התייצבנו למילואים בבסיס ליד ראש-פינה. הודיעו לנו שאנחנו
עולים להר דב. לא התלהבנו אבל אף אחד לא שאל אותנו. משאית
מטרטרת הובילה אותנו   בפיתולי הכביש, אל המוצב. הגענו. ירדנו
והסתכלנו סביב.
למוצב הייתה תבנית מעגלית, ועל סוללות העפר החום-שחור הייתה
גדר תלתלית צפופה, מה שנקרא קונצרטינה.
מפקד המוצב כינס אותנו והסביר שבתחילה היו חזירי-בר שהתרוצצו
בין הקונצרטינות. "כיום", אמר, "אפילו עכבר לא יכנס חי
למוצב!". אחר כך הוביל אותנו לסיור היכרות עם המקום שישמש לנו
בית בחודש הקרוב. "ובערב", המשיך המפקד: "אנחנו מניחים בשער
אלונקה מלאה מוקשים, שמתפוצצים עם כל מגע!".
בלילה לא שמענו צרצרים בצריף. ראובן-השמן, המומחה לבעלי-חיים
מכל המינים, מספר שזה בגלל הגובה של המקום: "המשאית שהביאה
אותנו, עלתה בקושי אל ההר, נכון? אז למה שאיזה צרצר מסכן יתאמץ
וישתגע לעלות לכאן?"
חזי אמר: "אם הוא גולנצ'יק, הוא ישתגע ויעלה!".
אריק אמר: "כנראה האוויר הדליל משפיע על כולכם. תפסיקו לבלבל
ותנו לישון!".
למחרת בבוקר הלכנו לחדר האוכל. מישהו כנראה השאיר ברז פתוח
בחצר ואת התוצאות ראינו על ריצפת חדר-האוכל, שעם כל הבוץ,
נראתה כמו ביום חורף.
בינתיים הדוסים ביקשו שנחכה עד שישובו מן התפילה ואנחנו עמדנו
בחוץ, רוקעים ברגליים, והידיים עמוק בכיסים.
ריח של חביתות שרופות התערבב עם האוויר הקר.
"חבר'ה", הכרזתי, "אני הולך לשירותים!".
השירותים היו ממש בקצה, ליד הגדר, סמוך לערימת סלעים שחורים.
על הדלת שלט, תלוי על מסמר בודד, חלוד, עם הכיתוב: "חייל! שמור
על הניקיון!".
נכנסתי.
מעל למראה שלא ניגבו אותה עידן ועידנים, הייתה מדבקה: "העם עם
הגולן!".
חוץ מהריחות האופייניים, היה גם ניחוח נוסף, משהו שמזכיר
ניווטים בכרמל.
הלכתי כמה צעדים לכיוון הריח העז.
הצצתי תחת הדלתות.
היה חשוך עדיין.
הוצאתי את המחזיק-מפתחות, עם הפנס הזעיר מהחנות של ה"שני
שקל".
שלחתי אלומת אור מתחת לדלת.
ראיתי זוג נעלי אדידס מזוהמות בבוץ.
דפקתי על הדלת: "מה אתה עושה פה?"
קיבלתי תשובה: "אני בשביל אדון שמוליק", אמר במבטא ערבי.
נבהלתי.
לך תדע מה הוא מחזיק ביד? אולי רימון, אולי שברייה?
"תצא בחוץ!", ציוויתי עליו.
צעדתי אחורה.
האיש יצא מהתא, מלוכלך בבוץ, גבוה כמו כדורסלן, לובן בעיניים,
ביד הוא החזיק צרור עלי מרווה ירוקים, קשורים בגומיה.
לא עלה בידי להבין את הסיטואציה: מוצב שאמור להיות נעול, סגור
ומסוגר, עם קונצרטינות, מוקשים, גדר-תיל ומה לא. סגור יותר
מכלא אלקטראז...
האיש המתין בשקט. הוא גם לא נראה מבוהל. עמד והסתכל עלי מלמעלה
וחיכה.
"איך נכנסת לכאן?"
"בגדר! למטה, בקונצרטינה", ענה.
"איך?"
"אומרים: אם החתול יושן, עכבר נכנס!".
"או. קיי! תלך לפני".
