[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני מנסה להבין - איך? למה? באשמת מי?
אבל אין תשובות.
איך יכול להיות, שהיא דרשה ממני דברים מסוימים, אבל כשהיא עשתה
אותם וראתה אותי מדמם מהם, היא לא הפסיקה?
לעולם לא אבין זאת. אני רוצה לחשוב שהיא רעה. שהיא באמת רעה.
אבל אינני מסוגל. ליבי אומר לי שהיא כה תמימה, כה טובה. מלאך
עלי אדמות.
אז בכל זאת, איך?
איך יכול להיות, שכאשר אני מתריע בפניה שוב ושוב, היא מתעלמת
מהמצוקה שלי?
איך יכול להיות, שאני אומר, שוב ושוב, שאני צריך אותה, צריך
שהיא תיזום, צריך להרגיש נאהב, צריך להרגיש רצוי, היא קמה לי
מהמיטה דקות ספורות אחרי שרק נכנסנו אליה, אחרי שחיכיתי יום
שלם רק כדי להיות איתה, והיא הולכת להסיע את הערבי האידיוט
הביתה, כי הוא פספס את האוטובוס?
אני מניח שזה בכלל לא עבר בראשה, התחושות הנוראיות שלי.
לא היה לה מושג אילו סרטים רצים לי בראש, ואוכלים אותי
מבפנים.
מאז שחזרנו, הרגשתי את זה מכרסם בי, וזה שיגע אותי.
עד כדי כך, שלא יכלתי עוד לישון לידה בלילה. לא הייתי רגוע.
הייתי עצבני. דמיינתי אותה עם אחרים כל הזמן. והעובדה שהיא אף
פעם לא יזמה אינטימיות איתי, בהחלט לא עזרה.
הייתה פעם אחת, או אולי פעמיים, שהיא כן יזמה. ואלוהים, זה
הרגיש כל כך טוב. הרגשתי כמו בגן עדן. כל כך אהבתי אותה.
אבל אז התחילו לעבור ימים, ואני כל כך הייתי צריך אותה. והיא
לא הייתה שם בשבילי. היא התרחקה. ואני הרגשתי כמו סכין בלב.
אני זוכר את התקופה הנוראית, לפני שנפרדנו אז, שלא שכבנו במשך
הרבה חודשים (אני חושב שאפשר להגיד אפילו במשך שנה).
אני מנסה לחשוב שוב ושוב עם עצמי, איך זה קרה. מי אשם. אני
שונא להפנות את האצבע, אבל אני חושב שזה יותר נופל עליה, במקרה
הזה. נכון, אני כבר לא הייתי רומנטי כמו פעם, ולא חיזרתי כמו
פעם, והתייחסתי מגעיל לפעמים, ולא תמיד הייתה לי סבלנות,
והייתי יוצא עליה ונטפל לדברים קטנים שהיא עושה או לא עושה.
אבל שורה תחתונה - ואני יודע שזה נשמע כמו תירוץ עלוב - זה הכל
בגלל שהיא לא דאגה לי במיטה. לא הזיז לה בכלל, שאנחנו לא
שוכבים. היא הייתה הראשונה שלי. ואני כל כך רציתי לאהוב אותה.
כשעשינו אהבה, הרגשתי אחד איתה. הרגשתי כל כך בטוח באהבתנו,
כאילו שום דבר לא יעמוד בדרכה, לעולם. אני זוכר שחשבתי על
חתונה, כמה פעמים, בתקופות היותר טובות שלנו, כאשר הייתה קרבה
פיזית, ובעקבותיה גם קרבה נפשית (ככה זה עובד אצלי, מה
לעשות).
אבל לא הייתי מסוגל לדמיין את העתיד. לא כך, כאשר אנחנו לא
מתקרבים אחד לשניה במשך פאקינג שנה. איך לעזאזל אני יכול
לדמיין את העתיד? כל מה שאני יכול לדמיין זה אותי בוגד בה,
ופוגע בה.
אני מצטער, אבל זה לא יכול לעבוד כך, לעולם.
אני מתפלא על עצמי, לפעמים, שאני אולי כזה "שטחי". אבל בעצם,
אני מבין שאני הכי לא. מה ביקשתי? יחסים נורמליים עם בת הזוג
שלי. לבוא הביתה, לפעמים, ולהרגיש סקסי. להרגיש מושך. להרגיש
שהיא רוצה אותי. אני יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים שזה
קרה.
כשאני עם אחרת, זה לא אותו דבר. אבל אני איאלץ להסתפק בזה. עד
אשר יגיע משהו "אמיתי", אני מניח... כך אומרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צרצר, יום אחד
(כשתתבגר)
בוודאי תגלה שגם
בוליביה הנה
דמות פיקטיבית
אותה יצר ילד בן
12 מחוצ'קן.

ובינתיים תשגה
באשליות.

חברים יש רק
באגד ואהבה יש
רק אצל השכנים.





בוליביה מנפצת
אשליות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/6/13 6:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פלוקסיס קוואן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה