התעוררתי לפנות בוקר כשרשת לוכדת חלומות מכסה את פניי, אבל בכל
זאת התגנבו חלומות לא טובים על חרפת רעב, על פשיזם, על "החומה"
של פינק-פלויד, ועל הספר "1984". אני מסיט את לוכד החלומות
מפניי, וגומע שארית אקסל בפחית על השולחן. הטעם מרקד בלשוני,
כאילו המשקה רווי חיידקים. אני מרגיש אותם מאושרים לרדת לגרוני
ולהיספג בו, וללכלך את כל מערכותיי הפנימיות. אבל נדמה שגם כך
אני עומד למות, אז מה זה חיידקי סוכר באיברים שלי, כשיש לי
להצביע בקלפי ולמות, ולקוות שבני-משפחתי הזאטוטים יחיו בעולם
טוב יותר, מדינה טובה יותר. אני משתין ולא שוטף ידיים, תר אחר
פרוסת גבינה צהובה במקרר, בולע אותה בטירוף, לוקח עוד, ועוד,
ומחסל מאה גרם. אני מקווה שיש מים קרים מספיק להקפיא אותי
משנתי הערה, מתפשט עד עירום ועומד משתנק במים הקפואים. הריאות
שלי משתנקות, ונאבקות על אוויר. מוחי מקבל הלם כמו הלם חשמל,
ואני נאבק על נוכחותי במים, כמו אריה, עד שאני משתעל בטירוף,
וסוגר את המים ומשליך את הטוש על הברז. כשאני יוצא פטמותיי
זקורות, ולא מחרמנות, שק אשכיי צמוק כמו צימוקים, ואני ממהר
להתעטף עירום בשמיכות ולספור ממאה עד אפס. ואז הראש מסתדר לי,
וכך גם שפיותי, ואני נשכב על המיטה פרוש איברים ומחכה לגאולת
נשמתי.

אני רושם בפנקס מה צריך לקנות, ומניח את הפנקס על השולחן הנמוך
בסלון. אני צריך ללכת לקופת-חולים, אבל אני עייף. לא שאני לא
ילך, פשוט לנוח קצת. לכן אני נכנס למיטה עם מוזיקה טובה וקצת
מתנמנם. קצת למלא דלק לפני המסע. אבל אני נרדם, ואני חולם שאני
קם ומתלבש, ואפילו שם דיאו, ומגיע לקופת החולים ומחכה הרבה
בתור לרופאה, למרות שהיא יכולה לשחרר אותי תוך שתי דקות, אבל
היא אוהבת לדבר איתי, אולי גם לברר שאין בעיות אחרות. אני נותן
הרצאה קצרה ומתלהמת למישהו עם ילדים קטנים שמחייך לעצמו בלי
להביט בי, ואז ממש דוחף את עצמי בתור לפני זקנה זועמת. הרופאה
מדברת איתי ואומרת שצריך לעשות בדיקות כאלה ואחרות, אני דוחה
זאת, למרות שאני עומד למות, אבל אני אומר שאני בריא כמו שור.
היא מתקתקת לי מרשם ונותנת לי גישה לאתר של קופת החולים, אני
מודה לה נורא, ואנו נפרדים כידידים. בבית המרקחת הכול מהיר
יותר, אני לא שם לב לעצמי כ"כ, אבל אני קונה ועושה והולך ומגיע
למכולת, וקונה אקסל וסיגריות ולחם, ומישהי צוחקת כי המוכר
מתבדח. אני צוחק גם. ואז אני מגיע ומדבר על ספק הגלידות הענק,
והולך לישון, אבל כבר הייתי יישן, וכשאני מתעורר אני לא יודע
אם מציאות או חלום. רק הפנקס עם רשימת המכולת עוד מונח על
השולחן. אני בודק, יש אקסל, סיגריות ולחם. כנראה שלא חלמתי
למרות הכול.

