כבר הרבה זמן שאני יודע שאשתי והילדים לא אוהבים את האוכל שאני
מבשל.
מדי פעם הם עושים לי טובה וטועמים אבל אני יודע שהם עושים לי
טובה וזה לא עושה לי כל כך טוב. או טובה.
זה לא שאני לא משתדל.
הפכתי את האינטרנט במתכונים.
ישבתי שעות וימים אצל האמא שלה ללמוד איך עושים את
האוכל של סבתא שהאשה והילדים "כל כך אוהבים שהם כמעט אכלו לי
את הסירים"
תודה רבה סבתא.
עליתי לקבר של אמא שלי לשאול אותה איך היא הייתה מגלגלת
את הקובה המפורסם שלה. אולי מישהו השאיר מתכון מתחת לאיזה אבן?
שקט ודממה.
מה אכפת היה לכתוב על הקבר: " כאן נחה בכיף אמא של דוד כנפו
והמתכון לקובה הוא: קצוץ בצל, טגן אותו עם בשר טחון..."
מה כבר ביקשתי?
אפילו התחלתי להקליט מאסטר שף.
במיוחד את הצעקה של חיים כהן :"רבותי להתחיל לצלחת"
שיהיה מעניין.

בסוף נשרה אצלי ההבנה שאת האוכל שלי הם כבר לא יאכלו.
אז התחלתי לבשל אחרת.
אני עושה לי ניסויים בצלחת.
שם קצת מזה והרבה מההוא וקורט משם ו"אין לי מידה, תיקח קצת עם
היד" מפה.
ואתם יודעים מה?

ל י   ז ה  ט ע י ם!

והכלבלבים הקטנים רואים שאני אוכל בתיאבון ופתאום הם רוצים
גם.

עכשיו נזכרתם?

לכו לסבתא חתיכת בוגדים חנפנים שכמוכם.

לא זאת שחיה. לזאת שלא.

לכו דברו לאבן.