[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
קטון (פרגמנטים)

קטון
מישהו אמר שאני קטון. לא שאני באמת קטון, אבל ככה הוא אמר לי.
ראיתי אותך, הוא אמר, מתרוצץ בין החדרים בין חדר לחדר, בין
המטבח לסלון למרפסת, שם דיסק ומתחרט, מדליק הסקה, מכבה, מתעטף
בבגדים ואז נשאר בתחתונים. לא נוח לי, אמרתי.
מישהו אמר שאני קטון, כי הוא ראה אותי במכולת, והחליט שאני
קטון. ראיתי אותך, הוא אמר, מתלבט בין המוצרים, בודק מחירים,
אפילו מרכיבים, מתעקש בעיניים קטנות על תאריכי התפוגה. סופר את
הכסף לפני שהגעת לקופה. נזהר לא להפוך את המוצרים. מסתכל הצידה
אל האנשים לראות אם הם רואים אותך. אני יסודי, אמרתי.
אני מגיע הביתה ומריח את התחתונים, לבדוק עד כמה הם צריכים
כביסה. ואז מנפה מהמקרר את הירקות המקולקלים, ובודק אם צריכת
החשמל הוגנת במונה ליד הדלת. אני שם לב אם המים זורמים, ואם
הקירות לא מתקלפים. יש לי דרך להסתכל במראה ולשאול - אני, מי
אני, מה אני.
מישהו אמר לי שאני קטון, כי אני בודק שהבגדים נראים עליי טוב
בעודי הולך ברחוב. שהחגורה לא מבליטה את קדמת המכנסיים,
והחולצה מונחת ברישול קפדני סביב האגן. שלא נהיה לי חור
במכנסיים, ושום יונה לא חרבנה לי על הראש. שהסוליות נקיות
מחרא, ושולי המכנסיים לא מוכתמות. שהמבט שלי חודר ורציני,
והזיפים מצליחים להעניק לי מראה קשיחות. שתמיד אני נראה כאילו
אני הולך לאן-שהוא, נחוש, ולא מסתובב במעגלים. שהשרוכים לא
פרומים, והחנות סגורה. שאין לי קהל מעריצים שליליים שמתלחשים
חצי מילה.
אבל אני לא קטון, כי בבית השיער שלי פרוע, והרוק נמרח לי על
הסנטר. ואני שותה ומתגעגע, ושר עם הרדיו בלי פחד לזייף.
והמכנסיים תמיד גולשים לי, כי לפיג'מה יש גומי משוחרר. ואני
הולך יחף או עם גרביים, ולא אכפת לי אם יש חורים או שלבשתי
אותן הפוך. ואני מעשן גם במיטה, ולא פוחד לחרוך את הסדינים.
ויש לי בלגאן שלם על השולחן, של שאריות קפה, פחיות משקה
ובקבוקים ריקים. ואני מתקלח גם במים קרים, במקום לחכות למים
רותחים. וכל אפר הסיגריות מתפזר אצלי בבית, ואצבעותיי מאובקות
שחור. ואני שומע אותו דיסק פעמיים, כי אני מתעצל להחליף. ולא
נורא אם הרדיו קטוע, אני אסדר את האנטנה כשתהיה לי סבלנות.
ורעש השכנים מעבר לקיר לא מפריע לי, אני אפילו מעודד את שמעון
השכן ואשתו כשהם עושים מממ מממ. את האורחים אני מקבל גם
בחולצות קרועות, ויש לי חוצפה לא לתת תרומות.



