[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא עמדה מעלי.
אני חושב שהן תמיד עומדות מעלינו.
אנחנו לא חושבים על זה אף פעם אבל אם מישהו באמת נדפק באופן
רציני במלחמת המינים זה אנחנו הגברים.
אנחנו יצרנו ארנה, זירה של התגוששות שבה אנחנו נמצאים במאבק
מתמיד עם היריבה שמולנו. שהיא כמובן (במקרה הגרוע. כנראה).
מהמין הנגדי. ניצבת מולנו זוקרת את תחמושתה. שעם השנים רק צובר
גובה ונפח. ואנחנו עומדים כמו ילדים נזופים. שהתגנבו לראות את
השדיים של השכנה שמניקה. . חוששים עד היום שמא נתפס. שמא
קלוננו יתגלה. יפתח ויוצג לעין כל.
אך אנחנו יצרנו את הזירה הזאת.
עכשיו מאוחר לסגת וגם אין כל-כך סיכוי.
בהינף אחד של שערותיה לאחור תשכיב הנקבה את הגברברים המתחננים
לחסדיה. על הרצפה כשהם מוכנים לכל ובלבד שתעניק להם את מיציה.

וכן. בסופו של דבר הפסדנו.
הן עולות עלינו בכל מאיזה כיוון או משמעות שנתאר לעצמנו. הן
חכמות הן יפות הן חזקות הן בכל דבר יותר מאתנו. אנחנו עדיין לא
פיתחנו אפילו את יכולות התקשורת הפשוטות כשהן כבר חוזרות בחזרה
עם המולטי טסקינג במולטי ערוצים עם מולטי מיליונר. אנחנו
צעצועים בידיהן. כשהן מבינות את האמת לאמיתה.
אין להן ממש תחרות. שמנו אותן בזירה הפשטנו אותן - במבטים
ובמעשים. ועכשיו אנחנו נלכדנו לתוך הזירה הצרה הזו שנוטפת
מאינטימיות וממין ישיר זמין ומיידי. כלומר נפלנו על חרבנו - על
כלי זיינינו.
מה נותר לנו.  כלום. לעמוד ולהיכנע. לתת לזאוס את אשר לזאוס.
כי מה בעצם קרה כאן?
מעבר לברור ולטריוויאלי שהן ניצחו - ואנחנו הפסדנו.
מה שקרה או קורה - זה שברוב חוכמתם- כי רבה. הן עשו את המעשה
הכי -נגיד כך פשוט-
הן התפשטו.
נחשוב על זה רגע.
זה לא מה שרצינו - ועוד איך. זה כל מה שרצינו - זה אך ורק מה
שרצינו. לא פחות לא יותר.
רצינו אותן בלי כלום - כשהכול כך- מונח בחוץ - שנראה שנוכל
לגעת לקחת.  לתת להכניס להוציא. לפרוק ולהסתלק.
לא כל-כך משנה מי.  מאיפה.  כמה שנים הייתה בסמינר. כל השטויות
האלה הן רק כדי להביא אותה למיטה ואותנו לתוכה כל המילים היפות
החכמות המנומסות או המנומשות.
ואחר-כך ? אלוהים גדול נראה.  יש לי מחר איזה פגישה בבוקר. אני
חייב לצאת אוטוטו. מצטער אני אתקשר אלייך.
לא.  לא צריך אני אשיג את המספר. כן מדלית. אגב איפה את אמרת
שהיא גרה?  יש לה חבר?

אבל זה כבר לא עובד.
למה כי. .
אין כבר בעיה.
" תבוא אם ת'רוצה. אני בבית.
לא אל תדאג הוא כרגע - יצא - בחו"ל - בעבודה. " תבחר את
המיותר.
"לא מתאים לא נורא.
מתי שתרצה. "
"מה אתה אומר הכפתור פתוח. לא נורא אני כבר סוגרת אותו. "
כן הוא פתוח הם כבר כולם פתוחים כבר אין שום כפתורים-- הכול
פתוח אם היא דתייה או חילונית אם היא מוסלמית או נזירה.
הכול נפתח.
הכול נמצא פה מולנו מוכן להגשה להורדה להעלאה. הכול לשרותנו או
בעצם- וכאן המהפך שלא הרגשנו ונפלנו בו.
אנחנו לשרותם.
יצרנו הבאנו על עצמנו את הדבר הכי גרוע שיכולנו לבקש וזה את
האינטימיות את המיידיות ואת היחסים הצפופים הצמודים הבלתי
מתפשרים ובסופו של דבר המחייבים - אותנו.

