כרגיל, אותו סיפור.
סיפור המלווה אותי ברוב חיי.
כאב.
עצום.
מעבר ליכולתי לתאר.
כה חזק, שהוא מתבטא פיזית.
מועקה בחזה.
יובש וטעם מר בפה.
חנק בגרון.
זיעה בכפות הידיים.
זה נגמר.
אהבת חיי איננה עוד.
וכנראה שזה באשמתי.
האמת שאני לא יודע מי אשם. אולי אין פה אף אחד אשם. אולי זה
פשוט לא נועד להיות.
אני נאחז באינספור תקוות שווא. תקוות הרסניות מאין כמוהן. הן
מקוננות בי עד אשר אני חש אבדון מוחלט.
לעולם לא יבינו אותי. אפילו לא בת הזוג שלי לאחר 6 שנות זוגיות
ביחד, מסתבר. לעולם.
כנראה שהציפיות שלי מוגזמות. אך מעולם לא ציפיתי שהיא תעשה לי
דבר כזה. כאלה דברים. "זה פוגע בי.", "לא טוב לי עם זה.",
"בבקשה, תפסיקי." ביקשתי שוב ושוב. בכיתי. כל כך הרבה בכיתי.
אך היא לא שמעה את זעקותי. כנראה שאני אשם... אולי לא הענקתי
לה את הבטחון שהיא תמיד רצתה.
מאז שחזרנו בפעם האחרונה, הרגשתי את עולמי מתהפך עלי. היוצרות
התהפכו. אהבתי ללא סוף. התאהבתי. לא הפסקתי להתגעגע. לראשונה
מזה שנים, מחשבות על חתונה עברו בראשי. אבל אז התחילו שוב
הספקות. המחשבות הרעות. נתלה בדברים הקטנים, ונותן להם להשמיד
הכל כליל.
אחחח... אלוהים. כמה שאני גמור.
להתגבר? אין בעיה.
להמשיך הלאה? בטח.
אבל למה? למה לי?
כשאני יודע לבטח, שזו האהבה האמיתית של חיי.
האם אני באמת יודע זאת?
הנה, שוב. ספקות. גם ברגעים שכאלה.
השגתי כל כך הרבה בחיים. התקדמתי כל כך יפה. הגעתי רחוק.
ועדיין, אני מוכן בשבריר שניה אחד להטיל ספק בכל, ולתת לזה
לחלחל פנימה ולחרב לעצמי את הנשמה.
אני יודע דבר אחד. לסלוח אני יכול, אך לשכוח - זה יהיה קשה.
לא מוכן שיפגעו בי כך. לעולם.
אלוהים, אני מתיידד איתך מאוד בימים אלו. מקווה שלא תרגיש
מנוצל.