מאיזו סיבה קורה לי שאני נופל לתהומות האדישות.
הדרך מפותלת ארוכה ומעניינת, ואפשר לנוח מתחת לעץ אורן,
לחלל לעצמי בחלילית, לחכות לחללית.
והכבשים פועות בוואדי, והזאבים אוכלים אותן,
ואנשים בונים בקתות עץ על צלע הר.
השמיים חזקים מעלינו, מהסיבה הפשוטה שהם אשליה,
ובאשליה אי-אפשר לפגוע
זה רק נראה כחול.
קורה שאפשר לנצור את עצמי, ולפעמים זה אפילו מומלץ,
אבל המחשבה של אדם כמו גוף של כריש -
חייבת לנוע.
לכן אני לא מאמין במדיטציות למיניהן בהן יושבים כמו פסל
המחשבה נעה וצריך לבטא אותה, אפילו בנענוע כף רגל עצבנית.
אחרת זה לא בית לעצמי - זה תא כלא לעצמי.
בקרקעית המרחבים פתוחים יותר, ויותר קל לנוח ולשחק,
הקרקעית בקלות יכולה להיות כר(ים) פורה של דשא ירוק,
אדמה עשירה ודשנה, פרחים מציצים מתחת לאבנים.
וכשהגוף יכול להירגע על כרים רכים אלה,
המחשבה יכולה לעלות לטפס ולנדוד,
כמו בלון הליום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.