הובלתי אותו אל משרד מפקד המוצב.
כל החדרים היו ריקים.
הלכנו יחד לחדר האוכל.
נכנסנו.
השתרר שקט.
"הוא מחפש את שמוליק", הכרזתי.
"אה!", אמר המפקד "זה השטינקר של שמוליק! תן לו כל מה שהוא
צריך, אבל קודם שיתרחץ, אחר
כך בגדים ובסוף תלכו לאכול", אמר המפקד והמשיק לחתוך את
החביתה.
"למה אני?", התלוננתי, "עד מתי אני צריך להחזיק אותו?"
"שמוליק יחזור בצהריים. בינתיים אתה אחראי לו אישית ושלא
יתפרפר!".
"מי זה השמוליק הזה?"
"הוא קצין מהמודיעין! מין שו-שו כזה".
"אה!"
לקחתי את הבחור ויצאנו. מסתבר שהוא מכיר את המוצב, מן הסתם
ביקר כאן פעמים רבות. הוא הוביל אותי אל העמדה המערבית, שכרגע
הייתה ריקה, הצביע מערבה ואמר: "אני יראה לך בית שלי".
הוא ניגש את אחד מארגזי התחמושת, הוציא משם משקפת-שדה, מיקד
אותה והגיש לי.
"בית גג אדום", אמר.
היה שם בית דו-קומתי, רעפים אדומים, מרפסת גדולה פתוחה. בין
העמודים מתוחים חבלים ועליהם מתנופפת ומתייבשת כביסה. ליד הבית
קשור כלב ענק, משתולל ומסתחרר עם השרשרת סביב עמוד ברזל.
"זה כלף", אמר האיש, "כמו אריה. אוכל כול איש הוא לא מכיר!".
התברברנו עד הצהריים. חזרנו אל חדר-האוכל והלכנו לישון.
התעוררנו בגלל איזו מהומה בחוץ. מסתבר שהוכרז על כוננות.
כשראיתי את המפקד, שאלתי מה אני עושה עם 'בן הטיפוחים שלי'?
"בינתיים שיתלווה אליך. אני לא רוצה שהוא יסתובב לבד, חופשי
במוצב!".
"מה עם שמוליק, קצין המודיעין?"
"הוא מנוטרל. שבר רגל. שוכב בבית-חולים צפת".
למחרת הגיע התור שלי לרדת אל העמדה המערבית. חוץ ממני
ומהשטינקר, היו עימנו עוד שלושה חיילים.
לא היה מה לעשות. אפילו לא הצטרכנו לגרש זבובים ("הם לא עובדים
בימי 'ספירת-העומר' אמר יענקלה, הדוס).
בצהריים הגיע ג'יפ של אנשי הטבע. איש לא צעיר קפץ מהרכב
בזריזות והציג את עצמו: "דוב ירמיה, אלוף-משנה בדימוס, איש-טבע
בהווה".
"יופי!", אמר יענקלה, "אתה מטייל כאן בטבע?"
"נכון! יש לכם משקפת?", שאל.
"בטח! משקפת שדה!".
"זה צעצוע", אמר האיש, "אני מציב כאן כלי רציני", אמר והלך אל
הג'יפ.
הוא שב עם גליל ברזנט, שלף מתוכו טלסקופ ארוך, אותו הציב על
חצובה.
"בואו, תציצו!", הזמין אותנו.
הצצתי.
"שמע!", אני אומר, "אפשר לראות את המואזין בכפר, מיישר את השפם
שלו!".
"בסדר! ועכשיו", אמר בקול סמכותי (אלוף משנה, לא?), "אני משאיר
כאן דפים עם שרטוט של העופות הדורסים המקננים במורד ההר. יש
כאן רובריקות עם שאלות: מה ראיתם, באיזו שעה של היום, איזה
מזון הם מביאים לקן ועוד כל מיני כאלה. רק צריך לסמן איקס. אני
אשלח מישהו בשבוע הבא לאסוף את הציוד והטפסים".
שאלתי: "השם 'הר דוב' זה משהו שקשור איתך?"
"חלילה", אמר האיש, "זה על שם סרן דוב רודברג. נהרג בקרב עם
מחבלים, בשנת 70".
