New Stage - Go To Main Page

ליאון קפקא
/
אי סדר רציונאלי

לילה
אירוני אך ליאון מת בצורה הגיונית לחלוטין. "אומרים ישנם בעולם
נעורים, היכן הם נעוריי?" שר לעצמו או שאל עצמו בשקט בעוד לילה
חרישי, בודד, בנאלי אך מאוד רציונאלי ודמעות של רחמים עצמיים
מנצנצות בעיניו. החיים עצמם על תחושת החום שלהם, תחושה של
התרפקות, של הנאה טהורה מן הרגע, תחושות אלו תמיד נעלמו ממנו.
כל אשר עשה, עשה ללא תחושת הנאה. עם התקדמות חייו חש כי מדרדר
אי לכך תמיד חש רצון לשוב לתחושות של התקופה הקודמת, אז חשש כי
חש שמחה דאז. התגעגע לתקופה הקודמת בה חש כי התגעגע פחות ועם
הזמן געגועיו גברו וגברו לתקופה בה חשב כי היה מאושר, תקופה
שכלל לא הייתה קיימת. הנוסטלגיה, גרס ליאון, היא אשר מיררה את
חייו, תמיד ניסה להבין אם חשו כך אחרים סביבו רק כדי לבחון עד
כמה הייחודיות ברגשותיו. קיבוץ בנוי על נוסטלגיה כשם שכל
אידיאולוגיה בנויה על אוטופיה מסוימת, כמו כל הדתות
המונותאיסטיתיות הבנויות על קיומו של גן-עדן, משהו שאינו חומרי
אך מלכד, משהו לשאוף אליו. אך השאיפה בסוציאליזם בניגוד לשאיפה
בדתות הממוסדות היא למה שכבר חלף עם הזמן ממזמן. נוסטלגיה היא
שקר, אף פעם לא היה טוב לאנשים בקיבוץ. לא בזמן הגיוסים בשדות
שאבא סיפר עליהם, לא כאשר גנבו תרנגולות, קברו את הבנים
הגיבורים, עבדו במנסרה, קיבלו סופסוף תמורה לעמלם ופירקו הכול.
הנוסטלגיה הייתה קיימת כרגרסיה, שאיפה לעבר הטוב שעבר שליכד את
השורות הסוציאליסטיות החלוציות. גם כאשר פירקו את הכול השאיפה
לרגרסיה נותרה. אך ליאון היה השה הנאמן, השווה ולא השווה יותר,
ההוא שנאסר עליו להתנסות, ההוא שיהווה את המאזן הדמוגראפי,
מצביע מפ"ם, שמאלן בנשמה, חסר חשיבה, לבוש מדים כחולים, קוטף
אבוקדו ואוכל ביצה קשה. מלח הארץ היה אמור להיות ונכשל. כנראה
התגעגע לעת בה הזדמן בחיקו להיות מלח הארץ, הזדמנות שעם הזמן
פחתה עד שנעלמה ללא זכר. ליאון הבין כי יש אנשים הלועגים לו
עקב כך נעלב, הבין כי יש אנשים שאינם חביבים כלל, אי לכך חשד
בכולם. ככל שהבין יותר, חווה, ראה, פירש, כך הלך והסתגר.
בקיבוץ היה לו קל למצוא עבודה, לא משהו יצרני, אין הוא פרצוף
ידוע בכדי לקבל אחריות, אלא קיבל את העבודה הדחויה של שומר
הלילה, עבודה הנתפסת כזמנית ואוי לאדם שלא יבין זאת. ג'וב
כמקלט לזה שנפל מהסוס וצריך קצת זמן לנוח ולהתאושש תוך מתן
תרומה מסוימת, אמנם פחותה אך עדיין משהו. ליאון כשל מלהבין את
הזמניות המצופה. לא הבין או לא רצה להבין או עשה דווקא, זאת גם
אפשרות. יחד עם ליאון נזרק אל העמדה גם מסנוורי, איש יום כושל
שנשלל ממנו היום ואל אותו יום תמיד שאף לשוב. ארץ ישראל היפה
נשקפת מעבר למסגרת החלון הפתוח בעודו נוסע בליל חורף רגוע,
בשבילו הפרטי אשר מוביל מן הקיבוץ ללולים. "ארץ ישראל..." נאנח
ליאון. מעריך את הלילה, את הנוף, יודע היטב כי עם בוא האור
יתכערו הגבעות מסביב. ארץ ישראל המכוערת היא זו בה יתחיל הנוף
האנושי המקומי לפעול. ארץ ישראל המכוערת היא זו שחש ליאון כי
רואה דווקא בו את הכיעור על התנהגותו, חששותיו, נפילותיו. חש
כי אם היה חי במדינה סוררת ממזמן היו מציבים אותו אל מול הקיר,
אך במדינה מתוקנת נותנים לו לחיות כאוות נפשו, להתבוסס בכלום
שלו. לפי ליאון, הזנחה של מדינה מתוקנת כלפי אזרח סורר היא
אכזרית פי כמה וכמה מטיפולה של מדינת טרור. ההזנחה כלפי הסורר,
אי ההסכמה עמו אינה מתבטאת בזעם כי אם בהתעלמות, בלתת לסורר
להתבשל כל חייו בזעמו ללא פורקן אמיתי. "יימח שמו של חופש
הביטוי...", מלמל ליאון לחלל הרכב. התחיל הלילה ככל לילה
ולילה.  

הציור
ליאון יושב ברכבו, בשביל החשוך והריק המקיף גבעה ומוביל ללול
תרנגולות. ליאון יושב עם התעקלותה החריפה של דרך העפר, היכן
שהגבעה מצרה ויורדת במדרון תלול אל הוואדי שמתחת. וואדי המכיל
מיני עשבים ושיחים שבראשם עץ כליל-החורש בולט, שורשי וגאה, רחב
ויחידי במינו המסמל את ההתחדשות הפסבדו-רנסנסית של עם ישראל
בארץ האבות באמצעות שורשיו המעוקלים והחודרניים לפי האתוס
הציוני או שאולי מסמל את יהודה איש קריות על משמעויותיו
הגלותיות. במקום זה מתמצת הנוף הנשקף למרכיביו המאפיינים,
מרכיבים אשר מהווים את נוף רמת-מנשה. מעל הכול עומד הכרמל
בצורתו המוכרת ביותר לליאון ולפיו גם המושלמת. מהמערב במתינות
זורם, מקבל פניה קלה לגובה במוחרקה ויורד במהירות מזרחה אל עמק
יזרעאל. ליאון יושב ופניו אל ההתעקלות שמעליה הכרמל המושלם.
