בעודו בחיים, אדם צורך כמות גדולה מאוד של מקום.
ביתו, החצר שלו, הפינה הקבועה בבית הקפה, המטר הרבוע מהמפעל
שמייצר את הגרביים שלו, המקום שלוקח גופו, הרווח מאנשים אחרים
על רציף הרכבת, הכיסא שעליו ישב כילד בכיתה, הגרביים שלו, החדר
שלו בבית הוריו, התא שלו במשרד -
כל אלה הם שלו ולא שלו, שייכים לו מתוקף כספו או תפקידו או
רצונו או חוסר ברירתו.
ולא שייכים לו, מתוקף היותו בר חלוף להפליא ומתוקף נצחיותה
הזמנית של האדמה, שפנים רבות לה מספור.

כל זה משתנה כשהוא מת.
כשהוא מת, הוא נהפך לשם, לזוג תאריכים, לתמונה, לסיפור, להספד-
כל אלה לא לוקחים מקום רב. נדמה לעולם כאילו משהו עצום נשאב
מהחללים האלה שהוא היה ממלא בנוכחותו, משאיר אותם הרבה יותר
מריקים - הופך אותם למיותרים.
והאנשים שחיו סביבו, הם מרגישים את זה. הם כואבים את זה. הם
בחורים להכנס אל תוך הריק הזה שנוצר ולשאוב ממנו מה שהם
יכולים- לא דברים שלוקחים הרבה מקום. צל של חיוך, הד של צחוק
מוקלט, זכרון אחד יותר, גרב אחת שכוחה, חולצה שדבק בה הריח.
והם בוכים. דמעות מלאות על דברים ריקים, על עתיד שמישהו אחד
כבר לא יבחר איך לצעוד בו איתם.
וחלקם צועקים. צועקים על מי ששאב אותו מחייהם, ועל שנידונו
להתמודדות לא נגמרת עם בדידות חלקית.
והכאב, כמו האדם, ממלא אותם תמיד, קהה ועמום, ופעם בשנה או
יותר הוא תופס יותר מקום מאשר הם-עצמם.

והאדם? אף אחד לא רוצה לחשוב עליו כעל קליפה ריקה, גוף מרקיב
שחייו הקודמים מאסו בו.
אז מעניקים לו חיבוק נצחי של אבן, שהוא נצחי כל עוד יש מי
שזוכר את פניו הישנות של מי שקבור מתחת,
וזאת פיסת האדמה האחרונה שהאדם הזה יתבע לעצמו אי- פעם.