היו ימים
הייתי מתמכר לעוצמות שלי,
לחידוד הרגשות על ידי מיקוד הקשב,
לטעם יגון מפורק על לשון חוויה
מורכב ועמוק,
לשמחה הגדולה ועליזות המקרה,
הרגשות שלי היו שיכר יקר.

זמנים רבים נסעתי בחולין החיים האלו
ורגשותיי הפכו בלויים ומשובשים.
לא יודעים את עצמם.

היום אני ילד מבוגר
מתרפק על שלמות זכה של תחושה,
על הד צלול מחשיפה
ומהלך בלא לדעת
את עצמי.

דמעות של דופי, מבקרות את עצמן,
דלוחות מתעלות אל עיניי ולא צולחות ליציאה מחריצי עיניי
לזליגה על לחיים שאינן כבר רכות
והלב שלי עכור.

מתי אעשה שוב הילד ההוא
מתי אהיה שלם.
כל עולמי התגמד
אל תוך גלולות וצחוק שמנסה לברוח
מכל אימת החידלון שאני לא מסוגל לשכוח.

אני מכבה תהייה בכל יום וערב,
אני שומר על עצמי מלכנוס לתהום בלי תשובה
שכל-כך יודעת לשאול את כל השאלות הנכונות.
הלב שלי נותר מבלי הגנה ראויה,
אילולא המוח הזה העיקש
הייתי חורבן
לי הייתי
קץ.