ציקי ידע, שזה עכשיו או לעולם לא. הצורך נמצא, ואם לא ימומש,
ומיד, יהיה לו קריז. אז הוא צלצל מטלפון ציבורי למולחו.
"עכשיו", היתה מילת הקוד. הם נפגשו במקום הקבוע. ציקי העביר
למולחו חמש מאות. מולחו שם לו בכיס שתי מנות. ציקי לא יכול היה
להזריק ליד בית האבות. היה עליו לקחת קו 72 לגן הסוס, ולהיכנס
לשירותים הציבוריים. כך עשה.
ארוחת הערב עם סבא וסבתא עברה בשלום. ציקי לא דיבר הרבה. אימא
של ציקי הייתה מודאגת כל אותו אחר צהריים. היא ידעה שהוא חייב
להזריק. היא ידעה שבלי זה הארוחה לא תעבור בשלום. היא ניסתה
לשדל את בעלה לדבר עם הילד. "הוא לא ילד. רדי ממני. את ההצגות
להורים שלך את מביימת."
אמו של ציקי, רוחצ'ה, היתה חסרה אונים. מולחו היה טיפוס מסוכן.
כשציקי היה בתיכון, ניסתה לדבר אל ליבו שלא יתן לו הירואין.
מולחו שלף סכין.

סבא וסבתא הלכו. הם באמת מאמינים שהכל בסדר ואני עושה שירות
קל"ב. איזה פסיכים. תיראו, זה לא שאני איזה פושע מסוכן. אני
מתעסק בשדידות ללא נשק, אין עלי כלום כשאני פורץ לדירה. אבל
אני לא עובר יותר מכמה שעות בלי להזריק. הקריז מתחיל מאוד מהר.
פעם אמא שלי נכנסה אליי לחדר באמצע. כל הזמן היא ישבה על המיטה
שלי ולא אמרה מילה. גם לא זזה.
. "קריז", זה כשאני נופל על הרצפה מרב רעידות, יוצאות לי
הפרשות, אני מרגיש שהמוח שלי מתפוצץ ואני צורח שיתנו לי כבר
איזה משהו. כשאני יודע שהולך לבוא לי קריז אני מוצא מקום שקט
או לקוח המעוניין בשירותי מין תמורת מאייה. הבית הוא המקום
האחרון שאני רוצה להימצא בו בזמן קריז, אבל בזמנו, אימא ניסתה
לגמול אותי.

סבא וסבתא שלי הם זוג פולנים ניצולי שואה. אימא שלי לא מסוגלת
לומר להם שהנכד היחיד שלהם מבתם היחידה הוא נרקומן. אז פעמיים
בחודש עושים להם הצגה.

בטח שלא גייסו אותי. באתי לצו ראשון מסטול מהתחת. חשבו שאני
פסיכוטי. אז שלחו פטור. אפילו לא בדקו קב"א - "טיים איז מאני,"
הסביר לי מולחו, "הם לא יבזבזו אותו על אחד כמוך." אז אמא שלי
מספרת לסבא שאני משרת קל"ב ועובד עם מחשבים, זה מספיק לו,
בשבילו מחשב הוא פלא עולם.

זהו, בערך, הסיפור שלי. אני בן 19, מסומם, אין לי חיים. עוד
שנייה אני חוטף קריז, חייב להזריק עכשיו. מחר אני עושה "מכה"
שתסדר אותי לשלושה - ארבעה ימים ככה. אחר כך - כבר נראה.