שליטה
תשמעי, אני מחבב אותך מאוד, אבל זו לא צורה לנסות להשפיט אותי.
כן, אני גם ממש נמשך אלייך, אבל זה לא הופך אותי לכלב. את לא
צריכה להשתמש בתשוקה שלי אלייך כדי לשחק בי ולהשפיל אותי, תהיי
הוגנת. מה? כל הפעמים שירדתי לך? אז מה, זה לא אומר כלום. כולם
יורדים לכולם כל הזמן, זה לא מעיד על יחסי שליטה. נו, באמת. אז
מה אם נישקתי לך את כפות הרגליים, מה זה אומר? נישקתי לך גם את
הצוואר, והבטן... מה טוסיק? אז מה אם נישקתי לך את הטוסיק, זה
לא מוריד מכבודי, יש לך טוסיק יפה. אוננתי לך על הרגל? אז מה,
רגליים של אישה זה מושך. אני יודע שגם כלבים מאוננים על
רגליים, אבל זה לא הופך אותי לכלב... תשמעי, אולי אני חרמן,
אבל יש עולם שלם בתוכי, שאת לא מכירה, הראש שלי לא מתעסק רק
בך, למרות שבטח את אוהבת לחשוב ככה... לא, זה לא הופך אותך
לפחות נחשקת, פשוט יש זמן לכל דבר. מה אני רוצה? את הכבוד
שמגיע לי בתור בן-אדם, אותו כבוד שאני רוצה לתת לך. מה זאת
אומרת למה אני לא נותן לך, איך אפשר? הרי בסביבתי את מתנהגת
כאילו כל מה שמעסיק אותך זה הסקסיות שבך. מה, אין לך מאווים
אחרים, חיים אחרים, השקפת עולם אחרת? לא, החיים זה לא משחק,
ואנחנו לא משחקים באדונית וכלבלב חרמן. מה פתאום? אני רוצה
להיות איתך בגלל האופי שלך, בגלל החוכמה שבך, בגלל השקפת העולם
שלך, את מפרה את המחשבה שלי, הסקסיות שלך היא בונוס, אבל היא
לא הדבר העיקרי שמושך אותי... טוב, ברור שאם לא הייתה לי משיכה
אלייך, לא היה לי סיבה להישאר, אבל אני נמשך לעוד דברים. נכון,
זה לא העיקר, זה חלק מהמכלול, חלק מהשלם, סקס הוא רק חולייה
בשרשרת, יש עוד הרבה חוליות. מה את בשבילי...? בן-אדם, אישה,
שאני אוהב. אין יותר פשוט מזה. סקס הוא ביטוי לאהבה שלי אלייך,
לא רק למשיכה. את רואה? את אומרת שאת מרגישה הקלה. הכנסת את
עצמך קודם למשחק ששנינו לא אוהבים במיוחד.



גלים
בואי לגלים על פני הים. תלכי יחפה בקו המים, והרוח תפרע
שיערך.

את יושבת וסופרת גפרורים. צלחת השעון המאובקת מכילה מחוגים
נעים כבדים באיטיות מעגלים-מעגלים, ואת חיה באי בודד של דירה
חשוכה בלב גן-העדן הפראי. את מתכסה בשמיכה עד הצוואר, שותה כוס
קפה, מעשנת סיגריה, והגג מתמוטט עלייך כשאת מרגישה את הזמן
והמטלות הדמיוניות חונקות אותך וקוראות לך לבוא להיטרף במלתעות
חוסר הייחוד, חוסר הטעם והתכלית, כשאת מתכלה. עיניים עצומות
בלב כבד והמיטה היא רחם פרוץ לכל הציפורים הדורסות. יש לך
חפיסת קלפים עם סימנים רעים, וחצים רודפים אותך מעל ראשך
ומצביעים לכל הכיוונים. בואי תני לי לשנות את עצב תודעתך
ולראות בעיניים אחרות, איך כל מה שהיה מת, הופך לשדה פורח. שמש
האנרגיה והאור ומי החיים, והתודעה המופלאה שמבקשת ליצור,
(לברוא ולהיברא). לב רחב ואוהב וכף יד פתוחה. אוויר קריר ונעים
ורוח וחומר במחול חיים.

