מאמי שלי,
אני מקווה שעם הזמן תבין שהצעד שעשיתי היה בשבילך כמו שהוא
בשבילי. מקווה שתבין שזה קשה לי לא פחות ממך.
רק אלוהים יודע אם עשיתי את הצעד הנכון ואם אני לא אצטער על זה
בהמשך... וכן, אני יודעת שאולי זה יהיה כבר מאוחר מידי.
כל יום כשאני חוזרת הבייתה אחרי יום של שיגרה ולא מוצאת אותך
פה מחכה לי אני מקבלת סטירה לפנים. זה משאיר לי ריקנות מוזרה
כזאת בתוך הלב.
כל לילה כשאני נכנסת למיטה ומנסה להרדם בלי החיבוק שלך אני
מרגישה כמה אתה חסר לי.
אין לי מילים לתאר כמה אני מעריכה אותך על ההתחשבות שלך במצב
הקשה הזה, ועם זאת התמיכה והעזרה בכל פעם שאני צריכה אותך גם
מבלי שאני אבקש.
יכול להיות שאם הייתי עושה את הצעד הזה מוקדם יותר היה קל יותר
לשנינו, אבל רק עכשיו הרגשתי שבאמת נתתי לזה את כל כולי וקצת
מעבר ואני באמת יכולה להרגיש שלמה עם זה.
לא, זה לא מפחית מהכאב.
אני מאחלת לך שתמצא מישהי שתאהב אותך כמו שאהבת אותי ושתאהב
אותה באותה מידה. לא פחות ולא יותר.
שתעניק לך את כל מה שהיה חסר לך איתי ושתרגיש איתה שלם, בלי
ספקות ובלי התפשרויות.
מאחלת לך שתאמין סוף סוף שאמנם אין דבר כזה "מושלם", אבל זה
יכול להתקרב מספיק בשביל להרגיש ככה. שתקבל את החסרונות בקשר
באהבה ולא בלית ברירה.
שתרגיש פרפרים בבטן גם אחרי 4 שנים ולא תחשוב שמה שנשאר בסוף
זה רק שני אנשים שמסתדרים מספיק טוב ביחד.
אני מאחלת לך שתהיה מאושר באמת.
כי זה מגיע לך.
ובינתיים תדע שאני אוהבת אותך. אולי לא כמו שאתה אוהב אותי,
אבל אוהבת מספיק בשביל לעשות את הצעד הזה. לא רק בשבילי, אלא
בשביל שנינו.