יש לי מגירת לב קטנה
מגירת לב על לוח לבי, בו שוכנת ציפור פצועה
חרש היא מקוננת את יגונה
לזמר לשמש ולעוף בתוך עננים היא חפצה
אך כנפייה שבורות, רגליה סדוקות,
ואפילו היא רעבה נורא
היא רוצה מעט קובה, ופרגיות, ותפו"א אפויים,
עם עוף בגריל
אז יצאתי חרש מביתי, והלכתי לסטקיית "שחר"
אמרתי שלום לשחר, ואמרתי לו עוד -
"יש לי ציפור קטנה בלב,
והיא רעבה משהו בן-זונה"
"אל דאגה," אמר שחר הטוב,
"אנחנו נפטם אותה היטב"
ואכלתי קובה, ופרגיות, ותפו"א אפויים,
והרבה לאפות, ועוף בגריל
"ציפור לבי מודה לך"
הוא חייך

יש לי ציפור קטנה בלב,
והיא עושה לי מנגינות.

מאיזו סיבה קורה לי שאני נופל לתהומות האדישות.
הדרך מפותלת ארוכה ומעניינת, ואפשר לנוח מתחת לעץ אורן,
לחלל לעצמי בחלילית, לחכות לחללית.
והכבשים פועות בוואדי, והזאבים אוכלים אותן,
ואנשים בונים בקתות עץ על צלע הר.
השמיים חזקים מעלינו, מהסיבה הפשוטה שהם אשליה,
ובאשליה אי-אפשר לפגוע
זה רק נראה כחול.
קורה שאפשר לנצור את עצמי, ולפעמים זה אפילו מומלץ,
אבל המחשבה של אדם כמו גוף של כריש -
חייבת לנוע.
לכן אני לא מאמין במדיטציות למיניהן בהן יושבים כמו פסל
המחשבה נעה וצריך לבטא אותה, אפילו בנענוע כף רגל עצבנית.
אחרת זה לא בית לעצמי - זה תא כלא לעצמי.
בקרקעית המרחבים פתוחים יותר, ויותר קל לנוח ולשחק,
הקרקעית בקלות יכולה להיות כר(ים) פורה של דשא ירוק,
אדמה עשירה ודשנה, פרחים מציצים מתחת לאבנים.
וכשהגוף יכול להירגע על כרים רכים אלה,
המחשבה יכולה לעלות לטפס ולנדוד,
כמו בלון הליום.