אין חשוב כעת עץ כליל החורש במורד הגבעה היות ובחושכו של הלילה
הוא בלוע בתוך האפלה, אך בל לשכוח כי העץ נוצר בתוכו חשיבות
רבה, גם כסמל ציוני על שורשיו הגאים אך גם כגרדום של יהודה.
אור הרכב מאיר על השיחים הירוקים שקוטעים את השביל, מעליהם
מחפש ליאון את אותם עורבים מופשטים המצוירים במשיכת מכחול אחת
ודואים הלוך וחזור מעל העיקול, מתקרבים אליו וממנו גם בורחים
באי-סדר רציונאלי. יושב ליאון במכוניתו ומחברתו פתוחה, מביט אל
הנוף. לעין הנורמאלי, הוא אשר מכונה על-ידי ליאון כסוטה בעולמו
האינטימי בלבד, כל אשר נפרש מסביב זה כתם שחור-חום ענק עם מעט
ניואנסים של צבעים כהים ומעט אורות פרוז'קטורים כתומים
המנצנצים ממרחקים שונים. מזהה גבעות, מזהה שבילים, מאמץ את
עיניו על מנת לראות נוף שבאור השמש היה ניתן לראותו בנקל. זה
הכרח כי הנוף שהכי מרשים אותו זה הנוף שראה כל ימי חייו אולם
כלל לא טרח להביט אליו. עתה מששולל מעצמו את מאור היום, הוא
מתאמץ להביט ולכן חש בשמחה על כל פרט זניח בנוף המושחר שהצליח
לעלות על עקבותיו.
בראשית משרטט ליאון באיטיות קווי מתאר. גבעה אחר גבעה ובכתרן
גוש מסיבי הרי הוא הר הכרמל. מאורותיה של יקנעם מתעלם. בסיימו
את קווי המתאר של הגבעות מצייר את דרך העפר, שביל אשר יוצא
מתחתיו ונמתח עד לקו בגבעות בו נעלם. מעל הקו מצייר צמחייה
נמוכה שבהתקרבותה אליו בשולי השביל מתפתחת היא ומתפרעת. השביל
נחרץ במעט קווים שחורים הנמתחים מהנקודה בה לכאורה נמצא ליאון
אל אותו הקו בגבעות בו הוא מתעקל. הצמחייה שבצד הכביש מצוירת
במאונך קו אחרי קו. את הגבעות ממלא בכתם אחד שחור ומסיבי, כתם
המסתיר את אותם עורבים הדואים באי-סדר רציונאלי מעל השביל
המוביל ללול התרנגולות. השמיים פחות כהים מהגבעות ומהכרמל,
נוצרים מן המאורות, נוצרים את אורם של הכוכבים ואורם של
הפרוז'קטורים היוצא מיוקנעם ונספג בערפילים ובעננים. את הכרמל
והשמים מאייר יחדיו עם תשומת לב בינונית לקו המתאר ביניהם אך
את הכרמל מכהה יחסית לשמים. הקווים הרוחביים מתעקלים זה בזה,
מציינים את הטשטוש הכללי הרי הוא האופק. לציור שלושה חלקים
מרכזיים. האחד, אורה של המכונה שבשירות האדם, אור שנועד לנטרל
את פחדיו מחושכו של הטבע בלילה ובהיותו מאיר יוצר סייג בינו
לבין העורב בלילה, אך לא בינו לבין העורבים שבגבעות. השני כולל
את חושכן הטוטאלי של הגבעות הלא מיושבות, חושך שאין יודע ליאון
אם מישהו ברא או שהיה זה אותו תוהו ובוהו ממנו נברא העולם.
השלישי, אור השמים, אורם של הכוכבים והעננים ספוגי הכתום, החלק
בו נכנע האל או הטבע לאי שפיותו שלו ומאיר כפנסי הרכב
ההומאניים את אותם כוכבים כדי שיוכל להבחין אם העורבים יוצאים
מאי-סדרם הרציונאלי ועפים חלילה לקראתו. תוהה ליאון אם הבורא,
זה האל או הטבע, פוחד מזממם של עורבי התוהו ובוהו. האם פוחד
מבוראם של עולמות אחרים, עולמות עדיפים, יצירות בריאה מרהיבות
המעפילות על בריאתו. ליאון חש ברגע זה כנעלה מהאל או מהטבע,
מסוגל לעלות בחזיונו עושר רב יותר מאשר ברא האל, עושר רב
מהבריאה הארצית הבזויה הזו שלרגליו. שמי אזמרגד ועננים כתומים,
אור כחלחל מארבע שמשות, אור ירח כסוף וסכמאתי על פני פלגי מים
מוזהבים, ציפורים מינימאליות ונשים שעשויות רק מתחושות הקטנות
והשפל שגורמות לו לחוש. את כל זה האל או הטבע לא ברא למרות כי
היה באמתחתו. האל או הטבע יכול לטעון לעומתו כי לפחות ברשותו
להגשים את חזונו, בעוד כל מה שליאון מסוגל זה אך להרהר על עולם
מופלא יותר ותו לא. בנוסף, אם וכאשר יגשים ליאון את חזונו
ייראה כי רעות בו כי רע יש בכל ואין יותר רע מחזון שהתגשם, אין
יותר רע מאלכסנדר זייד פוסט-ציוני ודיכאוני שלא מוצא עצמו
בלילה ומהרהר ומערער. האל או הטבע לא ברא את הלילה אלא השאיר
את התוהו ובוהו כי לא השלים את בריאתו. כנגד ברא האדם את פצצות
התאורה, את המטוסים שממריאים מרמת-דוד ומנצנצים באור ירוק אחת
לשתי שניות. ברא האדם את פנס הרכב, אותו פנס שמפנה ליאון כלפי
גבעות התוהו ובוהו ברצונו לחשוף מישהו או משהו אך יודע כי אותם
עורבים דואים בגבעות ממתינים בשמיים החשוכים מצל גבעות
רמת-מנשה, רואים את ליאון טוב הרבה יותר ועוקבים סדיר אחר
תנועותיו.
