איש אחד עצם את עיניו

 מאז נפילת בנו בלבנון, לא נראה בבר אצל מוני. אמרו שהוא יושב
אצל ז'קי. אחרים ראו  אותו בקפה של זיתוני. תמם סיפר שראה אותו
משוטט בעיר, סתם כך ללא מטרה. בוארון פגש אותו בשוק, עושה
קניות לשבת, לכלתו הצעירה, האלמנה.  
וכך נשתכחה כביכול דמותו מלב כולם. כולם, מלבד עאדל המלצר.
עאדל, שעיניו חדות, ראה לעתים קרובות את הסובארו של בבר נוסעת
לאיטה בצידו השני של הרחוב. ורק הוא ראה, שכן כולם ישבו בגבם
אל הכביש. עאדל זכר גם את מועד האסון. היה זה יום אחרי
ראש-השנה.
עתה, כשבבר שב במפתיע, ביום המימונה, לחש עאדל למוני: "אולי
שבעה חודשים הוא לא היה כאן!"
בבר החנה את מכוניתו בדאבל-פארקינג, עשה דרכו אל מרכז
השולחנות, מחא כף להשתיק את כולם, והכריז: "מגיע לי מזל-טוב!
נולד לי נכד!".        
ומיד כולם קמו, הקיפו אותו בחיבה, טפחו על שכמו ולחצו את ידו,
ורק כהן, שלא התברך בעודף חוכמה, פלט: "ואללה! נהיו לך קמטים
סביב לעיניים!".                                            
   
וויקטור, בהתקף זעם, השתיק אותו במכה קלה על כתפו, ולחש,
בשיניים חשוקות: "אתה לא חייב להוכיח כל הזמן שאתה אידיוט!".  
 
ואחרי שבבר הודיע על מועד ברית-המילה, הגיש מוני כוסיות משקה
על חשבון הבית. כאשר בליל הברכות והפטפוטים הפך לשאון מחריש
אוזניים, שאל מוני את עאדל בשקט: "אתה ידעת?"        
"בטח!", ענה עאדל, "כולם ידעו שהיא בהריון, כשזה קרה".
אחרי שעה ארוכה התפזרו כולם לעיסוקיהם. בבר נשאר יחידי
בבית-הקפה, שקוע בהרהורים.            
עורך-הדין, בטיטו-שלהבת חזר לקחת את המצית-המיוחדת-לסיגרים,
שנשכחה על השולחן. הוא ראה את בבר, חולם, ועיניו דומעות. לאט
לאט ניגש אל בבר ושאל: "איך תקרא לנכד?"
"אני יקרא לו על שם הילד שלי", לחש בבר.
בטיטו-שלהבת התיישב לידו.                        
לאחר זמן, ניגב בבר את עיניו, הוציא דף קרטון מכיס חולצתו
והגיש אותו לבטיטו: "תשמע!", אמר, "אתה הרי מלומד. אחרי שקרה
לי האסון, הייתי יושב  אצל ז'קי. שם גם יושב המסטול ההוא שכותב
שירים. הוא, אחרי שנודע לו, כתב את זה ונתן לי. אולי אתה מבין
את זה?"    
בטיטו הוציא מהכיס הפנימי של הז'קט את הנרתיק הכסוף של משקפיו,
הרכיב אותם וקרא בקול:
"איש אחד עצם עיניו מראות. ועוד אחד. ועוד אחד. ואז אנשים
אחרים עצמו עיניהם ודם בניהם שותת עד היום".
"הוא בכלל לא מסטול!", אמר בטיטו בשקט.