בוקר טוב נוחת עלינו לטובה, ואנחנו מרגישים מצוין. כוס קפה
ומיץ תפוזים, ואיזו שוקולדה בדרך למקלחת. גילוח סקסי ומטהר
אוויר לכל חדרי הבית, ואפשר להרים את הדירה במוזיקה. היא אהבה
לראות אותי מתגלח, אני לא יודע מה יש לבנות, שהן אוהבות לראות
את הגבר שלהן מתגלח. גילוח זה קצף וג'ל גילוח, גילוח זה
אפטר-שייב, והרבה רחיצת פנים ומים. וסכין שנעה על הזיפים,
והרבה רחיצה של הסכין מ-כל הזיפים. ואז אתה אומר לה - בוקר
טוב, עלמתי, עכשיו אנחנו יוצאים לטייל. כי אנחנו בריאים ויש
לנו אוויר לסחוב קילומטרים של כבישים ושדות, וגם חרציות,
ונרקיסים ואיריסים למיניהם. ובדרך אתה מראה לה את המקום בו
ההיא שברה לך את הלב, אבל זה בסדר, כי לב שבור הוא לב שלם. ופה
דיברתם הרבה על כל מיני, והיא אמרה שהיא מאמינה בך, גם אם אתה
לא, והיא התכוונה לזה. ואת השדה הפכו לאתר תיירותי, או אולי
אטרקציה, וסללו כבישים מהירים ומנהרות כמו צינורות אוויר בין
הר להר. אבל את לא תלכי, נכון? לא, היא אומרת, ואתה יודע שהיא
תלך, אבל לא לגמרי, תמיד תישאר גם ליד. וזה בסדר, אתה לא מקשה
עליה, אחרי הכול היא מחבבת אותך, גם אם לא אוהבת, וזה בסדר
גמור גם מצידך, כי גם אתה מחבב, אהבה זה רק במיטה. והיא אוהבת
לתפוח לך על האגו, ואתה אוהב לתפוח על האגו שלה, וזה עולם קשה
ואכזר, אבל למי אכפת כל עוד אדם, איש ואישה, עושים את שלהם. כי
נדמה שיש קירות, אתה אומר, בואי ננפץ אותם. והיא אומרת זה
נכון, אני עובדת על ניפוץ קירות כל הזמן. וזה מצחיק אותך, אופן
הניסוח. אבל זה בסדר, ויש הנאה מהמסע, ואפשר לעשות את הדרך עד
שרואים מרחבים.

אז אתה יושב בבית המזורגג שלך, והוא בסדר גמור, שלא תבינו.
ואתה סופר את החלומות המתים שלך ואת אלה שמתחננים לפרוח. ויש
כמה ניצנים פה ושם, והאביב מגיע, ואולי זה מזג-האוויר. ואז יש
הרגשה שהיא הולכת ממך, ואתה לא יודע למה, דווקא כשנדמה שהכול
מסתדר. ואתה ממש חושב שזה סתם, שהיא משתעשעת, שהיא צוחקת עליך,
אבל היא מסדרת את הבגדים המגניבים שלה בתרמילים כי היום מי
מסתובב עם מזוודות, ואפילו, וזה מכניס אותך להלם, מחזירה לך את
מפתחות הדירה שנתת לה. ואז החיוך שלך נמחק, כאילו מה, את
רצינית בקטע הזה? רצינית לגמרי, היא אומרת, ואפילו לא אומרת
למה. ובטח מצאה מישהו שמזיין יותר טוב ממך, או יותר רגיש וקשוב
ממך, או פחות עסוק בעצמו, או יותר מפנק. או שיש לו יותר כסף?
לא, היא לא בחורה כזו, כסף זה השיקול האחרון. דווקא לא היה לה
חסר כאן כלום. כל האוכל שבעולם, עם כל הנוחות, ויש לי יותר
מוזיקה מגלי-צה"ל. לא אהבת לצחוק איתי ולהרביץ יציאות ובדיחות,
ולדבר על דברים ברומו של עולם, כשאנחנו זורקים אחד על השנייה
כריות, ומתלטפים עירומים, ואת יושבת מולי עירומה ללא בושה -
וגם אני, והעירום שלנו ביחד מרגיש טבעי כמו בגדים, ואפילו
אינטימי יותר, איפה תמצאי אחד כזה שאוהב לעסות את הטבור שלך?