זה מדכא אותי, מה שאתה אומר. צלקות סודקות את לבי והעולם שוחה
במדמנה. איברים פנימיים מתפרקים בתוך גופי, ונשמתי כל רגע
פורחת מגופי. איך אוכל לשנות את עצב תודעתי, תן לי סימן. יבש
כמו מדבר קיומי בארץ החיים, ולא מבינה את התנועה סביבי ואת
חדוות החיים. האם מקוללת אני, שבורה, מקולקלת? כמו כוס סדוקה
בתחתית הכיור הלח המטונף.

מעגלים של עצב ושל שמחה חגים בנו, ושולטים בנו, ובנו הבחירה
איזה מעגל יחוג בנו. עצבי עולמך כמו פלסטלינה, זרעי מחשבות של
שפע, אושר וסיפוק, הם יצמיחו יבולים. העולם נע כמו שמפנימים
אותו, הפנימי חיובי. לך האהבה לתת ולקבל ולהודות.

רוח פורעת שיערך, עינייך לחות מהקלה, כשאת יוצאת מגיהינום פרטי
אל שפע חסד מומטר עלייך כשאת נותנת לו מקום. הולכת יחפה על קו
המים והעולם חי ויפה ביופי עוצר נשימה. פרחים מלבלבים בזרעים
שזרעת, ואהבה ושמחה שאת נותנת (וסופגת) חוזרים אלייך. שוכבת
רפוית איברים ושבעה על מיטה נוחה, רווה נחת וסיפוק והכרת תודה.
מי שאיבד בעבר, יעריך בעתיד את החסדים הקטנים. הם מאירים
ככוכבים.
===============
יש פה שני קולות - האישה המדוכאת, והגבר שמנסה ללמד אותה איך
לטפל בעצמה.
אתם מדוכאים? אל ייאוש! אני ממליץ על הספר "הכוח" מאת רונדה
בירן. קיראו, החכימו, חייו, תהנו.  



רישום חדר
אני מתעורר ומושך את הסיגריה לאט-לאט-לאט מתוך הקופסא, ושם
בפה. אני לא מצית אותה, אני מחפש את נעלי-הבית, והולך בהם כבד
לשירותים. אני משתין. אני שוטף ידיים עם קצת סבון, ומרתיח מים
בקומקום. לוקח כוס זכוכית ושם בה כפית קפה טחון. אני מכין את
הקפה, ולוקח אותו אחר כבוד לסלון. ורק אז אני מדליק את
הסיגריה, ש-כל אותו הזמן לא הוצאתי מפי. הקפה חם רותח,
והסיגריה עושה לי טוב. אני מסתכל לעבר החלון הגדול, ורואה הרבה
עננים לבנים כבדים מתחילים לכסות את האדמה. ערפל. יש קרירות
באוויר, והרבה חמצן. אולי ירד קצת גשם. חם לי בטירוף, ואני לא
מבין למה. אני פושט את המכנסיים ושתי החולצות, ומרגיש קצת
מגוחך בתחתונים, אבל מעט יותר קריר לי. יש באוויר ריח כבד של
שריפה. וזה מוזר לי כשמהחלון נושבת רוח צוננת ועשירה בחמצן
נקי. אני חושב על זה, ומעלה את האפשרות שהגוף שלי נרקב. בגלל
זה חם לי, בגלל זה הריח. אני חושב מה אני רוצה לעשות בזמן הקצר
שנשאר לי, ומחליט לשמוע ג'ימי הנדריקס ולבלוע הרבה כדורים. אני
בולע את הכדורים ומאזין לג'ימי, הוא אומר לי שאיפה שהוא נמצא
זה מקום לא רע בכלל, ואין לי מה לפחד. אני נכנס למיטה ומסיים
את הקפה עם סיגריות. נשמע קליק מכיוון הרדיאטור, ההסקה. אני לא
חושב על זה, אבל פתאום מוזר לי, האם הרדיאטור פועל? מתברר
ש-כן. והוא לוהט בצורה מטורפת. אני מכבה אותו, ומזג-האוויר
בחדר מתחיל להתקרר, גם הריח השרוף נעלם. אם ככה הגוף שלי לא
נרקב, אבל בלעתי מלא כדורים... מה עושים?



פאקינג לוזר
איך זה להיות כל-כך מטומטם, תגיד לי. אני יוצא לרחוב כמו גביר,
ואני לא שווה כלום. עיניים שרואות כמו זכוכיות. יופי שנשבר
במוח, אבל לא משאיר סימנים. אני לא מדבר עם אף אחד ואחת. אני
מתחמק ממבטים. אני לא רוצה שבנות יתחילו איתי, או שגברים ייפנו
אליי במילים. אני כמו צל עשוי מאור שהולך לגובה, במקום לזחול.

הכלב נובח עליי. הוא קטנצ'יק, ואני יכול לשבור אותו בבעיטה.
אבל אני פוחד ממנו כי יש לו שיניים של חתול, ולא מרביצים
לכלבים קטנים. תינוקות. הגברת של הכלב משועשעת מ-כל המצב. יש
לה משקפיי שמש, תלבושת מודרנית, ושיער קצוץ - בשביל בחורה.
אולי עשיתי אותה, ואני לא זוכר. יש לה עוד כלב קטנצ'יק שלא
נובח, אולי הוא חולה. הוא נראה יותר שפוף וכנוע, כמו זקן עייף.

היא רוצה אותי, אולי. היא לא תקבל. רווקה עם שני כלבים קטנים,
זה ביזארי. זה לא ביזארי, זה המילה השנייה שאני לא זוכר.
קינקי. קינקי. אני מבקש ממנה שתהרוג אותי, אבל אני לא מבקש.
אני אפילו שם סכין בידה, אבל היא לא לוקחת, ואני לא שם. אני
ממשיך ללכת.



זהירות, ייאוש לפניך
רעש נוראי כל-כך שהעולם צורח והקירות מתמוטטים האוזניים שלי
נתלשים כשאני מוחץ אותן פי נפער בכאב נוראי כשאת צורחת עליי רק
להתחבא מתחת למיטה להיעלם מתחת לשטיח להרגיש כמו זבוב בבקבוק,
=============
מחקרים רעילים קובעים כי הסיגריות גורמות להתמכרות מחקרים
שקריים קובעים כי אתה מפנה את כל הזבל שהצטבר על השולחן שהצטבר
בו פחיות אקסל קופסאות סיגריות מאפרות מלאות ניירות טואלט
כוסות פלסטיק כוסות נייר מציתים עטיפות של גלולות פקק של עט עט
ודפים כתובים הכול הולך לפח מתחילים מחדש.



לא זז
פסיעות קטנות כמו של גיישה על נעלי עקב קטנות כמו כפות הרגליים
שלה היא מנסה לברוח ממני אבל אני מסוגל להשיג אותה בהליכה
אפילו הליכה קלה אבל אני רק מביט בה כשהיא אכולת כעס ומרמור
מדדה על הנעליים הקטנות עם העקבים עם הגרביונים הכהים ושמלת
המיני הלא-נוחה והיא מקללת לא יודע את מה ומנסה להתנועע בתוך
האריזה הזו של אני קוסית אולי תרצי אסיע אותך אני אומר והיא
פולטת נחרת בוז אבל מיד מוותרת הרי היא לא תוכל לקחת את המרחק
הזה על נעלי עקב קטנות כמו כפות הרגליים שלה והיא חוזרת כמו
בחוסר-רצון מביטה בי בעיניים עם ניצוצות ואני מוביל אותה
למכונית ומושיב אותה במושב הקדמי אני נכנס למושב הנהג ומזכיר
לה לשים חגורת בטיחות בעודי שם את שלי היא עושה את זה כאילו
היא לא רואה בזה טעם אני מחליק את המכונית אל הרחובות הרטובים
ומדליק מוזיקה טובה ושקטה כדי שתירגע והפרידה בינינו חזקה
למרות שאנחנו קרובים פיזית והזמן עומד לא זז לא זז לא זז כשאני
מטה את המכונית ונוסע נגד כיוון התנועה לוחץ חזק על דוושת הגז
בצרחה שלה ונוגח במכונית שנוסעת מולי לתוך השמשה שלי ולתוך
הפרידה שלי.



