[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעם פרידמן
/
עשבים שוטים

"אני סוגרת את הביקור הזה לפני שיתחילו לצמוח פה עוד ראיות."
אספתי את הדברים שלי מהר לתוך התיק הקטן. פתאום לא היה בו מקום
לכל הדברים שבאתי איתם. הסתובבתי והוא עמד בפינת החדר עם מבט
של את מוכנה פעם אחת להסביר לי למה את לעזאזל מתכוונת בעיניים.
לפני שהחלפת המבטים שלנו הגיעה למוצא כלשהו פתחתי את ידית החדר
במהירות ויצאתי בלי להסתכל אחורה.
אני לא זוכרת את הדרך לאוטו. אני זוכרת שיצאתי מהחדר ועכשיו
אני באוטו. אני זוכרת שהופתעתי שהבוקר הזה שוב קר מהרגיל, כי
קופאות לי האצבעות וקצה האף בצורה מוגזמת. אני זוכרת שהצעיף
שלי נפל מהתיק כי עכשיו הוא ביד שלי וצד אחד שלו רטוב. אני רק
לא זוכרת כמה ארוך המסדרון מהחדר שלו לדלת הכניסה ואם הדלקתי
את האור בחדר מדרגות. "עוד ראיות," אני מסננת מתחת לנשימה
ועוצמת עיניים חזק. על המסך השחור הזה שמאחורי העפעפיים שלי
מתחיל לרוץ הלילה האחרון. אני פוקחת אותן מהר. השמשה הקדמית
מקושטת טיפות ומאחוריהן אני רואה יום חדש. עם זה אי אפשר
להתווכח. היום הזה התחיל ואני כאן, שוב, כאילו עונה על איזשהו
צו פנימי שאני לא מצליחה להתעלם ממנו.

מדהימה אותי המחויבות הזאת של עורכי תחנות הרדיו לשדר בבקרים
שירים שמדברים על בוקר. כמה אנשים כבר מסוגלים לכתוב על בוקר.
לכולם יש תחושת חידוש כשמגיע יום חדש? פעם לקום בבוקר היה עושה
לי בחילה. אז הייתי דוחה את הקץ, מתעוררת בשעות אחר הצהריים
ומשאירה לעצמי שעות ספורות בלבד לפני ש, ברוב המקרים הייתי
צריכה להתארגן ולצאת לעבודה. נהניתי לעבוד בלילה. זה משאיר
אותך צעיר. לצאת לשתות בירה באמצע שבוע זה מנהג של צעירים.
כשמתבגרים והאחריות נעשית כבדה היא כובשת אותך כמו עריץ מתועב,
ומונעת ממך בדרכים גלויות ואגרסיביות לעשות את מה שאתה באמת
רוצה לעשות. קושרת לך את הרגליים בשלשלאות ומשחררת אותך רק
בסופי שבוע. כשמגיע סוף השבוע אתה כבר לא מכיר את העולם.
כהרגלה העיר משתנה בקצב מסחרר עם כל לילה, ובסופי השבוע כבר
צבועה בצבעים שהצעירים ממך הספיקו להמציא בזמן שנקברת תחת
מחויבויותיך.
למזלי את האחריות שאני לוקחת על כתפיי אני יודעת למתן. כל עוד
אני צעירה אני לא ארשה לעצמי לשנוא את אורח חיי. חבל שהעובדה
שאני לא מרשה לעצמי לא מונעת ממני לשנוא. המשמעת העצמית שלי
נמוכה, כמו תמיד, פגם באופי שמסרב להשתנות. אולי אני לא רוצה
מספיק שישתנה. אולי נוח לי ככה. להתמכר לעצלות זה כמו להתמכר
לסיגריות להתמכר לסקס להתמכר למזוכיזם.

אני נוסעת לאט. כל פנייה שלי היא נצח כאילו חבל קשור אלי
מאחורה ומנסה למנוע ממני להתקדם. אחרי כל רמזור אדום אני מנסה
להיזכר אם התחלתי לנסוע אחרי שהוא התחלף לירוק או לא. לא תמיד
הייתי ככה. היו לי ימים שהייתי אדון לעצמי. אם האחריות היא
עריץ מתועב אז אפשר להגיד שעכשיו אני נתינה של משהו שהוא לא
רחוק מאדון האופל. ברגע שמשהו פוגע לי בזיכרון אני יודעת שאני
אבודה. זאת הבעיה, של נקבות נוירוטיות כמוני. המשיכה אל החושך
המופלא הזה היא משהו שאנחנו מכורות אליו. עוד התמכרות, חסרת
מעצורים.
כבר חודשים שאני פוקדת את החדר של המוזה שלי כמעט מדי ערב.
בשעה מוקדמת יותר או בשעות מאוחרות בלילה. עוזבת אחרי שהוא
נרדם או שותה איתו קפה בבוקר. ככל שהזמן עובר אני רואה ניצנים
נובטים בין אריחי הרצפה שבחדרו, תחילה בחרתי להתעלם מהם, עכשיו
הם רבים מספור ואני מתחילה להרגיש כלואה. הוא לא רואה אותם.
אין לו מושג על מה אני מדברת. השיחות בינינו מתנהלות בעיקר על
העולם ועל האנשים החיים בו. עלי ועליו תמיד לחוד לעולם לא יחד.
החוויות היחידות שצברנו במשותף היו רגע ההכרות שלנו והלילות
והבקרים בחדר הקטן.

