בית קטן
יש לנו בית קטן ומסביבו מלא רוחות ואבק. הירקון זורם לא רחוק
מלא ריחות מתוקים של צחנה. אני והיא מודים מאוד לכל האנשים
שבנו את הארץ, את הבית הקטן ואת צחנת הירקון. לא בכל עיר באמת
זורם הביוב בתוך נחל באמצע העיר, חייבים להודות. היא מובטלת
ממני, וגם מעבודה. יושבת כל היום מול המחשב, או יישנה, או סתם
יושבת במיטה ושומעת מוסיקה. היא לא מתייחסת אליי בכלל. דווקא
אני מנסה להיות לה הכול. אני לפעמים קטן ושברירי, ולפעמים גדול
וחסון. אני לפעמים נראה רע, ולפעמים טוב. אני לפעמים כנוע,
ולפעמים שתלטן. לפעמים אני לוחש לה מילים יפות מאוד של אהבה,
ולפעמים אני מקלל אותה מילים נוראיות. שום-דבר לא מזיז לה. היא
מגרדת את כף הרגל, שמה על הראש את כובע הצמר, מדליקה סיגריה,
מכוונת את התחנה ברדיו או מחליפה דיסק. אז לפעמים אני בוכה,
והיא נכנסת לדיכאון, כי התעלמות או לא - היא אוהבת אותי. אבל
היא לא פוצה פה, רק שמה את השמיכה על הראש כאילו היא לא כאן.
ואז אני בדיכאון עוד ויותר כי היא עצובה, אז אני נוגע לה שם
ומשפשף. היא מקבלת את זה בשתיקה, משפריצה לי מיצי קוס על כל
הזרוע, ואז נותנת לי נשיקה קטנה בלחי, כמו לילד קטן, ומצפה
שאני אוהב את הדיסק הבא שהיא שמה. אני נעלם במהירות בה היא
מתעשתת, בוהה ברחוב חצי ראש מחוץ לחלון, היא אומרת מאמי, איפה
אתה, אבל באותם רגעים אני כל-כך עצוב שאני לא מתייחס אליה.
מאמי ברוגז, היא אומרת והכול חוזר חלילה.

פעם היא הייתה קונה לי סיגריות שעשו אותי שמח. היא הפסיקה. זה
יקר, היא התחילה להגיד, והייתה קונה סיגריות זולות שעשו לי
בחילה. פעם לפעמים היא הייתה קונה לי שוקולדות, אפילו גלידות
וארטיקים של קרח בטעמים. פעם היא הייתה מנשקת אותי שהייתי
מתגרה. פעם היא הייתה מצחיקה אותי. לפעמים כשהיא מתקלחת אני
מבקש, אני ממש מתחנן להיכנס, רק לראות אותה מתקלחת עירומה. היא
לא מסכימה ואני מגלה שהדלת נעולה בפניי. אני רק רוצה לתת לה
אהבה, ושהיא תיתן לי.

בשתיקת הערב אני מסומם מרוב תסכול. אני רואה אותה זוחלת על
הרצפות, המוח שלה מרוח על הסדינים, והיא ממלמלת מילים של אהבה
כה רפה וכה מעוררת רחמים, וכל מה שאני רוצה זה לשתות עוד ועוד
אלכוהול. היא מחפשת אותי אז. היא מחפשת אותי בחדרים ואוחזת בעט
חזק-חזק כדי להוציא מעצמה מעט אהבה אליי. אבל אני כבר לא פה,
שם. את הכרתי איבדתי ואת אמוני. וכשהיא מוצצת לי את האצבע
האמצעית ביד, אני פוצע אותה וצוחק, והיא בוכה ונהיית חולה. היא
שוכבת במיטה עם חום גבוה, ואני עושה טלפונים לכל השדים
והמכשפות. אני והחבורה הרעה עושים מסיבת מוות עד עלות השחר,
וראשה מהדהד בשנתה וביקיצתה המדומה. היא מתעלפת. היא מתחננת
למעט רחמים.

בבוקר, כשאור ראשון עולה על הבית וחודר לחלון, אני מתקרב אליה
בשקט, יחף, אוחז בפניה, מביט בעיניה, ומבקש סליחה. ואז אני זה
שמנשק אותה כאילו אין לי דבר מלבדה. היא מחייכת עייפה, מביטה
לי ישר בעיניים. אני אוהבת אותך, היא אומרת. תמיד אהבתי ותמיד
אוהב. ואני בוכה ואומר גם אני, גם אני.  

