וזה כבר שנתיים,
שנתיים שאתה לא איתנו.
שנתיים שבליל הסדר אנחנו משפילים את ראשנו אל מול הצלחות
הגדושות באוכל, מנסים למלא את החלל שהשארת.
שנתיים שאומרים עליך קדיש וכל אחד מפנה את מבטו לרצפה במבוכה,
בעצב.
שנתיים שכל פעם לאחר שאנחנו אומרים את שמך או אפילו נתקלים בו
בטעות באה שתיקה והדמעות שוב מציפות את העיניים.
שנתיים שלא ראית כמה השתנה בנו. כי לאחר שהלכת גם לשמחה היו
תופעות לוואי.
בכל בן-אדם שנפטר ראינו אותך. ילד שלנו, אחינו.
זה כבר שנתיים שאנחנו מגיעים לבית של סבתא והחיוך הנצחי שלך
מתנוסס מעל הטלוויזיה ואנחנו בוהים בו, מנסים להמשיך בשגרת
החיים החדגונית.
אבל אתה שם.
אנחנו סוחבים אותך על גבנו, כאב חד מפלח את הנקודה ההיא, שאין
לה מיקום או שם מדוייקים אבל היא שם, ריקה מתמיד.
כי מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן.
כבר קצת יותר קשה להצחיק את סבתא וכשאנחנו נפגשים כולנו, לנצח
זה יהיה בהרכב חסר.
ולפעמים אנחנו אפילו מנועים מלהזכיר את שמך שכן כך הכאב יהיה
גדול יותר, נכון יותר, אמיתי יותר.
אומרים שהכאב מתקהה עם הזמן, אבל הם לא אומרים שהוא אורב לנו,
מחכה מעבר לפינה, מתקיף אותנו בדיוק כשאנחנו חסרי אונים.
בלילות, שנייה לפני שהעיניים נעצמות, אתה שם, מקפץ לך בין
מחשבה למחשבה ונשאר, ודוקר.
ובבקרים, הריקנות שאתה מותיר אחריך מהדהדת בשתיקה. ואחר-כך,
במהלך היום, אנחנו משתדלים למלא אותו רק כדי להיות עסוקים, רק
כדי לא לחשוב עליך.
איך התמסמסת לנו מבין הידיים?
איך פספסנו את הדעיכה האיטית הזאת?
מה היה שם שעיניינו היו כה עיוורות מלראות, שאוזננו כה אטומה
מלשמוע, שליבנו כה כבד מלהבין?
ואיך אפשר בכלל להתמודד עם ההרגל של הציפייה לבואך, עם הלחכות
לך? עם התחושה שרק הלכת וכבר אתה חוזר?
אוריקי שלי,
הדרך שהשארת אחריך רצופה בשאלות ללא מענה, באשמה ללא נמען,
בחרטות ללא סליחה.
אתה חי. אתה חי בחלומות של כולנו, בשמחות ובעצב.
אתה יושב בכסא הריק, אתה עומד בין כולנו.
לנצח אחי,
אזכור אותך תמיד.
3.5.12
אומרים שהזמן מקהה את הכאב
ואולי זה הכאב שמקהה את הזמן? |