כשהכרתי אותו היינו שנינו חשוכים. הוא בצד שמגיש ליוצאי
הרחובות את טיפותיהן המרות מדי ערב, ואני בצד שפוקד בסופי שבוע
את מה שהיה פעם כל עולמי. לעובד בבר יש כוח מופלא. הוא עומד
במרכז מקום שלא היה יכול להתנהל בלעדיו ומכתיב את מצב הרוח של
מי שהופך אותו לפופולארי. כשמלצרתי הרגשתי כמו דוגמנית. הייתי
מתהלכת הלוך ושוב בין השולחנות ומרגישה את המבטים ננעצים בי.
משתוקקים אלי. קוראים לי. לא שירתי אדם מלבדי.
הוא שאל אותי איפה אני עובדת והשכיח ממני את בת לוויתי. כנראה
שעד היום אני לא זוכרת אותה כמו שמגיע לה. ברגע שפניו החשוכות
האירו על פני כבר יכולתי להרגיש בתאי הזיכרון שלי מתקמטים טרם
זמנם. אמרתי לו שאני פותחת דלת מאפייה שממוקמת במרכז העיר כמה
פעמים בשבוע. הרגשתי דלה, פתאום. חסרת ערך לעולם הססגוני שלו.
"מאפייה," אני אומרת בקול רם ומנענעת בראשי. כתום, ירוק, אני
מוודאת. וממשיכה לנסוע.

הניצנים האלה. הייתי מצפה שהם יהיו למטאפורה נעימה. אבל בניגוד
מוחלט הם עומדים לפני כראיות לפשע הנבזה שהחלטתי לבצע. הקורבן
הוא אני, באופן חד משמעי, והפציעות מעמיקות והחטא מדמם לי מתחת
לציפורניים. משאיר ריחו על שערות ראשי ופנים ירכיי. מרחיב את
חדרי ליבי עד שלא אוכל להכיל אותו יותר. הלוואי ולבקש סליחה
היה מספיק. הלוואי ולהבין את כובד מעשי ולקבל עליהם מחילה היה
פותר אותי מעונש. אבל כשהעולם בו אתה חי ריאלי להחריד גם
תחנונים לא יסירו לך את האות מהמצח.
הכמיהה שלי למוזה שתשנה את חיי היא המניע. מאז שנבט הניצן
הראשון בחדרו ידי לא נחה מלכתוב. אני כותבת על עצמי דרכו ומה
שיש לו אלי לעולם לא יוכל להיכתב. הוא לא רואה את הבשר החי
שנחשף בעורי ברגע שאצבעו נוגעת בי. הוא לא רואה את הניצנים
האלה. גם אם היה רואה הם היו לו כעשבים שוטים בחצר האחורית של
שנות העשרים של חייו. חסרי מהות וחן, שכל מה שניתן לעשות בהם
הוא לנכשם באכזריות. בלי שישקה אותם הם נשארים סגורים בזוויות
עיני. לא זוכים לפרוח.
אני פושעת כל פעם שאני מחנה את הרכב מתחת לחלון ביתו. מדוממת
מנוע ונוטשת את המצפון שלי בתא הכפפות. האדרנלין, הריגוש
שבלפשוע, והמילים שנצרבות על הדף למחרת, הם מתחברים אל קצה
החוט שנותר נטוש עמוק בתוכי. הם נקשרים אליו בקשר שאני לא
מסוגלת להתיר לבד, ומשאירים אותי עם ההשלכות, של החזרה האיטית
לעולם שבו קמים בבוקר. שבו חושבים על השלכות. שבו מתמודדים עם
רגשות. שבו האפלה היא תחום מסוכן, מוגדר בדגלים שחורים וחוטי
ברזל. שאין ממנו חזרה.
הניצנים האלה, הם בחלומות הלילה בהם אני צועקת לו והוא לא
שומע. הם בהתרחקות שלי ממה שאני אמורה לקרב אלי. הם בזיכרון
שלי, הזיכרון שלי.
"הזיכרון שלי," אני גונחת. אני מסתכלת סביב ורואה פתאום שאני
ברחוב לא מוכר. לא רק שאני לא זוכרת את הדרך, אני בכלל לא
מכירה את היעד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האוכל בסדר,
הנוף ככה
הפז"מ דופק!
והסלוגן לאן?





יגאל עמיר פותח
פנקס ומסמן v


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/5/13 15:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעם פרידמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה