הרגעים הללו בהם נופל לך האסימון. הרגע בו אתה תופס את עצמך,
מבטך משוטט ברחבי חדר ענק, כולם מחוברים למסכים, ואז אתה מבין.
אנחנו מדינה אחת, עם מאוחד בדרכו, כולנו מחוברים לערוצי
התקשורת כמו בחבל התבור לאמא מזינה. מחוברים למשהו, מישהו, כל
דבר שיכול לחדש, להאיר, לתת קצה של חדשה ישנה. והיום האיר לי
יותר מתמיד, אנחנו יודעים להיות מאוחדים בציניות היומיומית,
יודעים "לחזק" את הנפגעים דרך מסכים ומקלדות, יודעים להיות שם,
במרחב הווירטואלי אחד למען השני. כשכל אחד בתוך מסך פרטי, בתוך
עולם משלו.
וזה רץ שוב כמו סרט רע - מדינה במלחמה. והדבר שאתה הכי רוצה
הוא לברוח לעולם משלך. לעצום עיניים, להתמכר לרגעים בהם הרגשת
שהעולם ננעל בחוץ, ואתה, טוב לך בעולם המושלם והקסום שלך.
הרגעים שבין אם חלקת לבדך, או בין אם היה שם מישהו נוסף לחלוק
איתך את אותה דומייה, אותו אושר נשגב שלא מצריך מילים, אותה
השלווה שחסרה כאן עכשיו.
הרגעים הרגועים ביותר, אני חושבת, מגיעים כשמתחילה מנגינה.
בצלילים הראשונים העולם נעצר, ואתה מנסה לזהות האם המנגינה כבר
נוגנה באוזנייך? האם היא מוכרת לך? לשים אוזניות, ומשקפי שמש,
לשים מסכות ואת כל המגנים שרק אפשר. ולצאת לרחוב, מוכנים
לתהפוכות העולם. עם המכשיר הכי חדיש בכיס, להלך ברחובות ורק
להתעדכן כל שעה, כל דקה. הנה, הייתה עוד נפילה. קרובה יותר,
יותר חזקה. היו נפגעים, מתים, גופות ברחובות. ומה עושים עכשיו?
ממשיכים לחיות?
צעד אחורה, להתנתק, שמות שאתה לא מכיר, אפשר להמשיך ללכת.
ציניות שבונה חומת הגנה, ההומור הכי שחור שרק תמצא, שוב משקפי
שמש, וקרם הגנה, מפני הקרינה והרעל שאנשים מפזרים פה סביבך.
אולי הפעם תצא החוצה, עם אוזניות מספיק גדולות בשביל שלא תשמע
יותר את הקולות, הצרחות, הדמעות שנופלות, אבל בך לא נוגעות...