אבל היא הלכה, וזרקה אותי, וזרקה את כל הימים היפים שלנו. ואני
כבר לא יודע אם הם היו מספיק חשובים לה, או שהיו ועכשיו כבר
לא.

אתה הולך ומכין לעצמך קפה, וקפה זה מר, לא משנה כמה סוכר תשפוך
לתוכו. ואתה מתמזמז עם הקפה הזה כמו לענות את עצמך, ואז אתה
חושב - למה מה שאני אענה את עצמי, אני אשם במשהו? ואתה יוצר
קשר עם זו ששנים מנסה לקשור איתך קשרים רציניים, היא מדברת
הרבה, אבל אישה טובה. ואומר לה שמעי, יש לי חדר פנוי, בואי
אליי. היא בהלם מוחלט, הרי שנים ניסתה לשכנע אותך שיש לה מה
לתת לך, ותוך שלוש שעות היא מגיעה עם סל על גלגלים עם חצי
מהבגדים שלה ומברשת שיניים, ולא אמרת מילה, וכבר היא מחליטה
לבשל לך ולעצמה ארוחה. ושואלת מה אתה אוהב.

דווקא אוכל לא רע, יש בו משהו מתוק, ואחרי זה אתה שם לב שגם
השפתיים שלה נשארו מתוקים אחרי כל השנים. ואחרי כמה ימים אתה
מגלה שגם לקוס שלה יש טעם לא רע.

וככה זה איזה כמה חודשים, וחברה שלך לשעבר רומזת בטלפון שלא
הולך לה עם הבחור החדש והיא רוצה לחזור. "מישהי תפסה את מקומך,
אין מקום." אתה אומר וסוגר את הטלפון. כי באמת בתקופה של
שינויים אתה מגלה את היופי של הבחורה החדשה-ישנה, כשהיא מחבקת
אותך עירומה במיטה, ואומרת שהיא אוהבת רק אותך כל-כך הרבה
שנים, ואיפה היית ונעלמת לה כל פעם כל הזמן, אבל עכשיו היא
מאושרת ולא תעזוב, כי רק לרגעים כמו אלה היא חיכתה.

מה אני אשם שאני לא יכול לזיין? בטח שאני רוצה לזיין, ובטח שהן
רוצות להזדיין, אבל משהו בתקשורת דפוק. אני צריך לשבת כמו שמוק
ולבהות בסרטי פורנו, שכולם כמעט אותו הדבר, ולהרגיש איך הלב
שלי נחנק והגוף מתכווץ, בלי לעשות את זה ממש כמו בן-אדם? טוב,
גם אם יש ביטחון, אין ביטחון, כי הבית שלי מוזנח. פאדיחה להביא
בחורה לבית כזה, למרות שעמוק בפנים אני יודע שהיא פשוט לא שמה
זין על איך שהבית נראה. אותי היא רוצה. אין לי אלכוהול. יש
בחורות שלא מזדיינות בלי אלכוהול, פשוט כי זה משחרר אותן. ופה
לא מעשנים סמים, זה ברור?! הם מספיק דפקו לי את הראש. אז מה
עושים? חסר לי קצת אומץ לפלרטט עם בנות. מישהי הסתכלה עליי,
יפה מאוד, כאילו היא רק מחכה שאדבר איתה. היא לא הייתה נואשת,
אבל ראו שהיא הייתה מקבלת את זה בברכה. ומה אני עשיתי? שתקתי
כמו דג, קשוח שכמוני מול הפיתויים הנשים. איזה קשוח ואיזה
נעליים, אני שקשקתי בתחתונים. למה מי אני שיפהפייה כמוה תדבר
איתי בכלל? זהו, שהיא כן הייתה מדברת, זה הכול בראש. על מה
הייתי מדבר איתה? למה הן לא יוזמות שיחה? לפעמים הן יוזמות,
אבל הראש שלך במקום אחר...  