גן חווה
כל הילדים הקטנים לעגו לו ואמרו לו שהוא טיפש אפילו שהיה חכם
מהם כי הוא היה בן 30 ועדיין בגן. והוא לא יכל להרביץ להם כי
הם ילדים, ואסור לו להרביץ לילדים כי אז יחשבו שהוא פדופיל
ויכניסו בו מכות. אז הוא רק היה יושב בארגז החול ובונה ערים עם
נמלים וחיילים וגם מחסנים ובסיסי טילים, והיה משיט אוניות מעיר
לעיר וסוחר עם ערים אחרות. אבל זה לא הביא לו את השקט, רק הפך
אותו טיפש יותר, למרות שהוא די נהנה, וזה נתן לו תעסוקה. אז
הוא ביקש מהילדים אם הוא יכול בבקשה לשחק איתם והם לא רצו, אז
הוא שאל את הילדים הם הוא יכול בבקשה להרביץ להם והם לא רצו.
והוא שאל את הגננת חווה שהייתה גם כן בת 30 אם הוא יכול לשכב
איתה, והיא לא רצתה. לכן היה לו בודד מאוד. הוא לא ידע מה
לעשות. לאן ילך, לאן יפנה, מי לקולו יענה. כשהוא הרים את ראשו
לשמיים הוא ראה הרבה עננים, וזה עשה לו טוב לדעת שיש עננים
בשמיים. כי הם כל-כך ענווים, ויפים, והם אף-פעם לא קיללו אותו
ולא דרשו ממנו, רק היו שם. הם אפילו לא עשו לו כאב ראש.

חווה הגננת אמרה שהוא כבר ילד גדול, ויכול להשתין לבד. אבל הוא
מאוד רצה שחווה הגננת תתפוס לו את הזין כשהוא משתין ותכוון,
ולכן בכוונה השתין לא ישר אלא סביב. ובהתחלה היא צעקה ומאוד
התעצבנה, אבל אז התחילה לתפוס לו את הזין כשהוא משתין ולכוון
להשתין ישר ולא סביב. זה עשה לו נעים, למרות שלא עמד לו, והוא
שאל אם הוא יכול לנשק אותה בלחי כאות תודה על כל הפעמים
שכיוונה לו ת'זין. היא הסכימה, והוא נישק אותה על הלחי, והיא
נהייתה מאוד אדומה, ואמרה שחבל שהוא ככה טיפש, כי אולי היה
יכול לצאת משהו ביניהם. אז הוא ניסה ללמוד, ואפילו ידע לערבב
צבעים, אבל היא חשבה שהוא עדיין אהבל ולא רצתה לדבר איתו על
לגור ביחד, או לצאת ביחד, או לשכב או משהו. הוא לא ידע מה יכול
לגרום לה לאהוב אותו יותר, אז הוא ויתר. רק היה מביט בעיניים
כלות כיצד היא חמודה ויפה גם כשהיא צוחקת, ואיך גופה נע נעים
רך וענוג. ואז הילדים הרעים אמרו שהוא צריך לתת להם כסף כל יום
כל הזמן, ובהתחלה הוא הביא, אבל אחר-כך לא רצה, והם הרביצו לו
עד שהניחו לו. והוא היה בוכה נורא, וכל הריבה הייתה נמרחת לו
על השרוולים, וזה היה מגעיל ודביק ומשך זבובים. הוא לא ידע מה
לעשות עם הריבה הזאת, אז התחיל לאכול ממרח שוקולד, אבל זה היה
נמרח לו על הפה, וכמעט נכנסו לו זבובים לפה. והגננת חווה פתאום
כבר לא רצתה שהוא ינשק אותה בלחי, וזה העציב אותו, והוא היה
בוכה המון. והילדות בגן קראו לו תינוק בכיין, והילדים היו
מציקים לו ולפעמים מרביצים, והוא היה מאוד בודד בגן חווה, אבל
לא רצה לעזוב, כי אין כמו חווה בשבילו.