מקומו של ליאון באיורו נפקד. מאישוניו המורחבים אין הוא מסוגל
להבחין בעומד בלב האפילה. אולי גם ליאון שם מאויר בינות אותם
עורבים הדואים באי-סדר רציונאלי בגבעות התוהו ובוהו, גבעות
שהושחרו עד תומן, חוסה בצל כליל-החורש. תוהה ליאון על מבטם של
ברוייגל, בוש או פטיניר, איך ידעו את אשר רואה הציפור? האם
עמדו על ראש מצוק והביטו למטה? מדוע לכל הרוחות לא הסתכלו
קדימה וזהו?! גם האיטלקים בזמנם לא ראו את אשר איירו וציירו
אלא רק העלו על בד את חזיונותיהם, חזיונות של נשגב, חזיונות של
בריאת האל, כאילו ישו אף פעם לא חרבן במכנסיו כאשר היה עולל,
לא חרבן במכנסיו בדרכו לגולגתא, לא חרבן על הצלב עת נפח נשמתו.
אם היו מציירים את צואת בן האל היה מעריך אותם הרבה יותר.
ציירו הצפוניים מדבריות ירוקים ופורחים עם שלגים על ההרים,
עברים לובשי מחלפי גילדות ומריות בלונדיניות. ציירו הדרומיים
את פרשנותם בקשר למה שמקובל על כל העולם כי נשגב הוא. ליאון
רואה את אשר מולו בצורה אובייקטיבית, רואה את הנוף שמולו נולד
וחי כנשגב אף על פי חילוניותו הגמורה בעיני שאר העולם. אולם,
אירונית זה המוגדר כאובייקטיבי משויך לתפיסתו של ליאון בלבד,
נוף הכרמל בלילה הרי הוא יפיפה, לפיו נוף זה הוא הנשגב במלוא
הודו. יביט איש מהשורות ומייד יפנה מבטו ולא יביט שוב, יביט
איש יום ויגיד כי הנוף יפה פי כמה עם שמש כי אפשר לראות משהו.
הנשגב שבנוף קשור לתחושותיו של ליאון והיות והוא צייר
אובייקטיבי, מה שרואה ושופט כיפה הרי הוא היפה מכל. מכיר
באטימות הנוף ומכיר כי יש יפים ממנו. מכיר בכל זאת, אך בצורה
האובייקטיבית ביותר בקשר לצייר האובייקטיבי יהיה נכון לומר כי
נוף זה, החשוך והעני, עם התערבבותו בהשקפת עולמו של ליאון הרי
יוצר נשגב. יש יאמרו כי אין זה מעיד על אובייקטיביות, יש לומר
להם כי מזלם שפר עליהם כי אין הם משקיפים על העולם מנקודת
ראותו של ליאון. הנשגב האובייקטיבי האישי שלו הוא הנוף על
נקודות האור הספוראדיות שבו. ההצבה הסטנדרטית של הנוף החום,
הגבעות החשוכות והיצורים שנוצרות הן בתוכם, יצורים דואים
ועורבניים, שבין חריטות העט האגרסיביות יודע ליאון כי קיימים
הם, מחכים. מביט ליאון בנשגב האובייקטיבי שסיים, חש גאווה על
כי רואה משהו שאין אחר בדיוק רואה כמוהו.                
     
מסנוורי
סיים ליאון לצייר את הר הכרמל, אותו הר שצייר כבר עשרות פעמים,
בכל פעם עם ניואנסים קטנטנים ושונים הנהירים לליאון והיה מוכן
להסבירם אילו מישהו היה בכלל מתעניין. ההר תמיד מופיע, בין אם
כרקע או כעיקר. משחרר את בלם היד ושב חסר חשק למסנוורי רק בכדי
להפגין נוכחות מולו. מקפיד ליאון להגביל את סיוריו מפני שחושש
כי ינסה מסנוורי לאתרו ואף חמור מכך, עלול להתלונן בפני הממונה
עימו הוא סועד באופן מוזר בארוחת הבוקר שם יושבים החברים
בחדר-האוכל, אוכלים ואף יותר מזה, מתדיינים ומעבירים ביקורות.
יושבי השולחן הקיבוצי יתפלאו לפשר ההיעלמויות, ינחשו ויעידו כי
נובעות ממעשים פרברטיים. בכלל זה שנים שליאון לא ישב באותם
כסאות באו-אהוסים לא נוחים מול כחולי המדים. בשבילו שולחן זה
הנו משחק כסאות סובבים של רעל. זה היושב יפטפט עם שכנו
הרנדומאלי על סטייתם ואשמתם של אלו שרק אתמול נסב עימם ופטפט
עימם על אותם נושאים בדיוק הנוגעים לזה שרנדומאלית לא נסב עימם
ביום הנתון. הרי זה ברור לכל כי אם רנדומאלית זה שפטפט היום לא
יישב אזי הרעל בשולחן יופנה כלפיו. אולי בגלל סיבה זאת מקפיד
מסנוורי לקום כל בוקר ולסוב עם הקומראדים סביב שולחן
ארוחת-הבוקר, כך מונע מעצמו את הרעל, אותו רעל שלבטח מטיחים
בעוצמה כחולי המדים בליאון יום אחר יום. בצעירותו ליאון תמיד
הסתכל בעין צרה כלפי הקורבנות הרנדומאליים של אותו הרעל, יום
אחד ראה כי הוא הקורבן כי באותו יום מסיבות כלשהן לא בא לסוב,
מאז החליט לפרוש. לא הבין כי הקומבינציה של המנטליות הפולנית
שבהגדרתה היא צרת עין, ביחד עם אורח חיים בו חי אדם בריח צואת
חברו, מובילה לזאת ההתנהגות. הבנתה-ספגת-התגברת-שרדתה.
נעלבת-סטית-הודחת. כך ליאון בגיל צעיר הודח מהמסובים ובקיבוץ
אם הודחת אין סיכוי יותר כי תנהל חיים נורמאליים. הודח ליאון
ממה שכינה כדפוסי המנטאליות של הכפר הפולני האנטישמי בו נולד.
