להיות חולה זה כמו להגיע רעב לפלאפייה ולגלות שהיא סגורה.
אבל אנחנו לא רעבים ולא חולים, רק קצת מצוננים.
אז למה אנחנו שותים קפה?
כי אנחנו אהבלים.
הוא מצא את עצמו, הקפה, באסלה.
כל פח הזבל מלא טישו. גם אני מלא טישו. גם האף שלי.

כי ככה לפעמים למרות שאנחנו אוהבים את הבריאות והחיים, הם לא
אוהבים אותנו.
מסתכלים עלינו ממרחק כמו זרים וממלמלים "מי זה? מה הוא רוצה?"
אנחנו אומרים להם - חכו, אנחנו חברים!
והם מסתכלים כזאת בגאווה וזרות וממלמלים זה לזה "מישהו מכיר את
הדבר הזה בכלל? מה זה רוצה?"

אז אנחנו ככה, כמו הפלה או איבר שנקטע, עוזבים את התפאורה לעת
ערב וחוזרים לאט לביתנו.
ביתנו קודר ולא מזמין פנים, אבל יש בו שתייה קרה וחלב.
אולי מכשיר טלוויזיה של שני ערוצים.

מעשנים את הסיגריות שלנו ושותים לאט את הקפה שלנו,
גאוותנו פגועה על חברינו הוותיקים שהפנו לנו עורף.
מה הבעיה שלהם? - אנחנו שואלים, נעלבים.
זה לא יפה.

להיות חולה זה כאילו סביבונים קטנים מסתובבים בתוך הראש ואין
לך בטן.
אנחנו מרימים את הרגליים שלנו אל המיטה כאילו הן כבדות-כבדות.
זה כאילו אתה זקן, או בהיריון. - צוחק איזה קול.
מה הוא יודע, - אנחנו חושבים ומתעלמים ממנו.
-----------------------------------
כשהיא אכלה ראיתי את העצמות שלה רוטטות קלות בעונג בתוך הבשר.
אחרי זה היא כאילו טענה שהארוחה לא נוראה כ"כ, ואפילו טעימה.
אני ראיתי ילדה שהתאהבה באוכל.
כל הקרמים האלה על העוגות, והקצפות והדובדבנים,
עם השוקולד החם. בעיקר שוקולד חם.
מישהי אמרה שאנחנו אוהבים לשנוא אותה,
שבעצם כולן רוצות להיות כמוה.
אז אם נקרעה התרבות לתקופה אחרת של ארוחת שחיתות,
כבר יש לזה תקדימים.
היא ספרה כמה מהן בעצמה.

אז בעצם לא צריך לנסוע לניו-זילנד אם כאן נפתחות מסעדות כמו
שם.
אמנם אין הרבה בינתיים, אבל העתיד מבטיח ארוחות שחיתות למי
שירצה.
כמובן שתהיה מלחמת תרבות בין הרזים לשמנים, מזה לא נגמלנו.
אבל כמה טוב לראות את המסעדות לעת ערב מגלגלות את הפרגולות
שלהן עד הגג,
ומזמינות להיכנס.