מדבר לעצמי
זה זמן כזה בו הדברים נשברים
אומר אני גדול, אני נפלא
אני צריך להחליף תחתונים
ברקע מהבהבות מחשבות
קטנות-קטנות כמו סיכות
יש לי זמן לנשום נשימות אחרונות לפני הבאות

בצו האופנה אני מתערטל בענווה ביישנית
צרותיי ירחקו-ירחקו אם אסתכל לתחתית החבית
הסודות של בעלי החזון זולגים מבעד לסדקים
מתי הם מדברים לעצמם ומתי לעולם

על המדבר זורחת שמש
האם היא קרה או חמה
האם הדבר קיים באמת או רק בעיניי המתבונן
ומהי אמת אם לא מה שהחליט המתבונן.

רחוק ממני כמה שזה יכול להיות
עם התיקים הצבעוניים
ככה זה כשמתרגלים
ואוזן לוחשת לאוזן לוחשת לאוזן
ויש מי שמאזין
גם רחוק.

את יודעת
שתינו סמי-מרקחת-מוות
לא גמרנו לשתות עד היום
כשהלב פורח מרוב דוחק וצר לו
והרוח משתחררת סביב-סביב
עפה לכל הכיוונים עם רוחות השדה הוותיקות
אני נזכר במשהו, לא יודע ב-מה
ויש צל של ספק ויש צל של הבנה
ויש איזו שלווה ויש איזו חרטה
והשלמה עצומה
נזכרים לי כל מה שאינני זוכר
מזכירים עצמם בקטנה וכבר מתרחקים
כמו אהובה נעלבת שרוצה יחס קטן
ואני נעלבתי, ועכשיו אינני נעלב,
על הקלות והטעות בה אדם מסיים את חייו
כאילו הוא היה תמיד לרגע, ואולי באמת
באיזו קלות הוא נשלף מתוך החיים
משאיר בור עצום של נוכחות שהתרוקנה
כל-כך מובן ולא הוגן
כל-כך טבעי ולא ייאמן
אז אני שותה מהיין
אז אני כותב שיר.

שנינו במיטה חצי מעולפים
נקודות חמות רוקדות על הקיר
שיערך עף לפנים שלי, ריח אבק
גחלים לוהטים על התקרה
רציתי אותך ככה
שבורה ורצוצה כמו שדה רמוס
שתאחזי בי בלי לשרוט
שאהיה סימן קריאה גדול
אנשים עולים ויורדים במדרגות
גוררים את הרגליים הכבדות שלהם
דלתות נפתחות ונסגרות
מכוניות חורקות.

אדוננו ומורנו ורבנו
הגד לנו מה לעשות
למד אותנו את חוכמתך המופלגת
הראה לנו נקודות אור בחשכה.