מסנוורי הודח גם כן, אך הוא כנראה אידיוט מכדי להבין. בדומה
למסנוורי היו רוב נסובי השולחנות בחדר-האוכל, אנשים מודחים, אך
גם הם כמו מסנוורי, בניגוד לליאון, לא הבינו זאת. חושש ליאון
ממסנוורי על אדישותו כלפי הדחתו. מסנוורי איש שלא מבין, איש
החי את מה שחי רק בראשו של אידיאליסט מזדקן ושמאלני, זה המאמין
בפסיביות מתריסה, בזעמו של האדם העובד ובהתבכיינות ילדותית. כל
לילה ולכל הלילה עצם מסנוורי את עיניו וישן. בעשותו כן מחא,
מחא על כי נגזר עליו הלילה. סגרו את מטע האבוקדו, חיסלו את
הדיר, בנו מפעלים כושלים אותם לא ינהל, הביאו תושבים זרים
המחפשים איכות חיים תת-אורבאנית לילדיהם העירוניים שחושבים כי
עדיפים הם על ילדיו הכפריים של מסנוורי למרות שאלו בעצמם כבר
אימצו אורחות חיים אורבאניים משלהם. מוחא כי יודע שבברירת
המחדל אליה שלחו אותו אחרי חיסול ענפו החקלאי אין איש שיעיר
ויתלונן כי נם האיש בתפקיד הכולל דרישה אחת ויחידה והיא להיות
ערני. כך מוחא המוחא כי על מנהלת הקהילה לצפור אם ברצונה
להיכנס דרך השער הצהוב ולהסתנוור ממטח אור בוהק עליה גוזר
מסנוורי בוונדטה האישית שלו. כך מכריחה להעיר בדרך של
פסבדו-עליצות נזעמת המתחננת על מאור עיניה, מכריחה ללכת על
קליפות ביצים מפן תעליבו והלה יזכיר לה כי כבר הביטה בעיניו,
התנצלה ואיחלה לו בהצלחה מעומק ליבה הרדוד. מסנוורי אינו
משתלב, אין הוא שייך לאוכלוסיות החזקות למיניהן, מסנוורי אינו
משתלב אך הוא פשוט קיים. בין אם יירצו או לא, הוא חלק מהמרקם
הפיסי של הקיבוץ, נטוע היטב כמו שכבת שומן. בכל אירוע יהיה
וייתן את דעתו, יתריס וירגיז ללא פחד מתגובת הנגד. יודע כי כל
המערך הקיים בקיבוץ ובכלל במדינת ישראל הרי נוצר גם בשבילו ולא
רק זה, רואה עצמו כבעל פריבילגיות כאחד המייסדים. אין מסנוורי
מוותר על זכויותיו כשם שמקפיד לא לוותר על חובותיו. "בלי חובות
אין זכויות..." ירק בפני ליאון את אותה תועבה קיבוצניקית.
"...הקיבוץ חב לי רבות ולכן רשאי אני לישון". מעולם לא התנגד
ליאון ללינתו המתריסה של מסנוורי אלא להפך, לא רצה שיהיה ער פן
יישמע מתורתו וייראה כי הנה עוד אחד שאין לו מה לומר כלפיו.
הבעיה עם ביצוע החובות של מסנוורי היא כי ייקח על עצמו
פרויקטים מסוגים משונים, מתוך תפיסת איש האשכולות, ישלימם אך
מה שייבנה יהיה פשוט בנוי גרוע. אי לכך הוא שם עם ליאון, בן
אדם חסר חשיבות שעם נפילת ערכי הסוציאליזם ראו כי אין מוכשר
הוא לכלום מלבד העבודה שאין בה שום צורך בהכשרה. עלו ערכי
ההתמחות האישית וראו כי אותו איש היודע קצת מהרבה פשוט מיותר.
כך נפסלו רוב כחולי המדים ממשרות סבירות ומצאו עצמם מבוזים
על-ידי ערכיהם הקודמים, מבוזים ממילות המפתח - שירות משמעותי.
"בא אוטו..." לחש ליאון למסנוורי והלה לחץ על הכפתור הלא אדום
והשער הלא ראשי נפתח. נשף מסנוורי נשיפה איטית וארוכה וסגר את
עיניו במחאה. מצד אחד ישנה רעות מסוימת בין ליאון ומסנוורי,
רעות של זהי גורל והזדהות. מצד שני מתעב ליאון את מסנוורי,
רואה בו איש קונפורמיסטי שמתורגם אחרת רק בגלל שהערכים בהם
האמין יחד עם כולם התמוטטו. הפרויקט בוצע רק היסודות היו חלשים
מדי מכדי להכיל את משקל הבניין. בסך הכול גורס מסנוורי כעת בעד
ניסיון נוסף להגשמת האידיאה, מעין ניסינו בטעות לכבוש את
סטאלינגראד ולא את הקווקז, האין ראויים אנו להזדמנות נוספת? לא
לפי ליאון, כעת על מסנוורי ורעיו להתיש את צבא ז'קוב לפני
שיגיעו הקוזאקים לברלין. לא בכדי מעריך ליאון את קשות עורפו של
מסנוורי, את מחאתו הדבקה, היות ורואה כי האימפריה הסוציאליסטית
שלו קבורה עמוק באדמה ולכן אין חושש ממנו ועל כן מחבב אותו על
שיטותיו. ובאם הייתה סכנה בשוב הרעל ומעמדם של המסנוורים היה
בכי טוב הרי היה רואה ליאון את מסנוורי כגרוע מהיטלר.
"אלוהים הבטיח את הארץ המקוללת הזו ליותר מדי אנשים..." ממלמל
מסנוורי מפיו מזיל הריר, מפיץ גלי קול צרודים אל חלל העמדה
הקומפקטי. על המסך מופיעות תמונות קיאוטיות אך הגיוניות
לחלוטין מהפיגוע התורן שבא לבדר את בני העם העברי. אירוני הדבר
שבנוסף שהובטחה הארץ לעברים ולערבים, מתברר כי הובטחה גם
על-ידי איזשהו אל לבני העם הפקיסטאני הערלים שהורעלו ברעל
האירופאי, הסוציו-דמוקרטי-אסלמו-פנאטי ומימשו את זכותם על הארץ
בפיצוץ חלק קטן ממנה והריגת ופציעת מספר מיושביה הממומשים.
"זאת אינה ההבטחה האלוהית..." אמר ליאון למסנוורי, "...זאת
הפרברסיות המטורפת של האסלם. שני פקיסטנים שישבו בינות קירות
מסגד לונדוני אפל ניסו להתנתק מתחושת אפסיותם בקרב עם שמתנשא
מעליהם. ראית פעם את רחובות לונדון? או מאושרים שם או אדישים.
מאושרים הצעירים בלונדון ואדישים בני העם האנגלי כי אפרוריות
בחייהם. מי שלא אדיש או עליז בלונדון סובל. חברה פתוחה
ואינטלקטואלית, חברה המזמינה את כולם בתנאי כי יקבלו גם הבאים
את כולם. מן קווינה תרבותית אמריקאית עם חשיבה. כל הגזעים
הזרים עליזים בלונדון, חיים את העדיף על מקום הולדתם מוכה
העוני והשפלת הקולוניאליזם, כולם עליזים מלבד המוסלמים. דחויים
הם וזרוקים בתוך מסגדיהם מוגני חוקי האי התערבות כלפי החופש
התרבותי והדתי ולא משנה מה. מטפחים את עליונותם המוסרית בכך
שבנותיהן ממושמעות ולא מזדרגגות עם שאר העליזות האנגלית. מדי
פעם רוצחים את בנותיהן ומדי פעם רוצחים אותנו. אני מקווה רק
שיום יבוא ויתחילו גם לרצוח את בני החברה הפלורליסטית שבשוליה
הם חיים והם אלו המטפחים את רגשי הנחיתות בכך שמקשיבים להם אך
לא מבהירים להם שאדם מבין זה לא בהכרח אדם המזדהה טוטאלית.
הפלורליזם שיגע אותם, הטמטום המזרחי שיגע אותם, הכבוד שיגע
אותם. הם לא התערו והם לא יתערו. לא באירופה, לא באמריקה, לא
בשום מקום מערבי, הם חייבים לחיות רק עם אנשים הדומים להם אחרת
הם פשוט אינם חשים בנוח. בינתיים האירופאים מפנים זאת כלפינו,
אך אנחנו נצחק כאשר יתחילו לפוצץ גם קצת אנשים נאורים שלא
יבינו מהיכן זה בא להם, כי תמיד הקשיבו והסכימו, בשם
הפלורליזם, עם האנשים שהם ההיפוך המוחלט להם לכאורה". מביט
ליאון על מסנוורי ורואה כי זה נם. טיפת ריר נוטפת מפיו השמוט
ומרטיבה מעט את מכנסיו. מבחוץ צופר רכב. מסנוורי קופץ מעט
במקומו, מנגב את הנוזל מפיו ומביט בזה הרוצה לשוב לביתו. מזהה
מסנוורי את היושב, מחייך, לוחץ על כפתור ההפעלה של הפרוז'קטור
ומטיל בו מטח אור בוהק ואימתני. הנהג מכסה את עיניו במהרה,
מקלל כפי שניתן לראות דרך חלון מכוניתו וממשיך בנסיעתו פנימה
לאחר היפתח השער הצהוב. צוחק מסנוורי קלות ונרדם שוב. נקמתו של
מסנוורי ומחאתו, כל הבא מולו יענישו במטח האור כמחאה על
הידרדרותו וזריקתו אל תוך העמדה הבזויה של ליאון. זה הבא יידע
כי סובל האיש מולו ובשם הסולידאריות על הבא ממול לסבול יחדיו
עם שומר הלילה. הפרוז'קטור בו מכה מסנוורי את הבאים מהווה
בשבילו שלט הנושא מפגין כנגד הדבר שמפגין הוא מולו. ככל שיותר
מהבאים נופלים תחת חיתת המסנוור כך מחבבו יותר ליאון, כך מבין
ליאון כי יש לפגוע למען קבלת סיפוק. אין הבדל בין מסנוורי
לפקיסטנים, שניהם מתעלים את זעמם. יום אחר יום מכה מסנוורי
ביושבי הקיבוץ במטח אלוהי של אור מסנוור.

התמרדות
ליאון אינו זועם, פיו אינו מזיל ריר, אך אין הוא מרוצה. לא
יפוצץ עצמו כמו אותם נערי פרברי הצבע הלונדונים, מי ייתן
כמובן, שהתפוצצו בתל-אביב כי לא היו מרוצים. עוד לילה עובר
ועוד אחד נמוג עם אורה הראשון של השמש, עוד לילה שחלף אותו
ניסה ליאון לשרוף ואליו מסתכל גם בערגה מסוימת ויודע כי לא
ישוב עוד. ובעתו של לילה נוסף אותו רוצה להעביר במהרה אך צר לו
עם הזריחה, מנגנת תחנת הרדיו הרנדומאלית באוטו את פה גדול.
מגביר ליאון את הווליום עד שיאו ומלווה את שירתו של מוריסי
בצרחות על סף ההיסטריה. הוואדי האפל שלמרגלות הדרך נעור, בעלי
כנף רנדומאליים יוצאים מהחשיכה ומתעופפים אל על, מהווים כתמים
שחורים דינאמיים על פני העננים הכתומים. פה גדול הכה שוב ושתק
וכך גם ההתלהבות.
