על מה הבכי? על מה כל העצבות? אתה שואל.
זה לא ראש השנה וכל יום שלי הוא דבש.
את גרה לבד, יש לך תואר, את יכולה למצוא בחור,
אומר הבחור אותו חשבתי שמצאתי.
החיים שלך דבש אמרת מבלי להתעמק בעברי, במחשבותיי,
נותנת לך לזלזל בי, כאילו שמתי לעצמי פתק על המצח שקורא לכל
הגברים לדרוך עליי. כמו סמרטוט לא סחוט.
החיים שלך דבש, יש לך מקצוע, את נראית טוב, אינטליגנטית, מה רע
לך בחיים, מה? ועם כל זה... למה אני עדיין עצובה? משתעממת
בקלות, מוצאת את עצמי מתרגשת מדברים חומריים, יוזמת יותר
מהרגיל, פעם לא הייתי ככה. פירוש הדבר שהתבגרתי, נהייתי אישה.
אישה שלא מצאה גבר ברמה שלה, בדיוק שלה, לא יותר ולא פחות. כן,
אני מדברת הרבה והתחלתי כמוכם להוציא תסכולים בספורט, ואני שרה
הרבה, בוחנת את עצמי, ההיכרות הכי טובה עד כה.
סיימתי להתרגש מכם, להרשים, ואם כבר להפתיע - אז רק את עצמי,
ביכולותיי.
מה בסך הכל רציתי? שתעיר אותי ברוך. כיום צריך להגיד תודה
שבכלל נשארת כל הלילה. ככה זה כיום.
אני מסרבת להתרגל, מסרבת להתפשר, ולכן הדבש הזה כבר לא מתוק.
כשזה לא זה - זה לא זה, תתחילי להיישיר מבט, אפילו תבהי -
מישהו עוד ייגש ויכיר אותך כמו שאת באמת, עם כל החסרונות. תהיי
עיוורת לאישיות שמולך - האחד שלי זה זה שאף פעם לא יגיד לי
שהחיים שלי דבש. הוא יבין מאיפה בא העצב, ממה אני עשוייה
להיעלב ומתי מסתיימת מריבה ברגע שמופיע חיבוק. עברתי הרבה
בשביל להתחיל מקצוע, ואני עדיין רוצה להמשיך לכתוב ולשיר ולתת
לעצמי להתבטא. זה כל כך מרגש אותי שאני ככה כותבת בעט ולא ישר
מקלידה. מקודם גם ככה חייכתי לעצמי שנהגתי בלילה ושרתי,
ומימיני עברה רכבת מוארת, הסתירה לי את הים. אני מתרגשת
מהדברים הפשוטים, מלראות דמעה של אחרים, הפגנת חיבה, להחזיק
ידיים, להישען, לדבר מול עיניים לא מתרוצצות ולדעת שמישהו מגן
עליי גם כשאני מראה שליטה ועצמאות, או כל מה שיכול לאיים על
גבר, שחושב שהחיים שלי דבש.