סהרורי ומוטרד
זה קורה כשאני נרדם לפני שאבא מגיע. אני אדם עייף ושבע מרורים,
ורוצה ליהנות קצת מהזמן שנותר לי לחיות. אין לי הרבה תקוות
לכאן ולכאן, הדברים הקטנים הם שעושים לי טוב. כמו המוזיקה
הישנה שאני אוהב, ופחיות האקסל שאני אוהב לשתות. אפילו לאכול
אני לא אוכל כמו שצריך, כי השיניים והחניכיים שלי הרוסים. אבל
זה לא נורא לי כל-כך. לפעמים קצת כואב לי אחרי שאני אוכל, אבל
זה עובר מהר. אני גם משתדל לאכול אוכל רך, ולא דברים כמו
שניצלים, קובות והמבורגרים, או חטיפים קשים כמו ביסלי. במבה
מתאים לי יותר.

אני שומע את המוזיקה שאני אוהב, ונרדם. אבל מתעורר מבוהל אחרי
איזה שעה וחצי, כי אבא דופק כמו מטורף בדלת. אני קם כמו קפיץ
משוגע ופותח לו, והוא מביט בי במבט כועס ורב-משמעות, אבל אני
מתעלם ומחכה שייכנס. ואז הוא מושיט לי שקית עטופה כחבילה במבט
מרוצה, ואומר לי קח, זה בשבילך. אני לא יודע מה זה, וגם לא
אכפת לי. המוח שלי עדיין לא מצליח לחשוב. אני לוקח את זה וזורק
על הספה שלא רחוקה. הוא מסתכל עליי במבט מאוכזב, ונכנס.

אני נועל את הדלת, ומנסה לישון שוב. אבל רבע מהמוח שלי ער
ומטורף על שהטרידו אותי בשנתי. אני מתהפך, ואז מזדקף במיטה
ומדליק סיגריה. הטעם שלה מגעיל. הוא מדבר דיבורים מהמטבח, אבל
אני לא מבין, המוח שלי לא קולט. זה גם לא מעניין אותי. אני קם
ולוקח אקסל מהמקרר, והוא שואל אם אני מרוצה ממה שהביא, ואומר
שהביא את הכי גדול, ואם זה בסדר. אני לא יודע על מה אתה מדבר,
אני ממלמל, וחוזר למיטה בסלון עם המשקה. הוא שואל אותי כמה
פעמים מה השעה, עד שאני קולט שהוא מדבר אליי ושואל מה השעה,
ואני מביט בשעון על השולחן. הרצועה שלו נקרעה, לכן אני לא עונד
אותו. הוא אומר שהוא מאחר לחדשות ברדיו, ואני שומע אותו מהחדר
השני מנסה לקלוט את התחנה עם הרבה מטחים סטטיים, ומקלל את
הרדיו. לפתע נהיה שקט, ואז אני מזהה קול של קריינית חדשות. זה
נותן לי זמן להיות לבד, ואני מתענג על המשקה והסיגריות. החדשות
של מספר הדקות נגמרות, והוא חוזר למטבח ומכין שם משהו. הוא לא
כיבה את הרדיו, ויש שם דיבורים בקולות רמים שמחוררים לי את
המוח. לאחר כמה רגעים, כשאני רואה שהוא אפילו לא מקשיב לרדיו,
אני קם ומכבה אותו, חוזר לסלון ושם מוזיקה פשוטה ורגועה. בדיוק
כשאני מתכוון לעשן עוד סיגריה, בהשתוקקות, הוא מכריז שהוא
מתחיל לאכול. אז אני לא מעשן, הוא לא אוהב שמעשנים בבית בזמן
שהוא אוכל.

אני לוגם מהאקסל, מקשיב למוזיקה, ומסתכל על הסיגריות. אני מחכה
שהוא יגמור לאכול, אבל זה לא קורה. באיזה שלב אני שומע מים
זורמים בכיור המטבח, ושואל אותו אם גמר לאכול. הוא עונה מהמטבח
ש-כן, ומזמן. למה אתה לא מודיע לי... אני מדליק סיגריה. ואז
הוא בא ויושב בסלון עם קערת סלט. אני מביט בזה, ומכבה את
הסיגריה בתסכול. שוב מחכה. הוא אוכל ומדבר, וזה לוקח לו הרבה
זמן, ואז מסיים וחוזר למטבח. אני מדליק סיגריה. אני שואל אותו,
לאחר שהצלחתי קצת להתפקח, למה לא פתח את הדלת בעצמו, והוא
ממלמל משהו לא ברור. שנינו הולכים לישון.

אני מתעורר מצעקות. בוקר, ומשהו מאוד דחוף לו להגיד לי, אבל
אני לא מבין, כי אפילו לא הספקתי לפתוח עיניים. הוא הולך ואני
נרדם שוב, ואז מתעורר ולא זוכר מה הוא אמר, אבל אני זוכר
שאמרתי טוב, והסכמתי לכל. אני לא יודע ל-מה הסכמתי.

להשתחרר
באמת שאני צריך קצת להשתחרר, אני אומר לה כשאנו נוסעים בכביש
המהיר. תשתחררו! תשתחררו! צועק הנהג מקדימה. אני לא יודע, אני
אומר לה, אני מרגיש שאני מגביל את עצמי, מנסה להיות בסדר - אבל
הופך לאידיוט. הרבה זמן לא איבדתי את החושים. אפילו לא ממש
התרגשתי משיר. תהנה! תהנה! צועק הנהג מקדימה. היא נראית כאילו
כל זה לא מעניין אותה. חם פה, היא אומרת. קיץ... אני חושב,
ופתאום היא מורידה חולצה. במהירות, מפשילה אותה מעל ראשה. יש
לה חזיית פוש-אפ כחולה בהירה, זה מרשים. אני חושב שאני צריך
קצת לתת לעצמי לזרום, את מבינה? קצת להפליג על הדמיון. אפילו
סתם עם אוזניות או ספר. כי אני מרגיש תקוע כזה... איזה חום!
היא רוטנת, ומורידה במהירות את החזייה. יש לה חזה יפה. מלא
וכמעט זקוף. 'שמעי, אני חושב שאני צריך קצת להשתחרר, לעשות מה
שבא לי, את יודעת. להרפות מהדברים. אני שם לב שהיא הורידה
נעליים וגרביים בזמן שדיברתי, ועכשיו היא מורידה מכנסיים. את
מקשיבה לי? אני שואל. כן, כן. היא עונה בפיזור נפש. יש לה
תחתונים ירוקים קטנים. הם מאוד סקסיים. אז מה את חושבת שאני
צריך לעשות? אוף, היא רוטנת, ומורידה את התחתונים, חם פה
בטירוף! אני מתחיל להרגיש שמשהו פה מוזר, אבל אני לא מצליח
לשים עליו את האצבע. אז חשבתי, אני ממשיך, לקחת כמה ימי חופש
מהשגרה שלי. את יודעת, לטייל, לשמוע מוזיקה, קצת ליהנות...
באמת כדאי שתהנה קצת! היא קוראת, ושמה את ידי בכעס על הקוס
שלה. אני מושך את ידי. אני יודע שאני צריך ליהנות, אבל קשה לי
להשתחרר... תשתחרר! היא צועקת, ושוב מניחה את היד שלי על
המפשעה שלה. אני לא יודע מה היא מתעקשת, אבל אני משאיר את ידי
שם. אני לא יכול לצאת מהארץ, אני אומר לה, אבל גם בארץ יש
מקומות יפים. ואני מביט בנוף דרך חלון המכונית. כן... היא
אומרת, ומניעה את ידי על הקוס שלה. זה לא שאני אדם משעמם, אני
ממשיך, פשוט הדברים לא זורמים לי. כן, תיגע בי... היא גונחת.
אני עושה כבקשתה, העיקר שתקשיב. את מה את אומרת? זה לא שאני
כמו קרש או משהו, אבל אני צריך קצת להרגיש דברים. אני גומרת...
היא גונחת. אני לא מבין את הקשר. זה נחמד. אבל אני לא מבין למה
אני לא מצליח ליהנות מהחיים. אווו.... אווו... כן.... היא
מתפתלת. מה? אני שואל. אהההה! היא מתנשמת בכבדות. הכול בסדר,
מאמי? אני שואל בדאגה. בסדר גמור, היא מחייכת חיוך מלגלג. אשמח
את תביעי בפניי את דעתך, אני אומר. רק רגע, היא אומרת, ומתחילה
להתלבש שוב. זה מוזר לי שהיא מתלבשת, כי הרי לשם מה התפשטה?
כדי להתלבש? אבל אני לא אומר על זה כלום. לפעמים אני מתרגש
מהשקיעה, אני אומר, אבל הלב שלי די סגור, וזה מפריע לי. גם לי.
היא אומרת ומסיימת להתלבש. כן, אני מהרהר, את צודקת. אני צריך
לחשוב על משהו כיפי לעשות.

