אבא שלי נהג לומר "כשתגדלי תביני", אבל הוא התכוון בעיקר
ליחסים שבינו לבינה, כלומר בינו לבין אימא, מנסה להצדיק את
התנהגותו ולעורר אצלי ספקות. במובן הזה הוא צדק. הרבה דברים לא
הבנתי, רק כשהייתי גדולה - אבל ממש גדולה. נשואה ואם לשני בנים
מקסימים, פתאום קלטתי. זה נפל כהבזק ברק, אבל עדיין לא בשל -
אחרי ריב לא סימפתי שהיה לי עם מי שכיום אינו בעלי. בלהט הריב
הרים יד, בפעם הראשונה בחיינו הקצרים והמשותפים, וכמובן גם
בפעם האחרונה. איני זוכרת כבר על מה היה הריב, זה גם לא משנה.
אבל באותו רגע אמרתי לעצמי: הו לא, אני לא אתן לזה לקרות, אני
לא אישה מוכה. ואז הבנתי מאין זה בא, הרי מובן. אמי הייתה אישה
מוכה. המחשבה חדרה ויצאה החוצה באותה מהירות, כי הייתי צריכה
להתמודד עם רגשותיי שלי ועם ההחלטה שאני נפרדת ממנו לתמיד.  

כמובן שהיו סיבות נוספות. הליך הגירושין היה לא פשוט ומכאיב
כדרכן של פרידות. אבל המכה ההיא קרעה את מערכת היחסים הרופפת
וניתקה סופית את הקשר הרגשי. בהדרגה התחלתי להבין הרבה דברים
שקודם הסתובבו בחלל האוויר, אבל אני לא קישרתי. והיו משפטים
סתומים שאנשים כתבו בדף האינטרנט שלי כתגובה לסיפורים שסיפרתי
- ואלה הרימו את המסך.

הבנתי שאמי, האישה החכמה הזו, שטיפלה במסירות בבני משפחתה
כשאביה-סבי נפטר באופן פתאומי מדלקת תוספתן שטופלה גרוע, והוא
עדיין צעיר; ששרדה בגבורה את כל מאורעות המלחמה, שהגיעה ארצה
וכותנתה לעורה והצליחה להגיע לבית ולרכוש אחד גם בעבורי, האישה
השקולה הזו שיכלה לקטוף כוכבים אם רק הייתה שולחת ידה למעלה -
האישה הזו  האימא שלי הייתה אישה מוכה.

ועדיין איני מבינה כיצד יכולה ילדה, שבגיל חמש התחבאה מתחת
לשולחן כדי להקשיב לדברי המורה הפרטי ואחר כך ולדקלם את השיר
שהמורה ניסה ללמד את אחותה המבוגרת ממנה, שגמרה בהצטיינות תואר
שני בכימיה בתקופה של נומרוס קלאוזוס, ובו זמנית למדה בבית
הספר לאחיות כדי להיות מיילדת ולפרנס את עצמה ובני משפחתה;
אישה שהצליחה לחמוק מהרוסים ומהנאצים גם יחד ולשרוד את כל ימי
המלחמה - כיצד זו הסתבכה בקורי הקנאה וכמעט ולא הצליחה
להשתחרר.

כשהגיעו ארצה, והיא טרם יודעת עברית, נסעה בדרכים הפתלתלות של
טרום מלחמת השחרור, כשהערבים יורים על אוטובוסים בכניסה לחיפה,
והתייצבה בבית החולים רמב"ם. פנתה אל האחות הראשית וביקשה
לצפות בעבודת המיילדות בחדרי הלידה - "כדי להשוות שיטות עבודה
וטכניקות". כשאימא סיפרה לי את הסיפור הזה התפשט חיוך רחב על
שפתותיה, כלומר איך הצלחתי לעבוד על אותה אחות ראשית. בינינו,
אני חוששת שהאחות הראשית הבינה די מהר את המשחק של אימא שלי,
אבל הלכה איתה: נתנה לה חלוק לבן ואפשרה לה לשהות ולצפות
במתרחש בחדרי הלידה.

אימא שלי נכנסה לחדר לידה, צפתה בעבודת האחיות, פה ושם שאלה
שאלות, העירה הערות על שיטות טיפול וכנראה שעשתה רושם טוב על
הצוות המטפל, כי אחרי כשעה הציעה אחת המיילדות שתבדוק יולדת
מבכירה. אימא שלי, שהייתה בעלת ניסיון עשיר בתחום המיילדות,
הכניסה יד וקלטה מיד שחבל הטבור ירד לפני ראשו של התינוק. מצב
זה, הנקרא שמט של חבל הטבור, מסוכן מאוד ועלול להסתיים במותו
של הילוד, אם לא פועלים במהירות. אמי השאירה את ידה בתוך רחמה
של היולדת וקראה לצוות להעביר את היולדת לחדר ניתוח. שתיהן
הובהלו אחר כבוד לחדר לידה, כשאימא רוכבת-כורעת על היולדת ולא
משה ממנה.

היולדת עברה ניתוח קיסרי וילדה בן זכר גדול, בריא ושלם. אין
פלא שבשעות הצהריים הגיעה האחות הראשית והציעה לאמי עבודה
קבועה בבית החולים.
המשמרות היו ארוכות וקשות. הנסיעה לחיפה מסוכנת בגלל  היריות
של הערבים, על הגשר, אבל עכשיו יכלה להביא אוכל הביתה ולהתחיל
לבנות את הבית שחלמה עליו.

הבית שרכשנו מהמדינה היה בית פיצפון כלל רק חדר שינה, פינת
אוכל ומטבחון. השירותים היו משותפים להם ולמשפחה שמעבר לקיר,
כך בנו באותם הימים. אבל לא עברו ימים רבים ואימא חסכה מספיק
כסף כדי לבנות במרתף דירה קטנה לדודתי  (שהגיעה ארצה) ולהוסיף
חדר שינה גדול ורחב, עם מרפסת קטנה המשקיפה על פסל אלכסנדר
זייד. סוף סוף זכיתי לחדר משלי, אבל לא לזמן רב.

אחרי הוטו של אבי על רצונה להיות מורה לכימיה בתיכון, אחרי
הכעס כשאימא קנתה מקרר חשמלי, מבלי להתחשב בו, ואחרי סצנות
קנאה - החליטה אימא שדי לה, לא לפני שווידאה שאני אלך איתה ולא
אשאר עם אבא. לא היה לי ספק באותה דקה שזו הייתה הסיבה היחידה
לכך שלא עזבה אותו לפני כן.

אינני בטוחה איזה כתר עליי לשזור לה: כתר החוכמה, הסבלנות,
האמפתיה, היוזמה? היא הייתה בין הראשונות להפעיל שירות אחיות
תעשייה; ולפני שהתחום הזה נולד כבר הפעילה במרפאת חברת החשמל
של אותם הימים מכשיר א.ק.ג ומכשיר שמיעה; הפעילה מעקב קבוע אחר
כל עובד שהתקבל לעבודה והכניסה לתקינה בדיקות שגרתיות אחת
לשנה, אימא גם ערכה ביקורי בית לפועלים שנעדרו מהעבודה בגין
מחלה. בשלב מסוים נבחרה להיות האחות הפרטית של גב' חושי (זוגתו
של ראש העירייה, אבא חושי), ונהגה לבקרה לפחות פעמיים בשבוע.

רק כאשר הדבר הגיע לגברים, הלכה לאיבוד. בחרה אותם הכי גרועים
שיכלה למצוא. הבעל הראשון - אבי- קנאי ללא תקנה. הבעל השני -
קמצן שאין למעלה ממנו. אבל אהבה אחת הייתה לה: הבת שלה, עליה
הגנה בחירוף נפש, וכל מעשיה וכל מה שעשתה היה מתוך מחשבה כיצד
ישפיע הדבר על הבת שלה. לפני שהתגרשה מאבי - באה לשאול לדעתי;
ולפני שהתחתנה עם הקמצן טוב הלב (כן, שתי תכונות שגרו בכפיפה
אחת), לפני שאמרה כן - באה לשאול לעצתי. כאילו אני האורים
והסתומים.

לא תמיד יעצתי נכון. צעירה דינמית חסרת ניסיון שכמותי, הפלתי
אותה בפח כמה וכמה פעמים. האירוע הקשה ביותר שאני יכולה לחשוב
עליו היה תאונת העבודה שלה.
קבענו להיפגש בתל אביב, אחרי העבודה שלה ושלי. היא במרפאת חברת
החשמל, אני בבית החולים. היא מיהרה לצאת את המרפאה שלה ולא שמה
לב שפועלת הניקיון החליטה לנקות את הלינולאום (אותו כיסוי
פלסטיק שבו כיסו מרצפות ישנות) עם נפט. הרצפה הייתה אפוא מאוד
חלקה ואימא החליקה ולא יכלה לקום יותר.

העבירו אותה לבית החולים רוטשילד, שלימים ייקרא בני ציון, ואני
לאחר הודעה טלפונית התייצבתי לידה. כבוגרת צעירה של בית החולים
הגדול ביותר במזרח התיכון, חשבתי שאסור לנתח אותה ברוטשילד
ועשיתי כל שיכולתי להעבירה אליי. הצלחתי, כלומר נכשלתי כישלון
חרוץ, ולא נותר אלא להכות על חטא. במשך היומיים עד לניתוח
התחננה אימא לטיפול שמרני. הסבירה שבעבר הכניסו את הרגל השבורה
לסד תומאס והמתינו לאיחוי, שקרה תוך שלושה חודשים. בשם הקידמה
לחצתי לניתוח, הסברתי שכאן הרופאים הכי טובים שיכלה לבקש. בלית
ברירה, נכנעה אימא. אם הבת שלה אומרת אז היא בטח יודעת.

אימא יצאה נכה מחדר הניתוח, כלומר לא הצליחה לדרוך על הרגל
שנותחה. ואני, עם עוד כמה נשמות טובות, כולל הרופאים, קראנו לה
מפונקת וניסינו לשכנע אותה ללכת. התואר המביש נלקח ממנה אחרי
שלושה חודשים, כשהתברר סופית שהניתוח נכשל ואימא תישאר נכה לכל
החיים, סובלת מכאבי תופת, צולעת, מוגבלת בהליכה ונעזרת במקל.
במשך כל חייה מאז ועד למותה לא שמעתי מילה אחת של טרוניה, אף
לא האשמה אחת. היא לא קראה לי טיפשה, מטומטמת או רעה, לא באה
בטענות. ונדמה לי שהאמינה שעשיתי כל מה שעשיתי בלב שלם על מנת
לעזור לה, מה שהיה נכון. אבל לא לכעוס עליי אפילו פעם אחת?
והכעס הזה הגיע לי, אוי כמה שהגיע לי.

לפני שנסעתי לארה"ב, ללימודים בבוסטון, הלכה אימא וקנתה לי
שרשרת זהב עבה וארוכה. תשאלו למה? כי באותם הימים אסור היה
להוציא דולרים מהמדינה, ואימא חששה שלא יהיה לי מספיק כסף כדי
להסתדר בארץ זרה. אז "ליתר ביטחון, אם תתקעי", קנתה לי שרשרת
ב-400 לירות - המון כסף באותם הימים.

בחופשת קיץ קפצתי לביקור בארץ. מסתבר שלימודים לתואר שני, אותם
התחלתי לפני שנבחרתי ללמוד על חשבון הברון וארגון הבריאות
העולמי, הוכרו על ידי האוניברסיטה בה למדתי ולכן שוחררתי
מלימודי סמסטר קיץ. בתפר הזה הגעתי ארצה ולהפתעתי היו על
השולחן שתי כתובות. "בואי ניסע לבקר". נסענו לחולון ולפתח
תקווה. ראינו שני בניינים של סולל בונה בהקמה וכשהסיור נגמר,
בדרך הביתה לחיפה שאלה אותי אימא: "היכן את מעדיפה לגור?". מזל
שהיה חושך באוטובוס, כי אני הסמקתי וחשתי איך הדם אוזל לי
מהידיים. "מניין יש לך כל כך הרבה כסף?", גמגמתי. "חסכתי כדי
שיהיה לך היכן לגור כשתחזרי. הרי לא כל החיים תגורי בשיכון של
בית החולים".

כן,  גם אימא חששה מ"סינדרום קוסובסקי" (ההסבר המלא על
הסינדרום בסיפור אחר,) מבלי לדעת שכך קוראים לו, והכינה תרופה
לפני שהמחלה פרצה. היא גם שלחה לי, עם ידידים, 300 דולר בשביל
לקנות מכונת תפירה זינגר, ואני ברוממות רוח בזבזתי אותם על
טיול לקייפ קוד. על זה הגיבה אימא: "טיולים באים והולכים, אבל
חפצים נשארים לתמיד". חשבתי שתכעס. אני כעסתי על עצמי ועל
טמטומי, אבל כעבור חודש הגיעו עוד 300 דולר, בהם באמת קניתי לי
מכונת תפירה זינגר מהמשוכללות שהיו.

ואז פרצה המלחמה ההיא. בשתיים בצהריים, בעודי בבית הכנסת אליו
הלכתי עם רייצל, הפסיקו את התפילות והודיעו: יש מלחמה. יומיים
הסתובבתי זחוחה. בששת הימים סיימנו בשישה ימים, עכשיו בטח
נגמוז אותם בשלושה. אחר כך חדרה ההבנה שהפעם לא יהיה כל כך
פשוט, אבל נצליח. זה התחלף בדאגנות ובפאניקה. בשלב זה ניסיתי
להתקשר ארצה - היה תפוס. ניסיתי להשיג את אל-על על מנת לחזור
הביתה, אבל איני קצינה ולא עושה מילואים ואיני בקו הראשון, אז
אין מקום. עוברים עוד כמה ימים ואני מצליחה להתקשר לבית
החולים. "אין לך מה לדאוג", מספרים לי בשלווה מעברו השני של
הקו. "הכל רגוע, הכל שקט, תישארי שם ותמשיכי ללמוד. זה הכי
חשוב שאת יכולה לעשות כרגע". שקרנים. ברקע אני שומעת את
הסירנות ואת קוצר הרוח ויודעת שזו לא האמת, אבל מה אני יכולה
לעשות כשהמטוסים מלאים באנשי צבא?

אחר כך מתחילים להגיע המכתבים מהבית, מאימא - והיא עליזה
כתמיד. "הכל בסדר אניקה", היא כותבת לי. כשמגיעה "אניקה" -
סימן שהמצב גרוע. "אצלנו הכל בסדר", היא כותבת שוב ושוב, "אין
לך מה לדאוג. נכון שהבעל של מגדה נעדר וצביקה מקומה רביעית
גויס ביום הראשון, אבל יש מה לאכול ואין לנו מחסור בכלום.
ושכחתי, מזמן רציתי לומר לך: יש לי כספים בבנק לאומי ובבנק
הפועלים, ומזמן הייתי צריכה לתת לך את מספרי החשבון שלי
והחסכונות שלי כאן וכאן וגם כאן". ויותר מזה אני כבר לא צריכה.
אני מבינה ומעמידה פנים וכותבת שגם אצלי הכל בסדר, ועוד כמה
קישוטים קצרים, ומקווה לטוב.

בינתיים המלחמה נגמרת ואני מבינה שהמדינה שלנו כבר לא תהיה מה
שהייתה.
כשאחזור הביתה, יהיה לי קשה להשתלב בעולם שחווה את המאורעות
ההם, בעוד אני נותרתי איך שהוא מאחור. ואחר כך, אשתדל בכל כוחי
להיות כמוה אבל אף פעם לא אצליח, כי היא תמיד שלווה ומאורגנת,
אוהבת אותי עד כלות הנשמה ומוכנה לעשות הכל למעני, ואני צעירה
מטומטמת קצרת רואי לא רואה עדיין את הסוף המצפה לנו מתנהגת
כאילו היא תחייה לנצח ותשמור עלי לתמיד ותבוא לעזר בכל דקה
שאזקק לה ואיני רואה ואיני מבינה את הסימנים.

עד היום אני אוכלת את עצמי למה לא הצעתי לה לנסוע ביחד לטיול
בחול ולמה לא הזמנתי אותה לקונצרט או הצגה, או למה לא קניתי לה
שמלה יפה במקום השמלות שנעשו קטנות או גדולות עלי. נכון ממש
לקראת הסוף  הלכתי ביחד איתה להזמין טבעת יהלום  גדולה ויפה.
היא אמרה ש"באמת אין צורך" קיוויתי שהטבעת תהיה פיצוי קטן למה
שאני חייבת לה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

אז כמה שאשתדל לא אצליח להיות כמוה.