הפכנו ממלכי העולם.  ממנהלי המפעלים המפלצתיים  ממטיסי המכונות
המעופפות ומבוני הטילים הבן-יבשתיים. לפודלים צעצוע. שמשתרכים
אחרי אדוננו עם קולר על הצוואר :" כן מותק. כן. שאוריד לך את
הכביסה. בסדר. ואת הילדים לרחוץ? או.קי. כן אני אבשל משהו
לארוחת ערב. מה יש לנו אורחים. או.קי בסדר. את חוזרת יותר
מאוחר היום? למה? אהה. יש לך עבודה? עד שעות כאלו? אה. טוב?
אה. גם הוא איתך? אה.  זה בשביל הפרויקט החדש. או.קי. בסדר אני
אחכה לך. כן. לא - לא נורא. בסדר. טוב מותק. כן בסדר. או.קי.
להתראות. אל תעבדי קשה מדי."
וזהו נפלנו. צנחנו.  הוכנו בנשק שאנחנו הפעלנו.
הכנסנו אתכן לזירה. לחצנו עליכן. דחפנו. קצת יותר מדי חזק מדי
פעם. לפעמים שלחנו ידיים גם כשלא היה צריך. נמרחנו. עליכן
דחפנו אתכן לפינה בכל מיני תואנות ואז בסך הכול  בדקנו את הבד
-" מה זה מיפן? מסין? זה מרגיש ממש חלק. או כן. כן. יש לך באמת
טעם טוב. אז מה אמרת שאת עושה. אויי זה לא נעים לך? טוב בסדר.
לא בסך הכול.  לא! לא ניסיתי שום דבר! לא הבנת אותי. לא זה
סתם. את יודעת נו. אווףף בסדר. טוב.  "
"תתקרב - תתקרב עוד. תבוא." אתן אומרות. "אתה רוצה לראות אין
בעיה. הנה פתחנו את החולצה. הנה אתה יכול להסתכל.  אנחנו גם
מתכופפות. להרים את ה. כן אתה מסתכל תסתכל. אנחנו גם קצרנו את
החצאית. כן גם אין לנו כלום מתחת. "
"תחשוב על זה.  תחשוב גם על זה. "
אתה רואה אותם. (אתה בעצם לא רואה כלום חוץ מזה) את ההרים האלה
שדחפנו לך בעיניים- כי אתה רצית את זה. כל החיים שלנו. התגנבת
מאחור. דחפת ידיים. הפכת אותנו על הגב. וקרעת לנו את החולצה
כדי לראות. כדי לחזות בפלא הזה במחזות האלה שנתקעו לך בפה ולא
יכולת לעזוב. שקשקשו לך את השכל והעמידו לך את הזין וסתמו לך
את האפשרות לברוח. לחשוב. זהו לכדנו אתכם.  באותו מקום שבו
ניסיתם להפיל אותנו  בזירת האגרוף המטומטמת שלכם מטר על מטר.
כדי שלא תצטרכו ללכת רחוק - כדי שלא תתאמצו. העמדתם אותנו
ערומות ללא שום הגנה.  נתונות לחבטות שלכם לדיאלוג הברוטאלי
שלכם. : "תתפשטי" "תגידי תודה" "תביאי קפה- אישה" "תתנהגי יפה"
"תראי את התחת" ואז זה קרה לא הרגשתם אבל פתאום זה קרה ופתאום
אנחנו בזירה אתכן ובכל מקום שלא יהיה אם זה בים או ביבשה
באוויר או בחלום. אנחנו כאן במושב שעל-יד בחלון שממול באוטו
שעובר כרגע בחנות בגלויה על הקיר אצלכם בספר במסך שמולכם בכל
מקום אנחנו שם עם כל העוצמה שלנו והיופי והכוח והחכמה. והידע
כמובן הידע שהוא זה שיכול היה לכם לבסוף.
הוצאנו את הסחורה - זו הייתה הדרישה שלכם- נכנסנו לזירה- זה מה
שאתם עשיתם לנו.  ועכשיו אתם בודדים - כולכם - בתוך הזירה
מולנו. אבל לא עם איזה מרחק או איזה דיסטנס שיכול היה לתת לכם
מפלט. איזו תחושת אדנות. היא שם אני פה. לא שנינו באותו מקום.
שנינו באותו מטר מרובע. (כך אתם רציתם!).
ועכשיו ששנינו באמת אחד בתוך השני הציצים בחוץ הכול פתוח אתה
רוצה תיקח -   תיקח זה כאן בוא אני לא מפחדת אתה מוזמן. רק
תגיד. רק תתקרב. לא אני לא מפחדת ממך. ת'רוצה רק תגיד. אני כבר
הורדתי  הכול. אני פה מוכנה. .
מה אתה מפחד. אל תפחד. הנה אני מתקרבת  אלייך אני אעזור לך.
קשה לך. אל תדאג. אני אעזור לך להתפשט.
ספר לי עלייך. כן מאיפה באת ? כן. לא זה לא רק בשביל להכניס
אותך למיטה. לא אל תפחד. אני לא מנסה לאנוס אותך. אני לא אעשה
לך שום דבר שאתה לא רוצה. זה רק כדי להתקרב אלייך. אני רוצה
להכיר אותך. הנה תראה אתה לא צריך לפחד. תחשוב על איזו חוויה
טובה שהייתה לך בילדות.
למשל קרה משהו ופחדת. אימא שלך חיבקה אותך. ניחמה אותך אמרה לך
לא נורא זה יעבור.
"לא!!!!!"
"רק לא זה!!!" (אני צועק)
אבל כאן אתה כבר לגמרי על הרצפה. שבור מוכה מפוצץ לרסיסים. כבר
אין לאן לברוח.
אתה תלך לזאת. זה אותו דבר. היא תתקרב היא תבוא אלייך תצמיד
אותך קרוב -קרוב תסתכל בעיניים שלך ותגיד לך הכול בסדר. אני
אוהבת אותך. הכול בסדר אתה לא צריך לעשות כלום. הכול כבר בסדר.
.
"אבל זהו שלא!!!"
אתן פה ופה ופה ואתן תופסות את החלל את הנפח הזה שבו היה לי את
החופש לחלום להיות במקום אחר. בחיים אחרים בזמן אחר. עם אנשים
אחרים. מעבר לים או ליבשה. .
וזהו. עכשיו.
נגמר נסגר.
אין יותר לאן ללכת. צעד אחד ימינה ואתן שם לפנינו. אם אתן
רוצות או לא. ואם אנחנו חיפשנו או לא.  
ואתן מתאימות לנו כמו שבעצם בורג מתאים לבורג ואום מתאים לאום.

