ונתפוס אותה כדי שהוא ייפול
לתוך השמיכה." אמר הילד היותר קטן מבן ה-8. "אין לי שמיכה."
אמר בן ה-8. "גם אין לי." אמר הילד היותר קטן מבן ה-8. השדרן
הגיע גבוה מאוד, וראה מלמעלה את הילדים. "היי! ילדים! מה
נשמע?!" צעק שדרן הרדיו. "הכול טוב!" צעק בן ה-8. הילד הקטן
מבן ה-8 התרגש קצת. "ומה נשמע איתך, קטנצ'יק?!" צעק השדרן אל
הילד היותר קטן. הילד היותר קטן מבן ה-8 חייך בביישנות, והלך
להתחבא מאחורי בן ה-8. השדרן צחק. "אני עדיין רואה אותך!" צעק
השדרן מלמעלה. הילד הקטן הסתובב במהירות במעגלים, אבל לא מצא
איפה להתחבא. "אני יכול לעוף!" צעק השדרן. הילדים שתקו והביטו
בו נדהמים. "רוצים לראות אותי עף?!" צעק השדרן. הילדים מלמלו
משהו. "אני, לא, שומע, אתכם!" צעק השדרן לאט. "כן, תעוף!
תעוף!" הם התרגשו וקפצו במקום. "בסדר ילדים!" צעק השדרן, "הנה
אני עף!" הוא חיכה רגע, אולי כדי לצבור כוח, ניסה לעוף, ונפל.
הילדים התרחקו בבהלה כשהוא נפל על האספלט. "לא הצלחת לעוף!"
קרא בן ה-8. השדרן לא ענה. "למה אתה לא עונה? אתה לא יכול
לעוף!" קינטר בן ה-8. השדרן לא ענה. הילד היותר קטן התקרב
לשדרן קצת, ואז התרחק במהירות, "אני חושב שהוא מת." אמר הילד
היותר קטן מבן ה-8. "מה פתאום..." מלמל בן ה-8...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גויאבה? לא
תודה, אני
צמחונית.



דוגמנית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/7/15 19:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה