בחצר משתרגת גפן על קורות וחוטי תיל מתוחים עליהם. היא מכינה
לי תה ירוק עם נענע ומביטה בי כשאני לוגם ממנו באיטיות. הוא
רותח בפה, אבל מתוק וטעים מאוד. הם מדברים הרבה על השכונה, היא
אומרת, ומביטה בי במבט מלא משמעות. הם רוצים להרוס את כל הבתים
פה ולבנות שכונת מגורים "סטנדרטית", כזו עם בתי-מגורים גבוהים
שדומים אחד לשני, עם רחובות מקבילים וכבישים ביניהם. לשכונה
הזו לא נכנסה מכונית כבר 50 שנה, מאז הביאו טנדר ישן לאישה
זקנה שלא יכלה לעמוד על הרגליים, ואספו אותה לבי"ח, שם נפטרה,
ואני הייתי ילדה בת 17. בשער הזה של החצר אתה נכנסת כשהיית ילד
קטן בן 4, ואני עד היום זוכרת את האושר שלך על החצר והבית
הקטן. בוודאי הוא נראה לך כמו בית מהאגדות, והיית משחק בשבילים
עם הילדים בסביבה במכוניות צעצוע, ומוצץ שקיות סוכר מלאות
תמצית פטל. כיום כולם רוצים מפואר, וגדול, ונקי, בלי שמץ של
אנושיות מחוספסת. אתה לא בעד זה, נכון? הרמתי עיניי ונדתי
לשלילה כשאני מאזן את כוס התה. לא, אני לא בעד זה. ככה חשבתי,
היא אמרה, אתה זוכר את ילדותך המאושרת בשכונה הזו, וזו כבר
חתיכת היסטוריה, וחתיכת היסטוריה טובה, ודבר כזה לא מוחקים.
בוודאי שלא, אמרתי. תושבי השכונה לא יכולים לגור בבתים
"סטנדרטיים" בלי שהלב שלהם יישבר, אם יפנו אותם לשם. הם זקנים,
וימותו כמו זבובים. ואפילו צעירים מתעניינים בשכונה הזו כמו
שהיא עכשיו. הם אמנם סטלנים שמעשנים גראס וחיים בפנטזיות על
אמנות ועולם אוטופי, אבל הם אנשים צעירים וטובים, והם עשויים
בהחלט לגור בשכונה כזו הרבה מאוד שנים, עד שיבה. אני מבין,
אמרתי. עדיין יש שרידי בארות בשכונה, ואפשר להריח את הגפנים
בחצרות ואפילו את האבנים בשבילים. זו פיסת גן-עדן שנשארה
מהעולם הישן, והחדש לא טוב בהרבה מזה, אה? בכלל לא טוב.
הנהנתי. עדיין אפשר לשמוע מוזיקה מתוך פטיפונים כמו אז,
כשעוברים ליד חלונות מסויימים פה ושם, והאנשים רגועים ומסופקים
כמו חתול בשמש. לכן אני מפצירה בך לבטל את התוכנית עם העירייה,
ולא לבנות כאן את מיזם המגורים החדש שלך. אני מבין אותך,
אמרתי, תמיד היית טובה אליי. הכנתי לך שקדים ירוקים במלח, היא
אמרה, רוצה לטעום? אני אשמח מאוד, אמרתי, לא אכלתי שקדים
ירוקים כבר 30 שנה.