אז איפה הייתי? תזכיר לי איפה הייתי, כדי שאני אמשיך! לבד בבית
עם סיגריה, אקסל ודפי כתיבה, שומע מוזיקה מנוולת ברקע, ומנסה
לתת צורה למחשבות שלי. כי הוא הלך, אתה יודע את זה שהוא הלך,
והשאיר אותי בודד גלמוד לבד בלי אף חבר ורע, מהמילה רעות.
חברות. לחגוג את ליל-הסדר במקום רחוק-רחוק, רחוק ממני, עם
אנשים שאני לא מכיר, כשאני לבד. אבל הוא הכין לי אוכל, כן, כי
אני לא יודע לבשל. ואם הוא לא היה מכין לי דברים לאכול, זה היה
ביזיון לעולמים. אבל הוא הכין, הרבה תפו"א ואורז, ואפונת גינה,
ועוד תפו"א ואורז, ואפילו נקניקיות חריפות מטוגנות. אז מה היה
רע, שאכלתי כמו שמן, ונהייתה לי בטן נפוחה, והלכתי לישון במיטה
שלי איפה שזיינתי את זאת כל-כך הרבה פעמים, ואני נרדם וחולם
חלומות שמנים על חיים רזים וקר לי ואין הסקה. אז הלכתי והבאתי
את ההסקה, והיא בישלה לי את המוח. ועכשיו כאילו מה, המוח שלך
אפוי? סתום ת'פה. המוח שלי בסדר גמור. זה לא יכול להיות גרוע
יותר מצהריים בקיץ יום חמסין באילת. אבל הבטן שלי הייתה נפוחה,
והיו לי גם צרבות, והקאתי את הנקניקיות המחורבנות, כי לא שמים
בשר במקרר אחרי טיגון או בישול או צלייה. ככה זה, לא עושים זה
דבר. כזה. בלאט. המוח שלי היה פורפרה מסתובבת, והבטן שלי מערבל
בטון. אבל מה יכולתי לעשות. אני יושב על הבטן שלי, על כל
התפו"א והאורז והאפונת גינה, ואני רוצה סנדוויץ כזה רגיל, שלא
מנפח את הבטן, מזין ומשביע. אבל לא, אני צריך לשמוע דווקא את
הדיסק הכי גרוע של לו ריד שיש לי, ולהקיא באסלה, ואחרי זה
להגיד תודה ושהאוכל היה טעים נורא, ובאמת זו הקרבה עצומה שהוא
עמל 4 שעות להכין לי ארוחה. לא שהיה לו קשה מדי, הוא פשוט לקח
את הזמן... אבל הרבה תפו"א זה הרבה סידן או עמילן או ברזל או
פשוט תפו"א או משהו, שיורדים בגרון וממלאים את הבטן. ואני יושב
ומגהק גיהוקים מסריחים וגם עושה כמה נודים, ולחם זה אוכל
לתפרנים, ובגלל זה לא אוכלים לחם בפסח כדי שנאכל כמו מלכים,
אבל אם אין לנו אוכל של מלכים, אוכלים מצות רטובות עם נקניק או
גבינה לא ביחד, ופתאום בא הדוד הדתי הזה ואומר שאסור להרטיב
מצות. אם זה היה תלוי בו, אסור הרבה דברים נורמאליים ובסיסיים
שמקלים על החיים. ועינוי למען דת האלוהים היהודית היא מצווה
גדולה וכל זה. אז ככה שאני לא יודע הרבה וגם לא אכפת לי. רק
שיש לי הרבה בלגאן בבטן מכל המאכלים המוזרים שאכלתי שאני לא
רגיל, ויש לי צורך להקיא ולחרבן, אבל זה לא יוצא. אני רק אוגר
הרבה גזים ומפליץ לפעמים, וגם מגהק. והגוף שלי משחרר הרבה גזים
ואוויר לאט-לאט עד שנחזור להיות רזים וחיוורים ודקים כמו
שאנחנו רגילים. בלאט. בינתיים אני מתרגל רוסית, ככה בשביל
הכיף, לכבוד כל החברות הרוסיות שלי. שלא יגידו שאני לא מכבד את
התרבות שלהן או משהו, אה? אחרי הכול אני הגבר בבית.