הקיץ תם  ואף שחלפו להם חגי חודש תשרי, עדיין היו הימים
מצהיבים בשולי החלונות הממורקים.
משרוחות השמיים עקודות היו על מזבחות אב ותמוז,  גם הלילות
נותרו  עירומים משמיכות. משכך,  ידע מי שידע,  שהימים ימי
פורענות  וצרות רעות מתרגשות לבוא לעולם.

כדרכם של ריגושים, גם ריגוש ששמו ניתן לעלות על דל השפתיים  אך
לא הכתב, סער ובער בין לילה ויום ונתהווה בדמותה של ביצה
שהוטלה בשעת קרן אור ראשונה.

דרכה של הביצה, היה כדרכן של ביצים וסופה שנשברה על מחבת רושפת
והוגשה לארוחת הבוקר לאחד מאורחי המלונות בירושלים.
מרגע שנתן בביצה עינו, בא בקרבו  אותו ריגוש ששמו ניתן לעלות
על דל השפתיים  אך לא הכתב והתגלגל עמו בדרכו בחוצות העיר
מבוקרו של יום ועד ערבו.

מששכב האיש לישון, ישן עמו הריגוש, וכאחד האדם, רגש בחלומותיו
שאל אותו האיש   וזע על משכבו בכלוב הצלעות בהן בא.
בבוקרו של יום מחרת,  מצאה החדרנית את האיש מוטל ללא רוח חיים
במיטה והזעיקה את אחראי המשמרת שמיהר להזעיק את רופא המלון
שקבע את מותו הטבעי של הלה.

טבעו של הריגוש ששמו ניתן לעלות על דל השפתיים  אך לא הכתב,
בנסיבות טבעיות האמורות היה להתרגש ולבוא באחר ברם, היה דרוש
מי שיפקח את עיניו של המת ויביט היטב קרקעית כדי להכשיר את
בואו בסוגרי העיניים ובכלוב הצלעות.

איתרע מזלו של מי מעובדי חברה קדישא שעמל ברחיצת גופתו של המת,
שיצא הריגוש מן המת ככלי שאין בו חפץ ובא ורגש על אותו ביש
גדא.

ככלות היום גמר ביש גדא עיסוקיו מן המת, ויצא בשערי בית
העולמים ובדרכו לביתו נתן עינו בריבה נאה וחסודה שחצתה את נתיב
צעדיו.
אף כי הסבה מבטה בתחילה,  די היה בחצי המבט כי יבוא בקרבה אותו
הריגוש ששמו ניתן לעלות על דל השפתיים אך לא על הכתב.

חזר ביש גדא לביתו כפי שיצא שכלוב צלעותיו פנוי ומרוקן מאותו
ריגוש זר  ואף מרוקן מהריגוש  המוכר.