כשאנחנו מנסים להתרחק. כדי לנשום. אתן. מתקרבות כדי להנשים
אותנו. וכשאנחנו רוצים להתקרב כדי לתפוס אתכן. אתן כבר לא
בורחות. וכשאנחנו זקוקים לכן כבר נואשות. שתמגרו את הבדידות
ואת הכאב והקושי והרעב שלנו ואת הקור הפנימי הגדול ואת חוסר
התוחלת שבנו שנוצרה מתוך כך שהשתקנו אתכן ומתוך כך שהנמכנו
אתכן והתעללנו בכן והתייחסנו אליכן כנחותות וכטיפשות וכמזיקות
ורעות. ועכשיו בתוך הריקנות הזו שנוצרה בגלל שכל התוכן שלכן לא
מילא אותו.
אנחנו ברעב הגדול לנחמה ולידע האמיתי שלכן שממנו תישאב הנחמה
שלנו. אנחנו שוב נושכים ודוחפים וטוענים אתכן בכל האגרסיות
והתסכול של חוסר המימוש שלנו ודוחפים את הזין הקטן שלנו בכל
הכוח ובלי להתחשב אם הוא רצוי או לא למקום שבו נמצא את התשובה
שממנה נקבל את כל מה שלא יכולנו לקבל ולא נקבל עדיין בגלל
שאנחנו הפכנו אתכן לבשר ועכשיו נותרנו עם הבשר המדמם הזה
ואנחנו הורגים אותו עוד ועוד מתוך תקווה או תשוקה ורעב נורא
למשהו שאף פעם לא יהיה בו. לא בבשר. שלכן. לא שם. אבל כבר אין
לנו ברירה אנחנו תקועים עם הזין המגוחך שלנו תקוע בעכוזיכם
צועקים ודוהרים כמו בוקרים ברודיאו על גבי פר משתולל (רק שלא
ישבר לי רק שלא יגמר לי. ) כמו איזה אידיוט שמנסה לבדוק עד כמה
הוא יכול לתקוע את הראש בקיר. בלי שישבר.