משעמם לליאון היושב ברכבו ולסירוגין מביט על הר הכרמל ולעבר
השעון הדיגיטאלי שמעל הקילומטראז' של המזדה הקולקטיבית המהווה
לו מחסה בלילה זה. לליאון רכב קולקטיבי לילי קבוע מסוג סובארו
אימפרסה, צבעו ירוק, רדיו תקין, טייפ תקין ואף פעם לא מתאמץ
בעליות. הלילה, בטח איזה בן -בליעל אנקולקטיבי חשב רק על עצמו
ולקח את הרכב. בכל מקרה כשהסתכל ליאון בסידור הרכב הקיבוצי,
האימפרסיה לא הייתה שם וכך מאוכזב הוא לקח את המזדה. אוטו חסר
תכונות של שמירה אמיצה, לפיו. ליאון חש רצון להתפרע, מן תחושה
עוקצנית כזו היוצאת מהחזה מלהיטה את הדם ובזרמו מלהיט את
השרירים. תחושה של אקסטאזה מהולה ברטוריקה ותקווה. ליאון רוצה
למרוד אך כדי לעשות כך עליו לצאת כנגד מישהו. היות ואין נפש
בסביבה הוא מחליט להתמרד כנגד עצמו. מתמרד כנגד סדר חייו
המשמים, כנגד השעמום ונגד הבדידות שזה הבן-זונה ליאון גזר
עליו. נחוש ליאון למרוד כנגד תפיסתו, מחליט לשנות את אורח חייו
הסגפני ולעשות מטה-מורפזה מסוטה בפוטנציה לסוטה מוכח. ליאון
מחליט כי יהיה סוטה בעיני עצמו, בפאזה הקונפורמיסטית שלו משמע
כי סטייתו תתבטא באותו אופן מול החברה שסביבו. היות ואין
באשכיו האומץ להצהיר על סטייתו מול הסובבים אותו בכפר הפולני
האנטישמי בו נולד, הוא מחליט בינתיים להצהיר על סטייתו מול
עצמו ומול בעלי הכנף הרנדומאליים ששבו מהעננים הכתומים
המבליטים את שחירותם אל עבר הוואדי השחור בו עורבים הם לטרף או
ישנים לחלוטין חסויים. ליאון יוצא מהמזדה ונעמד בעיקול החד של
שבילו הפרטי. מרחוק רואה את אורותיה של מכונית רנדומאלית
העוברת על הכביש תחת פרוז'קטורים המאירים צומת סמוכה. פושט את
מעילו, את חולצתו, את מכנסיו ולבסוף גם את תחתוניו. עומד ערום
כמו בעת הולדתו ובעת היקברו. בעומדו חשוף לחלוטין מול גבעות
רמת-מנשה המושחרות מחפש ליאון את האספקט המגנה שלפיו בכלל
יכולה להיחשב התנהגותו כמרדנית או סוטה. מחפש אדם רנדומאלי
שיהיה עד לסטייה, אדם שיחוש נפגע מזה המידלדל ברוח הקרה. סתם
מטייל רנדומאלי, חייל מנווט או סוטה אחר שבמקרה נמצא בוואדי.
ובגבעות השחורות לא מנצנץ אור קלוש של פנס המעיד על זה הקרוי
אדם החולק את הנצפה עם ליאון נושא אות הקין המידלדל-מתקשח
לסירוגין עם כל משב רנדומאלי קר. מביט ליאון על הערפילים העפים
במהירות ממערב למזרח, מכסים את הצופים הפוטנציאלים מיוקנעם
ומגלים את העיירה, נותנים אפשרות קלושה לרנדומאלי המביט מחלונו
לראות את זה המידלדל-מתקשח לסירוגין. משב קר מטלטל את זה
המידלדל והוא מתקשח. חש ליאון כפסבדו-מורד, חש כפסבדו-שובר
מהלכי היום הסטנדרטיים של אויבו המר הלא הוא עצמו. סוטה מדרך
הישר היכן ששבילו הפרטי והבודד סוטה בכמעט שלוש מאות מעלות.
אין מרוצה ליאון מהתמרדותו היות ואין מי שנפגע. זה הליאון חש
טוב עם התמרדותו של זה הליאון וכלל לא נפגע. בתקופה בה מרד
כולל ריסוק מטוסים על גורדי שחקים האפשרות לבצע מרד רנדומאלי
מצטמצמת. אנשים סוטים בהרבה מליאון הגשימו את סטיותיהם והשאירו
את ליאון, סוטה זוטר לכל הדעות, חסר השראה ומתוסכל מתמיד.    
   

חפץ  
בסתם לילה אחד ככל הלילות עם הניואנסים הרלוונטיים לו הנותנים
למחזה לילי רנדומאלי זה את תחושת ההזרה הקיימת בלילה הספציפי
הזה ובהיות שבכל לילה ישנה ההזרה שלו זהים אלו הלילות, יושב
ליאון בבודקה וצופה במסך. מסנוורי, ערני באופן מפתיע ועל כן
משועמם להפליא, יושב לצידו. מדי פעם עולה וצץ נושא שיחה זה או
אחר, שיחה המבטאת את רעבתנות ייצרו הקיבוצניקי של מסנוורי
על-ידי מטר שאלות רטוריות ופוגעניות ויכולתו של ליאון כסמרטוט
לספוג הערות בונות ארץ-ישראליות גאות מבלי באמת להיעלב מהן.
משיחת רכילות תמיד נהנה ליאון, שיחה של ביטויי שמחה לאיד
וזלזול. כמנותק וממורמר שלא עושה דבר משמעותי בטרמינולוגיה
ישראלית סטנדארטית, תמיד שש ליאון להניח את ישבנו על בית-הכיסא
של המבקר. ישיבה ארץ-ישראלית סטנדרטית של שני אפסים שלא עושים
דבר מלבד לדון על שפלותיו של זה הרנדומאלי העובר בשער הקיבוץ,
במעין פאזה מגוחכת של יושבי שולחן ארוחת-הבוקר בחדר-האוכל
הקולקטיבי של הכפר הפולני האנטישמי.
רכב אחר רכב עוברים בשער הקיבוץ, רכבים המבטאים את זהות הנוהג
בהם. איש אחר איש עם זיהויו לפי רכבו המשופר יותר או המשופר
פחות בביטויי צי המכוניות האנקולקטיבי שהתפתח עם גסיסת הקיבוץ.
אין מניף ליאון את ידו, גורס כי על זה העובר להניף ראשון, הנפה
נימוסית ולאקונית. איש לא הניף את ידו לעומת השומרים באותו
הלילה, בכלל איש כמעט ואינו מניף את ידו לעומתם בכלל. אחותו של
ליאון עברה מבעד לחלון, לא הביטה כלל אל ידו המונפת באוויר של
ליאון. התפקע מסנוורי מצחוק "אתה לא מבין, רואים אותך כחפץ,
אתה יושב פה כל-כך הרבה זמן שאנשים אינם מבדילים יותר בינך
לבין נניח השער הצהוב והזוחל או הפרוז'קטור המאיר, בשביל מי
שעובר פה כל הקומפלקס החפצי הזה כולל אתה, זאת תמונה אחת
מאוחדת וניתן להוסיף גם די מדכאת...". הכריז ליאון בפני
מסנוורי כי ישנה את שמו לחפץ למען מחאה כנגד העוברים דרך השער
הצהוב ויחסם אליו. ליאון דרש ממסנוורי לקרוא לו מעתה חפץ.
מסנוורי הגיב בגיחוך משועמם שיותר מרמז על רצונו להפסיק את
השיחה הזו ביניהם.
