הוא התעורר כשנגמרה לו הסוללה. הוא הספיק לראות שאור יום לפני
שהאור כבה. הוא מישש מתוך עיוורון בתוך צלעותיו וגישש אחר
הכפתור, ולחץ. הוא חיכה רגע בחשכה גמורה כשהתמונה ריצדה מול
עיניו והאור חזר לעיניו. אז חיפש את הסיגריות על השולחן ושם
סיגריה בפה, הצית אותה ונשען עם ידו הימנית על הקב, כשהוא גורר
את עצמו לשירותים. האור בתחתית האסלה היה כחלחל, אבל לא היה בו
הכישוף של הלילה. הוא השתין וטבל ידיו במי הטיהור (שהתייבשו
תוך חלקיק שנייה על ידיו) ושם כוס במטבח במכונת הקפה, ואז ישב
ועישן ושתה כשהוא מנסה להחזיר את הרהיטים בראשו למקומם. העין
החשמלית החשופה הפחידה קצת את הילדים, וזה שעשע אותו, אבל בכל
זאת היה רוצה עין דמוי אמיתית כמו השמאלית. הוא גרר אליו על
השולחן את נגן המוזיקה ובחר באלבום אוסף של דיוויד בואי,
ומקרני הקול החבויים בקירות ניגנו אותו ענוג. לעזאזל, הוא עוד
מעשן אותן סיגריות כמו לפני חמישים שנה, לפחות המחיר אפסי,
למרות שריח הפה רע ולמרות הגיחוך כשהוא מסתובב עם הסיגריה
הפרימיטיבית הזאת ברחוב, עם הפקק המרובע המגוחך בראש הסיגריה
למנוע עשן. בביתו הוא מוותר עליו. הוא בודק אם אחותו ואחיו
זמינים למכשיר הקשר, אבל אחד כבוי, והשנייה במרחק של יותר מעשר
מטר מהמכשיר, בטח בקומה השנייה. הוא מכבה את ההולוגרמה שמראה
לו את המידע ובודק דוא"ל. האור המהבהב הקטן באמצע הסלון מהבהב
אדום. אין דוא"ל. גם אף-אחד לא ניסה להתקשר אליו. הוא מרגיש את
הלב המלאכותי שלו שואב בקושי רב את הדם מגופו ומעביר אותו חזרה
לגוף, וחושב שהוא צריך לנקות לו את הפילטר במעבדה בקרן הרחוב,
ליד הפיצוצייה של השוקולדים. הוא גומר את הקפה ומפעיל את
הרובוט ששוטף לו את הרצפות, ומביט בו בשעשוע נרגז איך הצעצוע
הזה עושה בקלות את מה שהוא התעצל לעשות כל חייו, והדבר המזוין
הזה אפילו עולה כמו מכונית חשמלית קטנה על בטריות שהיה קונה
כמתנה לילד כשהיה בן עשרים. גם שווה לתחת באותה המידה, הוא
חושב, ומתרווח על המיטה, מאפר את הסיגריה לתוך המאפרה ומושך
ממנה שאיפות. ביומולדת 133 הוא יקנה לו חופשה בשבב לאיזה אי עם
נערות צעירות, ויהיה קצת בן 26 לכמה ימים. בינתיים צפוף בעיר
הזו.