ובסוף נופלים מנוצחים ומרוקנים יותר מאשר כשהתחלנו את הריקוד
המטומטם הזה של מציאת האלוהים בטוסיק. .
ואז נראה אותנו חוזרים כמו באיזה הילוך לאחור לא מוצלח לאסוף
את עצמנו. ללבוש איזה שיירים של כבוד אבוד שאף פעם לא ממש היה
לנו. לחבר רגל לגרב מחשבה למילה מפמפם את עצמנו לאחור במין
הילוך קדמי בלתי מודע. אבל שכחתי. טוב שנזכרתי. יש כאן מישהו
שיזכיר. לי שרגע באמת אחרי שאני עשיתי את ההצגה המצחיקה מצחינה
הזו שלי. שבה שיחקתי את מלך הרודיאו האביר על התחת של הסוס.
המכניע כול הנפול הזה. רגע אחרי שנפלתי מהסוס התגלגלתי על הארץ
נטול.  אמו. ברגע הזה. .
(ועוד לפני שאחשב את קיצי לאחור. לתוך הכסות של האני-לא יודע.
אני לא מפה. שלי שלך ושל כולנו. .) פתאום מתוך המחזה לרוכב.
ובהמתו.  עולה פתאום וצץ הלוחם האמיתי הטרובדור. הנוצץ בכל
צבעי הקשת עם הגלימה המהפנטת. המטשטשת. .המתכססת בך. עולה וקם
לו הטרובדור היפיפה הזה החלק העירום כאילו. כאילו אין עליו
כלום. כאילו הוא יחד איתך כאן ועכשיו ובחוויה. אך הוא צץ כמו
איזה נחש מים ועולה.  וכשאתה נופל. הוא עלייך ומעלייך. ועכשיו
כבר איבדת לרגע מי הרוכב? ומי הנרכב?