עם בוקר קם ליאון נחוש והזוי. קם אחרי שעה וחצי של שינה עם
רצון עז להחצין את התמרדותו. שאל ליאון רכב קולקטיבי ונסע לבית
המשפט בעפולה. נעמד מול נוטריון והכריז כי ברצונו לשנות את
שמו, "ומה השם המבוקש אדוני?" שאל הנוטריון, "-חפץ" ענה לו
ליאון בקול הססני. "-סליחה?" "-חפץ" הרים ליאון את קולו.
"-טוב... מה אכפת לי... איך שאדוני רוצה... עוד שבועיים תבוא
עם תעודת הזהות שלך לסניף משרד הפנים, הדרכון ותעודת הזיהוי
יחכו לך שם, אל תשכח להודיע למשרד התחבורה על כך ובכלל לכל מי
שצריך לדעת בבירוקרטיה".
זה נראה לחפץ כמן חלום פרויידני הזוי ומתקתק, כאשר קם בשעת
ערב. עם הגיעו לבודקה בירך מסנוורי את ליאון לשלום, "-שמי לא
ליאון מסנוורי, שמי חפץ...", העיר לו חפץ. גיחך זה המסנוור
ונרדם.
למה אתה עושה את זה ליאון?
"למה אתה עושה את זה ליאון?" שאלה אחותו של חפץ את חפץ, בנסיבת
המשפחה לסעודת ערב יום השישי. כאשר חפץ פצה את פיו למען תשובה
הוא הבחין כי אחותו כבר המשיכה הלאה וכעת היא מנהלת שיחה ערה
עם אחיו הצעיר ששב מהצבא בצהריי היום. חש חפץ כי עליו להאזין
לשיחה הישראלית סטנדרטית שנערכה בין אחיו לאחותו זאת למען
שיוכל ללמוד ולהבין את הסמנטיקה הישראלית אך מיד איבד את
עניינו בשיחה הסמוכה ושב להקשיב רק למחשבות שרצות בתוך ראשו.
אחיו היותר צעיר של חפץ זרק עליו חתיכת חלה טרייה וחפץ בתגובה
נתן לו מכה בעורפו. אימם של חפץ ואחיו העוד יותר צעיר הגיבה
במבט משועשע-מאיים כאשר עיניה מדלגות מבנה האחד לבנה השני
בריצוד מהיר. חפץ ואחיו היותר צעיר הפסיקו את ריבם חסר
האמוציות וכל אחד מהם שב לעיסוקיו סביב השולחן, שב חפץ לחתוך
לחתיכות מרובעות ומדויקות את השניצל המהביל שבצלחתו ואחיו
היותר צעיר התערה בשיחה של אחיו המעט יותר בוגר אך לא הכי
מבוגר עם אחותו שיותר מבוגרת משניהם וגם מחפץ, אך לא הכי
מבוגרת כי ישנה אחות נוספת שכלל לא הגיעה לאותה ארוחת ערב-שבת
מסורתית חילונית לחלוטין. השעה הייתה שמונה בערב, אביו של חפץ
קם מהשולחן והדליק את הטלוויזיה. אשתו, אימו של חפץ וגם אימם
של רבים ממסובי השולחן, בעצם כולם חוץ מאביו של חפץ שבכל מקרה
כבר לא נסוב, גערה בו אך הוא השיב לה כי יש חדשות. חפץ הזניח
מעט את חלוקת השניצל שבצלחתו ומדי פעם הביט על המסך הדולק
בסלון. כאשר הבחין אביו של חפץ כי אהוד יערי מדבר בערוץ השני,
הוא פנה לשאר הנסובים וביקש מהם לשתוק. אביו של חפץ הניד את
ראשו והסביר בתוקף את האנליזה שלו בקשר לסכסוך
הישראלי-פלסטיני. הוא האשים את שרון על כך שהוא פנאט בדיוק כמו
האימאמים הפלסטינים, האשים את אל כל הדתות על כך שהבטיח את
הארץ הזאת ליותר מדי אנשים והאשים את סבסטיה, "-מה היה לנו
לחפש על הגבעות הארורות האלו מהתחלה..." אמר, "...אני זוכר את
אותה המלחמה, אני והפלוגה עלינו על ג'נין בקלות, הם בכלל לא
נלחמו, רק איזה חיל מוצב ירדני ירה קצת מרחוק. אחרי המלחמה הם
היו אדישים כלפינו, בכלל לא היה להם אכפת, כיבוש שלנו היה
בשבילם כמעט כמו הכיבוש של המלך חוסיין. כאשר נסענו הביתה
לחופש, היינו תופסים טרמפים עם רכבים פלסטינים. אבל היום...",
נאנח ארוכות אביו של חפץ "...הם יירצחו אותך בכל מצב ובכל עת,
אתה לא בן אנוש בשבילם כמו שהם לא אנושיים בשבילך." חפץ השיב
לעומת אביו כי הסכסוך הוא בכלל תוצאה של פשעי מלחמה הדדיים
הנובעים מכך שהם ערבים ואנחנו גם. אביו הפטיר לעומתו כי מה הוא
בכלל מבין. אימו של חפץ פנתה לאביו ושאלה אותו למה הוא עונה כך
לבנו, האב שתק. "אז למה אתה עושה את זה ליאון?" פונה אל חפץ
אחותו ומתריסה בפניו או על כי הציק לאחיו הקטן או שאולי לא
קיבלה תשובה לשאלה ששאלה אותו קודם לכן. חפץ ענה לה כי אם היא
מתכוונת לסיפור החלה והמכה בעורף אז שתדע כי זה הגמד ביקש זאת
בהתנהגותו, אם היא מתכוונת לשינוי השם שתדע כי אין היא ראויה
לתשובה מצדו. אחותו של חפץ אמרה לו בתגובה שנמאס לה מהשטויות
שלו והיא חושבת שמעשיו הם אנטי חברתיים לחלוטין, חסרי כל ערך
ומעידים על רגרסיה תמידית. "אז למה לא אמרת לי שלום שעברת בשער
לפני יומיים?", שאל הרגרגטיבי את אחותו, "-הרמתי יד..." היא
ענתה לו "...בדיוק כאשר עברתי מתחת לחלון, אך נראה לי שסובבת
את הראש אז, אבל למה אכפת לך כל-כך מזה?", "-לא אכפת..." ענה
לה חפץ. ביום ראשון בבוקר עלה ליאון על רכב קולקטיבי ושב
לבית-המשפט בעפולה. ניגש לנוטריון והורה לו  לבטל את שביקש זה
אך כמה ימים לפני. ענה לו הנוטריון כי כלל לא טרח לשלוח את
בקשתו לבית-המשפט.

