האמבטיה שלה הייתה מלאה חלב, בשמים, פרחים, קינמון ובירה. היא
הייתה רוצה שבמקום בירה יהיה שמפניה, אבל היא לא הצליחה להשיג
שמפניה. אבל זה היה בסדר. היא נכנסה עירומה לאמבטיה ושמעה את
הרדיו נשפך אליה בצלילים הוזים. לידה היה תער סגור.  היא חשבה
שברגע המתאים היא תחתוך את הוורידים. לא משנה אם יש עולם הבא
או סתם כלום. הירח שר לה דרך הרדיו. הקירות הלבנים קיבלו גוון
נוזלי. הייאוש ממכר, ולה לא היה כוח להיגמל. היא רצתה למות כי
הדיכאונות שלה לקחו אותה למקומות כה אפלים שבהם הייתה פוחדת
מהצל של עצמה. היא לא מצאה טעם בשום-דבר. בעיניי עצמה הייתה
כמו בלון ענקי שמכיל רק אוויר. היא הייתה כה מפוצצת ממחשבות
שלא היו בהם שום טעם. מחשבותיה נעו סביב כמו אלכוהוליסט שלא
מצליח לפתוח בקבוק משקה חריף.  קרוב ורחוק כך שהיא יכולה לנשום
רק את האדים. הם היו אדי מוות משכרים.

עוד מעט, חשבה, הכול ייגמר. כשהיא תיפטר מהמוח המתוסבך שלה.
היא נרדמה לאט, והיא החלה לחלום.  היא הלכה ביער צפוף ומלא
מעברים אפלים. זה היה לילה, והיא הייתה לבדה. היו ינשופים על
העצים, הם התנשמו כמוכי אסמה, על אוזניהם נצצו עגילים. והם
לחשו "בואי איתנו לעולם ללא סוף. בואי איתנו להיכן שהייאוש הוא
כאב מתוק. בואי איתנו  למקום שם הלילה חי ודורש תשלום בדם.
בואי למקום שם הירח  שר שירי דיכאון, ולהיכן שלכל תא בגופך יש
חיים משלו, וכל תא צורח למותך. יש לנו מוות שלם להשלים, ילדה.
ולא חשוב אם את מוכנה." והינשופים התנשמו ולחשו באלף קולות
"בואי-בואי, אלינו ילדה." והיא טעתה ביער ופתאום שמה לב שהיא
עירומה. פטמות שדייה היו מחודדים עד כאב. היא התחילה להרגיש
בענפים יבשים שורטים בתחתית כף רגלה. היא לא ידעה מה גודלו של
היער, והיא לא ידעה איך תצא משם. הלילה המת היה כה גדול וכה
מוחלט שנדמה היה שהשמש לא זורחת כאן לעולם. היא שמעה רוח, אבל
לא הרגישה אותה. היא שמעה לחשושים מ-כל הכיוונים. אז שמעה ענף
יבש מתפצח כשמישהו דרך עליו. היא נדרכה. הייתה דממה.  היא
הסתכלה סביב, מנסה לגמוע 360 מעלות בבת-אחת. מחדדת את אוזניה
לכל רחש. אבל הייתה דממה, רק קול פעפוע התנשמותם של הינשופים.

אבל אז הוא בא. הוא חשף את עצמו ולבה השמיע קליק. זה היה גבר
לבוש עור שחור מבריק. על לחייו היו צלקות. הוא חייך אליה. היא
לא ידעה אם זה היה חיוך טורף או חיוך ידידותי. הייתה לו כעין
גלימת עור שליטפה את הענפים והעלים היבשים שעל האדמה. שולי
הגלימה היו נקיים. הוא היה מבריק בהיותו שחור יותר מהלילה. הוא
חשף שיניים רקובות ואמר שהוא שמח לראות אותה סוף-סוף. היא שאלה
מי הוא. "אני..." הוא אמר ופסע לעברה במגפיים שחורים שנעו על
פני האדמה בדממה. היא נעה צעד אחורה. "אני חלק ממך." הוא הוציא
קיסם והחל לנקות את שיניו בעצלתיים. עיניו לא הניחו לה.  "פעם
לבשתי ג'ינס וחולצת טי, אבל את עשית לי ת'מוות." הוא הביט
בקיסם בשאט נפש וזרק אותו לקרקע. מוציא אחר וממשיך לחטט
בשיניו. "את הצלקות האלה..." הוא החליק באצבע ידו השנייה על
לחייו, "את עשית לי. יש לי צלקות בכל הגוף. האופי שלי הפך
מושחת, אופי של עכבר ביבים. אופי של רוצח." הוא זרק את הקיסם.
"אני לא מוצא חן בעינייך. זו אשמתך, כי את שונאת את עצמך."
לטאה זחלה מבין העצים. הוא דרס אותה במגפו. הוא הביט בה, "רוצה
שאני אכיר לך את שאר החברים?" "את מי...?" "את שאר חלקייך..."

