למרבה ההפתעה,
אני מוצא שהכול מתנהל כסדרו.
עד שלפתע אני חושב עליה, או נזכר בה.
ואז, אני מרגיש חלל אדיר נפער, זה מתחיל בבטן ומגיע עד לחזה.
השבוע הראשון היה קשה. לא תפקדתי כלל.
אחר כך התחלתי לקבל את זה. להבין ולהפנים. אני לא מוכן שינהגו
בי כך. אף אחד. לעולם. אני יודע שהיו לי ציפיות מוגזמות,
והייתי הרבה מאוד "מחפש" אותה בדברים קטנים, אבל כזה דבר אני
לא מוכן לסבול. היא פגעה בי. בכל רמח איברי. עדיין, כשאני חושב
על מה שהיא עשתה לי, אני מתמלא הרגשה נוראית. איך יכלה להיות
כה חסרת רגישות? לנוכח המצוקה שלי? כשהכי הייתי צריך אותך
בעולם, הלכת איתו, נישקת אותו, היית איתו, עזבת אותי במיטה
בלילה אחרי שכל כך רציתי רק להיות איתך. זו הייתה תקופה מאוד
רגישה ושברירית עבורי. הרגשתי את הקרקע נשמטת מתחתי.
והדבר העצוב באמת הוא, שאין לה מושג על מה אני מדבר. הכול נראה
לה לגיטימי. חבל מאוד שהיא לא זוכרת, איך הגיבה כאשר מישהי
בעבודה הראתה לי קצת חיבה. חבל מאוד ש"תנאי דורש, תנאי לא
מקיים", במקרה שלה. תמיד ידעתי זאת.
אני בהחלט לא מלאך. חטאתי בהרבה מאוד דברים בקשר שלנו. אכזבתי
אותה, ופגעתי בה והתייחסתי לא יפה.
אם הייתה לי היכולת לשים את הכול בצד, כל הרעש מסביב, כל
הרגשות השליליים, כל האגו הפגוע, הייתי כנראה מתחתן איתה.
אבל דברים חדרו לי לנשמה וערערו אותי. וזה לא היה באשמתה.
אני מבין זאת כעת, ועושה כל מאמץ אפשרי על מנת לטפל בזה. ברור
לי שזה לא יהיה תהליך קצר או פשוט, אבל אני לא ותרן. למדתי על
עצמי שאני נלחם בדברים, ולא מקבל אותם כמו שהם. זהו, החלטתי.
לא מסתכל לאחור. אהיה מאושר.