המחשבות שלי כרגע הן לא שמחות. מחשבות על נטישה, על בדידות, על
חוסר פרטיות בו אתה כולא את עצמך בכלוב של הרחקה- העולם ממך
ואתה מהעולם.
אתה מספר שקרים קטנים שהם לא פחות שקרים ושעוזרים לך להתחבא
טוב יותר-
"אני בסדר"
"אני פשוט אלרגית"
"לא, כלום לא קרה"
"את לא יכולה לעזור לי"
"אני אכביד עליהם"
"אני יודעת מה אני עושה"
"הם לא יקשיבו"
"אני רוצה שתלכי כאן"
"טוב לי"
יש שיגידו שיש כאן איזו קריאה לעזרה. טוב, נו, אולי.
אבל דמיינו לכם עכבר על פיסת עץ צפה בלב הים.
כמובן שיש סופה, והרוח מכה באיזניו הקטנטנות והגלים הקרים
מאיימים לבלוע אותו שלם, ראש עד זנב.
הוא מצייץ לעזרה, אבל לאורך קילומטרים כחולים רבים, אין מי
שיישמע אותו.
אין מי שיראה.
המצולות משתקפות בעיניו השחורות , הקטנות, והן עצומות,
והן רעבו התמידי של הייאוש.
האם אז, באין רואה, אלוהים מושיט את ידו הגדולה ונושא עכבר קטן
למקום מבטחים? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.