הוא הוביל אותה לקרחת יער, שם ישבו כולם סביב מדורה וצלו עוף
בעזרת ענף. "תכירו את הבוסית," אמר להם. מביניהם קם אדם עירום
ומפוחד. הוא התקרב אליה בחרדה גדולה והושיט אליה את ידו. היא
לא לחצה אותה, והוא התחיל למרר בבכי. "זה החולשה שלך." אמר
האיש בשחור. קמה אישה עטופה כולה בגלביה חומה. רעלה עבה כיסתה
את פנייה. "זו המיניות שלך." אדם שמצחו זוהר וחרוש קמטים, בהה
באש כמהופנט. "זה השכל שלך." אדם שפניו נעימות הביט בה ברשעות
ובברק מסוכן. "הוא לובש את כל האנשים שאת מכירה." היה אדם שצלה
עוף באש וזמזם לעצמו בהתעלמות ממנה. "זה כל המאהבים שלך."
בכלוב סורגים היה אדם חזק ושרירי מאוד, לבוש תחתונים שחורים.
הוא היה אזוק בידיו וברגליו. "זה הנחישות שלך." היה שם אדם
חולה ומתנשם שלידו נחה ערימה של גלולות. הוא היה כה חלש,
שבקושי הניד את ראשו. "זה הרדיפה שלך אחר פרטים." היה שם איש
מזוהם. "ההיגיינה שלך." והיה איש חולה שחפן חיידקים מתוך חבית,
ואכל אותם. "זה הבריאות שלך." היה אדם חיוור ורזה, לחייו
ועיניו שקועות. "ייסורי המצפון שלך." ומפלצת שכולה ניבים
וקשקשים. "זו זיכרונות הילדות שלך." היה אדם עיוור עם משקפיים
כהים ומקל עיוורים. "זה יחסך לחיים." היה גם משהו ש-רק נראה
כמו אדם. הוא לבש ברדס שחור שכיסה את פניו, ובידו היה מגל. "זה
המוות." והיה מקום ריק שאיש לא ישב בו. "פעם ישב פה האלוהים
שלך, אבל יום אחד הוא נעלם."

"כולנו חלק ממך, וכך אנו נראים. אני הרוע שבך. הטוב שבך צילק
אותי. הטוב שבך נמצא בכל אחד פה, חוץ ממני. פעם הייתי שובבות,
השובבות מתה ואני נוצרתי תחתיה."

היא החליטה לפעול. היא הביטה ברוע, והוא נתן לה כוח להסתכל
בעיניו של נחישות שבתוך הכלוב. עם מעט נחישות זו, היא הלכה אל
הרדיפה אחר פרטים. "פרטים," אמרה, "תן לי את המפתח לשחרר את
נחישות." פרטים הביט בה במבט עייף. "אין לי כוח..." מלמל. היא
ניערה אותו, "תתעורר, תן לי!" בכוחות על-אנושיים הוא שלף מפתח
מכיסו ונתן לה. עם המפתח היא פתחה את הכלוב של נחישות, ושחררה
אותו מהאזיקים. הוא יצא מהכלוב חזק וזועם. "אתה הכוח שלי,"
אמרה לו. יחד עם נחישות היא דיברה אל לב ניקיון ובריאות.
ניקיון הלך להתרחץ ולנקות את ביתו. בריאות זרק את חבית
החיידקים, צחצח שיניים והתעמל, והחל לאכול בריא. הוא הוציא
בקבוק משקה חריף וסיגריות מכיסיו, וזרק אותם לאש. לפתע איש כל
המאהבים שלה החל להתעניין בה. עם הכוח שלהם היא ריפאה את יחסה
לחיים, והוא החל לראות. היא אימנה את חולשה עד ששלט בחולשתו,
ואז השתמשה בשכל כדי ללמוד. היא שכבה עם איש כל המאהבים שלה,
ואשת המיניות שלה כבר לא התביישה בגופה. היא חקרה את איש כל
האנשים שהיא מכירה, ומצאה בו הרבה טוב-לב ורגישות. הברק המסוכן
נעלם מעיניו. אז ישבה מול מפלצת זיכרונות הילדות שלה, והעלתה
לפניה זיכרונות יפים. מי שהייתה מפלצת, הפכה לאישה יפה. במשך
כל אותו הזמן, המוות הפך קטן יותר ויותר. האלוהים שלה הופיע
והתיישב במקומו. רוע הפך לקשיחות.

היא התעוררה בתוך האמבטיה. המוזיקה נשמעה חרישית. האוויר היה
שמנוני. הקירות היו לחים. היא נזכרה בחלום וחשבה עליו. היא
לקחה את התער ופתחה את הלהב. אור חדר האמבטיה נמרח על הלהב
במריחות רכות. "מה את בוחרת?" היא שאלה את עצמה. "את בוחרת
בחיים, או שאת בוחרת במוות?"

היא החליטה להשתמש בתער כדי לגלח את רגליה.

1998