בשנת 1999 הודיעה לי אישתי שיש לה סרטן שד בגודל של 6 סמ"ר.
פחד וכאב גדול נפל עלינו. היינו בני 47 צעירים ומלאי תקוות
להמשך החיים. ולפתע הטיפולים הקשים, הקרנות, הכימיה שנותנים
לחולים והורסת להם את כל המערכת החיסונית. ובכיתי, לומר לך את
האמת. בכיתי במשך 6 שנים. כי ידעתי שהולכת להיגמר כאן תקופה
קשה. כי המצב הלך והידרדר. הלך ונעשה נוראי. לראות אישה הכי
יפה, הכי חכמה, הכי מדהימה בעולם, נעלמת לך מול הידיים, מול
העיניים ונעשית רזה מאוד, מזדקנת במהירות ונעלמת. אהבת חיי
נעלמה לי ולא היתה לי יותר אהבה. וזו מכה גדולה.
בשנת 2004 הודיעו לי הפרופסורים במחלקה האונקולוגית ברמב"ם
שזהו, לא נותרו אלא כמה שעות. זה היה בקיץ 2004. ואז נכנסתי
אליה לחדר. היה לה חדר לבד. והתחלתי לדבר. ידעתי שהיא לא יכולה
לשמוע אותי. הכנתי את עצמי לא לבכות... וידעתי שהיא מקבלת
180CC מורפיום שזה אומר, שהיא בעולם אחר ואני בעולם אחר. אבל
דיברתי אל ליבה. ובעקבות ההודעה שזה הסוף. שזהו נגמר. גם שאלתי
את הרופאים האם להזמין את המשפחה? הם אמרו לי כן, מהר, אנחנו
לא יודעים אם היא תצליח להחזיק מעמד עד אז... והתקשרתי למשפחה
והודעתי להם לבוא מהולנד וצרפת (היא צרפתיה)... ונכנסתי
ודיברתי אל ליבה, כאילו אני מדבר אל עצמי. והצהרתי לה אהבת
חיי. ולא בכיתי. למרות שהרבה דמעות היו לי בעיניים. וביקשתי
ממנה שתיפרד ממני. למרות שאמרתי לה שאני לא רוצה להיפרד ממנה.
אבל אם הגיע הרגע והזמן. אז בואי ניפרד. ואם יש צורך להיפרד
מעוד אנשים אז בבקשה, יש כאן טלפון בואי ניפרד מהם. ועוד. ככה
איזה חצי שעה אני מדבר.
פתאום אני שומע את קולה, כאילו עולה מן המעמקים והיא אומרת לי:
"על מה אתה מדבר אוריאל? אני רוצה לחיות !"
אין לך מושג כמה שמחתי והתחלתי לעודד אותה. ולהגיד שנעשה הכל
למענה, למען בריאותה. ולא חשוב הכסף, ניקח הלוואות. וכו'.
וקרה נס. כן נס גדול שבו היא החזיקה מעמד, אחרי השיחה הזאת עוד
שנה וחצי כמעט. והיו לנו הימים היפים ביותר מבחינת האהבה
והמצערים ביותר מבחינת המחלה והמוות. אבל הנס הזה נתן עידוד
לנשמה
2013 |