זה אני ? זה היא?
ואז היא עולה עלייך כמו צמחה לפתע וגדלה קומה. כמו עלתה מתוך
האדמה כמו נולדה. וגודלת.  ויוצאת אל המרחבים ועולה ועולה
וגדלה עוד ומתרחבת. ואתה כבר התכווצת לגמרי כבר מונח מתחת
למיטה.
והיא מונפת ומונפת ומוציאה את כל מה שכבר אין לך. ומתרוממת
ויוצאת מכל קליפותיה ומתרחקת עוד ועוד מהאדמה הזו שאתה כבר
מונח מתחתיה ואז כשהיא שם.  מתוכך כבתוך ורידייך בתוך הכוס החם
הרוטט שלך. אז כשהיא כבר למעלה גם בו זמנית מעל לכל הרקיעים
ואתה רק קפוא וצפון וברך וכורך. ומצפה לנס. שיקרה ושתישאר אולי
גם אחריו. .
אז מכל הרקיעים שנפתחים לה עכשיו עולה כמו לא ברור מאיפה ואיך
הגיעה ויוצאת החרב שהייתה שם מאחור והוסתרה כל-כך טוב מאחורי
הצעיפים המתעתעים.  ויוצאת כאילו לא נראית כאילו. איזה ניצוץ
מקרי. היה. שלא שייך שלא מכאן. ועוד לא שמעת ולא הספקת להניד
עף-עף והיא כבר הונחתה. והוחדרה וננעצה. והכול הוחלט. ונפל
ונרצח אלייך לאדמה.
ולא חשבת יותר.
וזהו זה.
זה היה מונח  שם, כך. ולא ממש ראינו את זה.
נהרגנו.
בנשק שלנו.
וכבר לא היה וכנראה שגם לא יהיה.  המנוס המפלט.
האפשרות הזו --- שאולי היא זו ששם באמת מנוחתנו ששם באמת
תקוותינו ומחוז חפצנו- המבט השיחה הפנייה המוליות הזו- ה-להיות
אחד לאחד אחד. .
הלעמוד מולה.  כמו שהיא כמו שאני.  -ולראות ולשמוע ולדעת. .
מאותו מקום. אין אפליות אין מנצחים או מנוצחים. יש את ויש אני
יש אני ויש אתה. .
וזה וזה וזה את וזו זו זו אני.
וזה דורש רק דבר אחד. או דבר אחד נוסף   זה דורש לא לשקר
יותר.
כן אני מת לזיין. אני זין אני רוצה לזיין אותך. וגם אותך. וגם
אותך. וכן את יש לך כוס. ואת יכולה לזיין אותי ואותו ואותך.
אבל זה לא זה.
לא זה העניין.
אני רוצה לזיין. משתוקק לזה. אבל יש משהו אחר.
יש משהו אחר מאחורי זה יש משהו שמושך אותי. יש מישהו.  יש את
האיחוד. יש את הריקוד הזה של ביחד. של ה-ביחד הזה שהוא גם איתה
וגם איתך וגם איתי אנחנו כולנו רוקדים אותו. לא זו אינה זירה -
אנחנו טעינו- אבל זה כן ריקוד. זה ריקוד של ביחד של לפעמים קצת
לא ביחד זה ריקוד של להתקרב ולהתרחק. אחד מהשני. ומהשלישי.
ומהרביעי. זה ריקוד שאתה חיייב לכבד בו את בן הזוג או בת הזוג.
כי אחרת זה לא יעבוד.
זה ריקוד של אחד עם אחד עם אחד. של להתקרב להכיר לפגוש לגעת
לגלות. את עצמך בסופו של דבר את היכולות שלך את האורגזמה
האישית שלך את החיבור שלך האמיתי אלייך. שתבוא שתהיה נגיש
אלייך שתזוז כך בעדינות תשים את היד כך בלי לפגוע כדי לעזור לך
כמו בן-זוג בריקוד. אתה לומד לרקוד עם אחר. ואז אם אתה טוב אתה
יכול לרקוד גם עם עצמך. לגלות את הצעדים שלך שמתגלים מתוך כך
שמישהו רוקד איתך. שמישהו זז איתך. מזיז אותך. מפנה לך מקום
מוביל אותך. מובל על - ידייך. ובסופו של דבר אתה בונה את
המסלול שלך כך. את נתיב שלך.  אתה עולה על הדרך. כי אתה כבר
בדרך רוקד אותה לכל צלילי הרועים של רוחך המובילה אותך שוב
ושוב אליה ואלייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ירח מלא בחוץ
הלילה שום כוכב
לא יזוז
אני שותק כדי
לשכוח אותך,
בבקשה אדוני
הלילה
השתיה על
חשבוני"


היפית שתקה,
ביקשה יפה, קראה
עוד יונתן...
אבל עדיין השתיה
על חשבונה


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/5/13 15:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיורא ארליך

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה