אנחנו מטיילים בכלוב האריות. בכניסה עומד
שומר. פותח שער ראשון. אנחנו נכנסים.
נועל מאחורינו את השער הראשון. ורץ
לפתוח את השער השני. אבל קודם, המבט
שלו נזרק לעבר האריות. האם אין איזה אריה
בסביבה או לביאה, שלא תזנק עליו לפתע.
כל פעם מרים את עיניו לאותו כיוון. עיני הפחד.
האם השומר שחי כאן, פוחד מהאריות? הפחד
חודר בעצמותינו. גם ברברה שאיננה פחדנית
פוחדת מאוד. ג'ף כמובן.
תפארת לא פוחדת. אנחנו עומדים עם הרכב,
האריות מכורבלים אלה בתוך אלה, שוכבים
כאילו העולם נעצר מלכת. רק הם והשמש.
אסור לצאת, אסור לפתוח חלונות, ואם אריה
או לביאה מתקרבים, יש לנסוע כדי לא
לאפשר להם לזנק על הרכב ולשבת לנו על
הראשים העדינים שלנו.
תפארת לא פוחדת. פותחת את החלון שלה.
ג'ף מה זה פוחד. הוא נוהג וידיו
רועדות. מבצע את דברי תפארת. אני
לא יודע אם אני פוחד. אני יודע שהפחד שלהם
מעורר בי חששות. תפארת מאיימת שאם ג'ף לא
יעצור שוב ליד האריות, היא יוצאת לחבק אותם.
אנחנו המומים. היא מניחה את ידה על ידית הדלת.
היא פותחת את החלון. יש אוויר לנשימה.
ברברה מתפרצת עליה בעוצמה שאינני מכיר.
כמו שאגת הלביאות, כך שואגת ברברה. אני נבהל.
גם תפארת נבהלת ומניחה לדלת הנעולה. החלונות
נסגרים. ברברה נרגעת. ג'ף כלל וכלל לא. הוא
היה מעדיף לצאת משם. "זו מכונית המרצ'דס
היחידה", שיש לו. הוא מסביר לי. בקול רועד.
2010 אביב |