אני מושך את המגפיים חזק-חזק על הרגליים ובודק אם השפיצים
עדיין חדים וכואבים. יש לי פתק מוכן ביד למקרה ש... ואף-אחד לא
ימנע בעדי. אני נוטל את הקלצ'ניקוב ומטיל אותו על השכם. גם
חגורת רימונים יש לי על הכתף, ומקלע אחד. אני מאבזר ומקשט את
אגרופיי באגרופנים, אימא אמרה שלא תמיד צריך לנקוט באלימות,
לכן ייתכן שאני לא יירה, אלא רק אחבוט חבט-חבט. אני יוצא לרחוב
חבוש בכובע גנגסטרים מסתובב עם כיפת ברזל ומכ"ם, ומערכת חץ נגד
טילים. אני חמוש היטב. אני הולך לקלפי. אנשים עוקבים אחריי
בעיניים, כואבת לי הבטן, אבל אני בשלי. אנשים רוצים לדבר איתי
על המפלגה שלהם, מכינים כבר פתק לתת לי, אבל כשהם רואים שאני
חמוש ונחוש הם מתרחקים. אני חוצה את הכביש ואת המערב-הפרוע.
אני מגיע. תעודת הזהות שלי משוריינת היטב למקרה של גניבה או
זיוף. אני חותם על הצהרת אמון ששמרתי את עצמי מפני השפעות
זרות. אני נכנס מאחורי פרגוד הקלפי ש-כל הנשק רוטט לי על הכתף.
אנשים כולאים את נשימתם. אני מצביע. המעטפה יורדת לקופסא.
מחזירים לי את תעודת-הזהות. אני חוזר הביתה ופורק את הנשק.
מחבר את הטלפון הקווי. משאיר הודעה במשיבון שכבר הצבעתי, אין
מה לנסות להשפיע עליי. גופי כואב מ-כל הנשק שפרקתי במרפסת, אני
מעסה ושוטף את גופי, ושם במערכת דיסק של בריטני ספירס. "אופס,
עשיתי זאת שוב." אני מצטער, אבל שוב בחרתי בדיוק מה שאני
חושב.

בלילות הקיץ החמים... מה יקרה? אולי אני אשב במרפסת, אם אפשר
יהיה לפתוח את התריסים. ואני אזלוג לי בעונג חולני על מרצפות
הבית הלוהטות, כשהמפלצות והאלים נלחמים בחוץ על עקרונות
עליונים. היא לא תבוא, אני חושב. ואני לא מחכה לה בכוחות
האחרונים שנותרו בריאות שלי לנשימה. לחץ הדם נוסק, הדופק מואץ,
והראש מסתחרר בחוסר-נוזלים, אני כבר רואה את התמונה. אם לא
אשתה טוב, והרבה, הופה לבית-חולים במצב קריטי. שם אוכל לקרוא
לאחות מיידל'ה. ולרופא משקפיים. ולהזריק לעצמי נוזלים דרך
אינפוזיה כמו כשעשו לי ניתוח בגיל 7 בערך. עוד לא עברה לך
הצלקת? ישאל הרופא אחרי שאבוא אליו שוב. לא התחתנתי, אני אגיד,
והוא יצחק. אבל לא, אני לא אהיה בבית-חולים, כי אני אשתה הרבה,
ואשתדל להיות ב-צל. ואצא מהבית בשעות הבוקר או הערב, למעט
מקרים חריגים. ואשמע הרבה מוזיקה עם אוזניות לרענן גם את המוח,
הרוח והמחשבה. אתה יכול להתערב על הפרווה שלך. ההורים שלי לא
גידלו ילד טיפש. מתישהו אולי אני אבין משהו, ויהיה לי סחרחורת.
ואחרי שאבין אולי אכעס, אולי אסלח, אולי אקלל, אולי אבכה.
ואחרי זה אצא לעשן סיגריה במקומות אסטרטגיים של עברי, ואז אבוא
הביתה שלי ואעשה הרבה מקלחת מים קרים מאוד. אני ראיתי שהציפו
את הפרדס, ומים זה תמיד טוב. עדיף מרחובות מגורים צפופים או
בתי-מלון או אכסניות מחליאות מסריחות ממצעים לא מכובסים. אחרי
הכול - זו העיר שלנו, ופה אנחנו גרים, לא אלא שרוצים להתיישב
כאן, ולא תיירים. ואני עוד זוכר שגנבתי משם תפוחים אדומים, עם
אימא של חבר, שבטח אז הייתה צעירה, אבל לי לא נראתה צעירה בגיל
8. והיא לא עמדה מול הפרדסן, שצעק עלינו אבל בעיקר עליה, בתור
מבוגרת שמסתובבת עם שני ילדים... היא איבדה את הראש. הסתובבה,
והלכה.

הם לא אכלו את האשכולית. כל היום קטפנו אשכוליות, הידיים שלנו
כבר פיתחו שרירים. גשם יורד לרגעים, העצים רטובים, העלים
רטובים, האשכוליות רטובות, גם האדמה בוץ והבגדים בהם אנו
עובדים רטובים, והזדחלנו בין העצים עם תרמילים מיוחדים וקטפנו
אשכוליות, ורוקנו אותם לתוך הארגזים הגדולים. היה קר, ואפילו
התחתונים שלנו היו רטובים. ואחרי העבודה הגיעה ארוחת אחה"צ
בחדר האוכל, ולקינוח הייתה אשכולית, אשכוליות, למי שיחפוץ בכך.
אני תפסתי וקילפתי ואכלתי את האשכולית הגדולה בתיאבון, וכל
השאר בשולחן הביטו עליי בהשתוממות. "איך אתה מסוגל לאכול
אשכולית, אחרי ש-כל הבוקר קטפנו אשכוליות?" הם שאלו.
"טעים." אמרתי.