וכך פעם ביומיים היינו יורדים אל התצפית, מעבירים את היום
בתשבצים, שש-בש וגלי צה"ל, כשה"חניך" שלי (כך כינו את
השטינקר), משתתף עימנו בכל הפעילויות, כשהוא מרותק לטלסקופ.
"מה אתה מסתכל כל היום?", שאלתי אותו.
"בית שלי", ענה.
יענקלה העלה השערה שהשטינקר סופר את התרנגולות שלו. רג'יניאנו,
המקלען שלנו, אומר שהוא בכלל סופר את הקלאבאסות בגינה.
אבל השטינקר לא הגיב, למרות שהוא הבין שמדברים עליו. לבסוף
הפסקנו להתגרות בו.
כל יום, כשסיימנו את המטלות, הייתי מנסה לברר האם שמוליק,
הקמ"ן כבר בריא.
נעניתי בשלילה
מדי פעם, מתוך שיעמום, הצצתי גם אני בטלסקופ, שהיה נעול ומכוון
רק לבית של השטינקר: גינה, תרנגולות ערביות ססגוניות, כביסה
לבנה מתנופפת ברוח וכלב רשע רצחני.
שאלתי למה הוא מחזיק כלב רוצח.
הוא ענה: "זה לא כלב! זה אסאד! (אריה). אוכל אנשים!".
"בשביל מה אתה צריך אותו?"
"בשביל, אם לא מכיר אותך, אוכל אותך! עם אבגדים, ונעליים
גם!".
ביום שישי ("יום אל-ג'ומעא בפי השטינקר), אחרי ארוחת-בוקר,
הודיע לי המפקד ששמוליק חוזר ביום ראשון.
סיפרתי לשטינקר את החדשות.
"אחיראן", (סוף סוף), הוא אמר והשתתק.
ירדנו אל העמדה המערבית.
השטינקר הרתיח קפה עם ניחוח שהתפשט סביב. אחר כך הסיר את
הברזנט מהטלסקופ, ניגב את טיפות הטל, הוציא מהכיס פלנלית וניקה
היטב את העדשות, קדמית ואחורית. הוא  כיוון בתנועה מיומנת  את
המכשיר אל הבית, שם, בשולי הכפר.
עורב שחור סובב מעלינו ונחת על קנה הטלסקופ.
"רוח מן הון, יא-עוראב!" (לך מכאן, עורב!), כעס השטינקר ונפנף
בידיו.
בינתיים סקרתי במשקפת את הגיזרה.
"תרשום", אמרתי לרג'יניאנו, "אין שינוי בגיזרה!".
סיימתי את הסריקה
פתאום הבחנתי בזווית העין בכתם אדום מתנפנף.
מיקדתי את המשקפת.
ראיתי שבמרפסת ביתו של השטינקר תלויים סדינים אדומים.
"שמע בחור", אני פונה אל השטינקר, "הגברת שלך החליפה כביסה
לכבוד יום שישי!".
השטינקר זינק ומיקד את הטלסקופ בלהיטות.
כיוונתי גם אני את המשקפת.
ענן אבק על מן הדרך. מרצדס ירוקה החליקה אל חצר ביתו של
השטינקר. קצין בחליפה מתוקתקת,
כובע ועניבה, יצא. הוא ניגש אל הכלב. הכלב כשכש בזנב הרים את
שתי רגליו וליקק את פני הקצין.
אישה צעירה בשמלה ססגונית, יצאה אל האיש.
שניהם התחבקו.
רק השטינקר ואני, ראינו.
השטינקר קפץ, פניו מעוותים לחלוטין. הוא רץ בטירוף וצעק:
"ג'אמילה! ג'אמילה  יא-מראתי".
הוא נתקל בקונצרטינה, הסתבך וניסה להמשיך, כעיוור.
פיצוץ עז, עשן, רסיסים, אבנים ואבק כיסו את הכל.
העופות הדורסים של ירמיה, יצרו ענן מנוקד בשמיים.
היה שקט.
אחרי שניה נשמע נשמע מין פלופ, ומן השמיים נשרו שתי נעלי
אדידס.
מכשיר הקשר טירטר: "כאן שמוליק. תביאו למעלה את השטינקר
שלי!".












,





,