קרוסלה
הקרוסלה עמדה באמצע החצר. נתן שיחק עם אחותו הקטנה וחברה שלה,
ששתיהן היו עדיין זאטוטות. הוא היה כבן 20. היא טיפסו זו אחר
זו אל המגלשה הקטנה האדומה, והוא היה "מגליץ" אותן באיטיות כדי
שינחתו יציבות בארגז החול. הן היו נפחדות ומלאות עונג כמו כל
בנות גילן במגרש המשחקים. רק שזה לא היה מגרש משחקים, אלא חצר
קטנה, מוזנחת, שנותרה מגני המשחקים הצנועים של פעם. לא רחוק
היה גן משחקים גדול עם מתקנים אימתניים מדי לזאטוטים, והבנות
לא רצו ללכת לשם, למרות שהתרשמו מהמגלשות הגבוהות והלולייניות
ומתקני החבלים והגשרים. "נתן, אני רוצה קרוסלה!" הפצירה בו
אחותו הקטנה, והצביעה על הקרוסלה הישנה שהייתה עשויה מושבי
ברזל ומעקי ברזל על ציר שעבד היטב. "גם אני רוצה! גם אני
רוצה!" אמרה החברה הקטנה של אחותו, ומשכה במכנסיו. "טוב, נעשה
קרוסלה." הוא אמר בחיוך אווילי, והן התיישבו בקרוסלה על
המושבים. הוא הביט בהן רגע בוהה, ואחותו הפצירה בו "קרוסלה!
קרוסלה!" הוא הניד בראשו כאילו התעורר ממחשבה עמוקה, והתחיל
לסובב את הקרוסלה. הוא היה עייף, והקרוסלה הסתובבה באיטיות.
"יותר מהר! יותר מהר!" צעקה אחותו, והוא גייס כוחות וסובב מהר
מספיק שהן צרחו בהנאה. "יותר מהר!" הוא שמע צעקה, וסובב יותר
מהר, "יותר מהר, נתן! יותר מהר!" הקרוסלה הסתחררה במהירות
מפחידה, ושתי הזאטוטות צרחו בהנאה, אבל לו זה נשמע כמו שריקה.
צירי המתכת קרקשו ומשבי אוויר וצרחות עלו מהקרוסלה המסתובבת,
שהסתובבה כל-כך מהר, שהילדות נראו כמו כתמים מרוחים. יותר מהר,
יותר מהר... נדמה שהוא מתעורר מאיזו אקסטאזה של מאמץ וטירוף,
כששם לב שהוא לא שומע אותן יותר. בחשש הוא האט את הקרוסלה עד
שכמעט נעצרה. חברתה הזאטוטה של אחותו ישבה בפנים קפואות כש-כל
פנייה שטופות דמעות, ובכי חרישי וחולה מבעבע מבין שפתיה. אחותו
הקטנה הייתה חסרת הכרה. "חן?" הוא נגע בה, היא לא הגיבה. "חן?
חן? קומי." הוא ניסה להעיר אותה, וראשה צנח ברפיון על כתפה.
עיניה היו עצומות. "חן?" הוא נטל אותה בידיו, "חן, תקומי. חן?"
אנשים שעברו בקרבת מקום, ראו גבר צעיר ומבוהל כמעט רץ בהליכה
מהירה, בנשימה כבדה, כשילדה קטנה, כמעט תינוקת, מונחת
בזרועותיו כשגופה רפוי והיא מתה.  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש אנשים
שמטפסים על הרים
ויש כאלה
שדופקים חמורים
אבל אני...
אני אוהב בננות



בוטן הפיל שהרג
את החתול שמיל


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/4/15 23:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה