זמן כמו זמן כל הזמן בראש שלי
מצמצם את העולם שלי, נושך בלשוני
מפזר הבטחות קטנות כמו חרוזים
צובע את הפנים
אין לי זמן לזמן, מי ירצה אותי
אלף שמשות ואלף זגוגיות
מתנפצות
להרבה מאוד רסיסים
מקבלים את פניך יפה, עם זרים
לאן הלכת ומתי אתה בא, אם בכלל
השמש מזמן נפלה, לא ראינו סימן
זרוע מלאכותית, זרוע מתכתית,
דיווח שוטף מהשטח
הם מנקים את השדות במסרקים
מבלגנים את המציאות,
שיטפונות כאלו לא היו לנו הרבה זמן, הם אומרים
זה לא משנה הרבה לכאן או לכאן
ואם זה כן
כיווני אוויר, חול ועיגולים
עיניים צבעוניות בראש אישה יפה מאוד
זה יזרוק ימינה ושמאלה, לכל הכיוונים,
כשמשהו יחליט לשחק מחבואים
אבל אנחנו, הם אומרים, כבר לא נהיה כאן
הפלג איתנו, יש ים
וכל הנחלים זורמים אל הים
רק לא הפרי הזה, הרקוב,
שמסרב לנשור מהעץ.
מפלס דרכי ב-צל עצי המוות
מתגלגל במדרונות אינסוף
אל הזרועות
האפלות
בחיק השקט העוטף כמו שמיכת ליטוף
את לחיי המצולקת, האדומה
בגלד מזדקן
של מחלה שמזכירה את קיומה
מפספס את הרכבת
מפספס דמעה שצמקה
והפכה רקובה
כמו אשך זקן
בגוף מסורטן
מדרג את רובדי הנפש שלי
מדרוג הולך ונעלם
השוקע לבריכה אולימפית
חסרת קרקעית
בריכה מקפצת
כמו קרפיון
שהוציאו מאמבטיית דגים גדולה
מונח על לוח עץ לפני הקונה
רגע לפני
קיצוץ ראשו וזנבו.
בהיתי בקיר בהפנוט חלל ריקני חסר תוכן
נשמתי עמוק-עמוק את נשימותיי האחרונות
ראיתי עצמי צף ועולה וגופי כמו מים
פערתי פה קטן כדי לשאוב את מה שנותר
אני ים אכזר, אני רוח עזה
מה שלא נשאר כשמוציאים את הבפ'נוכו.
מתגמד לחלקיקי מוח
מפוזרים על המחצלת בפתח הבית
זרמים של המודע והלא מודע
כמו יהלומים נוזליים
היא חוזרת לעשות אהבה עם הכיסא שלי
טורקת את הדלת, מקללת
שוברת צלחות
וזה בסדר כל עוד אפשר לאכול מהרצפה
את שאריות החרא והשתן של
אבל אתה מבסוט כי יש לך גלולות
לבלוע עם פאנטה וקצת לימון
לחפש ניצוצות באוויר שיכולות לתפוס אותך
באמצע הלילה עם מגבת על המצח
מתבשם בריחות כבדים.