זמן לקום
היא לא מדברת איתי כבר שעה, שעתיים, שנתיים. אני הולך למכולת
וחוזר עם גבינות, לחם, שתייה וסיגריות. היא עם הראש בקיר בתוך
המיטה, לא אוכלת, לא שותה. אני מכין פרוסות גבינה עם צלוחית
ירקות חתוכים, וכוס סודה בפטל, ומניח במגש לידה על השולחן. היא
כבר מזמן לא מסתכלת אליי לעיניים. בהייה סביב השעון כשאני יושב
מול החלון, מעשן ושותה קפה. לא יכול לעבוד, אין חשק לחיות, רק
לחכות שהיא תעיר את שנינו מהתרדמה הכפויה הזו. הבדידות חדה
כתער, ואני מוצא לי חברות באינטרנט. תכתבי לי, אכתוב לך. אף
מילה על האישה שלי. למה אתה עצוב? לא יודע למה אני עצוב, אולי
אני מן אדם עצוב כזה. זו לא חוכמה להיות עצוב, הרי החיים
מספקים אינסוף סיבות לזה. אני יודע, מאמי, אבל... ואני לא יכול
להגיד. האור שבחיי, האהבה שבחיי, שוכבת במיטה כמו בול עץ, ולא
מראה נכונות אפילו לדבר, אפילו להביט במקום כלשהו מלבד הקיר.
מה מפריע לך, מה כואב לך. היא לא רוצה לדבר ולא רוצה לשמוע, רק
שיעזבו אותה בשקט. אני מסתכל על טבעת הנישואים שלי ותוהה אם
זהו, האם היא החליטה לפרק את החבילה. זו לא חבילה גדולה ולא
מכובדת. אין ילד, רק שניים אנשים לבד בבית קטן. ובמקום לכתוב
כמו שאני צריך, אני זורק חצאי משפטים באתרי תוכן. ממשמש את
המילים הריקות שלי. את לא אוהבת אותי יותר? את כועסת עליי?
אולי עשיתי משהו לא בסדר. אולי זה לא קשור אליי. העולם הרוחני
שלי מצטמק, אני כותב פחות ופחות, אני חושב פחות ופחות. אני חי
פחות. אני מנסה לתת לה כל זיק חיים שעוד נותר בי כדי שתחזור
אליי, אבל אני בעצמי כלה. מדבר עם חברים וחברות דמיוניים על מה
שאני צריך או לא צריך לעשות. הם אנשים מהעבר. זה עם הסיגריה,
וזו עם הבושם שהטריף לי את החושים. זה ששותה יין וקפה כמעט
במקביל, וזו שהפליצה על הספה שלי. לכולם יש מה להגיד אם
שואלים. כל אחד ואחת בקולו או קולה שלו. אחד אומר לי - זה לא
שווה את זה. אחת אומרת לי - תחזיק מעמד, היא תחזור, ועוד יהיו
לה הסברים. ואני כמעט מתפתה לשתות, כמו בשנים הרעות שהיו לי.
הקול מהעבר מזכיר לי את המתכון - שתי אצבעות ערק, מלא מיץ
עגבניות, קרח ולבחוש. תוכל להתמזמז עם הרעל המתוק והחולה הזה
עד שהלב שלך יהפוך פורפרה של רחמים עצמיים, והשכל שלך יזלוג
מבעד לאוזניים. אני באמת רוצה את זה? לפעמים נדמה ש-כן. להתנפס
עד שהיא תחזור. גברת יודעת הכול, שמתברר שהיא לא יודעת כלום.
אני מדליק סיגריה ושם במערכת למרגלות מיטתה את הדיסק הכי רועש
של מטאליקה, לוחש - עכשיו רוק נ' רול, מתוקה שלי, זמן לקום. שם
את הווליום על מקסימום, לוקח שאיפה מהסיגריה, ולוחץ פליי.