עפולה ויורם          
עם עזיבתו של ליאון, זה שהיה אמור להיות חפץ אך אדישותו של
הנוטריון שללה זאת ממנו, את בית-המשפט התפוצצה מחבלת מתאבדת
בתחנת האוטובוסים המרכזית של עפולה. עם הישמע הפיצוץ העמום, כל
איש מההמון שראה ליאון ברחוב, סובב את ראשו והסתכל אל מעבר
לגבו, לא משנה לאיזה כיוון הלך ומהיכן כלל נשמע הפיצוץ. אנשים
בסביבתו החלו לצעוק, "משם, אני נשבע לך שזה משם... תתקשרו
למשטרה זה פיגוע תופת", צעק איש ביטחון בכניסה לבית-המשפט, "יא
אלוהים עזור לי, נפגעתי..." צעקה זקנה, שליאון הימר כי מוצאה
מרוקני לעבר עוברי האורח הרנדומאליים של המרחב העפולאי. איש
הביטחון רץ לעברה וצעק לה "את בסדר גמור גברתי, לא נפגעת,
הפיצוץ לא היה פה בכלל, את בסדר, שמישהו יביא לה מים...".
"-וואי לי אלוהים אני מתה, אני צריכה אמבולנס דחוף..." המשיכה
הזקנה לגרוס ואיש הביטחון ניסה לשווא לשכנעה כי הכול בסדר
עימה. לבסוף השליכה איש הביטחון מעליו ואמר לעוברי האורח
הסקרנים בקול תקיף "-שתמשיך לצרוח, היא משוגעת... מג'נונה...",
סובב במקביל את ידו סביב ראשו בסמנטיקה מנואלית מקובלת ומזרחית
לגנאי מטורפים וכך נטש את הזקנה לגורלה. אישה צעירה ניגשה אליה
ועודדה אותה. הזקנה איבדה את הכרתה בזרועות האישה הצעירה ומתה.
מהפיצוץ בתחנה המרכזית נהרגו ששה אנשים וכמה עשרות נפצעו, לכל
האירוע הוסיפו נספח בעיתונים ובמהדורות החדשות בטלוויזיה, על
אישה מבוגרת בת שבעים בערך שמתה מהתקף לב כתוצאה מהלם, חלל
חרדה כינה אותה יערי בחדשות הערוץ השני. כמה לילות לאחר מכן
בשוחחו עם מסנוורי בשער, גרס ליאון כי עפולה היא עיירה מיותרת
עם פקידות מזרחית משועממת שאינה מסוגלת לעשות ולו חצי דבר למען
האזרח אותו  היא אמורה לשרת. מסנוורי הביט אל עבר מסך
הטלוויזיה, אל תכניתו של יורם גאון מליל שישי שנערכה לכבוד
בניה של עפולה כהזדהות עם העיר המדממת בעקבות הפיגוע הנוראי
שנערך בה. הסביר לליאון כי ההוא עם הפלאפלים על כתפיו הוא ההוא
שעשה משהו הרואי ביום מסוים פעם בעפולה ומנע מהרבה אנשים למות
כאשר אנשים אחרים רצו לעשות משהו שיגרום לאנשים למות והזה עם
הפלאפלים מנע זאת מהם בעשותו מעשה הרואי ואי לכך קיבל את הכבוד
להתארח אצל יורם גאון שנעלם מאופק עיניו של מסנוורי כאשר הן
נטרקו בעדינות ולא נפקחו יותר למשך שהות הזמן שעברה בין
ההרואיות שהצביע עליה לבין נהג עצבני שצפר וקיבל ממסנוורי
בתגובה מטח ניאון מסנוור וארוך שלאחריו שוב נטרקו עיניו
בעדינות. בהיות מסנוורי ישן, לקח ליאון את האימפרסיה הירוקה
האהובה שלו וירד לשבילו הפרטי. נעצר על העיקול, הוריד את
חולצתו ומתח את גופו אל מול הרוח הקרה והמלטפת שגרמה לפטמותיו
להתקשות.
בשובו של ליאון לשער היה מסנוורי ער. הוא לגם באטיות מספל קפה
רותח, קפה נמס ללא חלב שרקח זה הרגע. על המסך, התדיין יורם
גאון עם אחד שארונות לכתפיו בהחליפם ביניהם דחקות ישראליות
סטנדרטיות. מסנוורי הסביר כי זה עם הארון הוא ההוא שפתח
איזושהי תכנית מסוג כלשהי שנועדה לעזור לאנשים מסוג בעייתי
להשתלב היכנשהו באזור עפולה ולכן, עקב מעשים הרואיים אלו שלו
והתמדתו ההרואית כמובן, הוזמן לשוחח עם יורם גאון בתכניתו הכלל
ישראלית המשודרת בערוץ כלל ישראלי ונתמך בכספי כלל ישראל. עם
תום הקפה בספלו של מסנוורי נטרקו שוב עיניו בעדינות. ראשו נטרק
קלות על אדן החלון בעשותו קול נקישה קליל שלא היה מספיק מסיבי
על מנת שהלה ייפקח את עיניו ולו לחטף. יצא ליאון מעמדת השער
בטורקו את הדלת בחוזקה וזאת על מנת להפריע קצת למנוחתו של
מסנוורי, הפעם נפקחו עיני מסנוורי בחטף אך מיד נטרקו שוב
בעדינות.
ליאון התניע את האימפרסיה המסורתית ושב לשבילו הפרטי המוביל
ללול התרנגולות. בהגיעו לעיקול, פשט ליאון מעליו את כל בגדיו,
נתן לרוח הקרירה לחדור עד לשד עצמותיו בעוד הירח שהיה עד אז
חיוור כמו עורו של ליאון, החל מכתים, גדל ושוקע במערב. הביט
ליאון לכיוון אורות הפרוז'קטורים המרוחקים, אותה אסופה
רנדומאלית של נצנוצי אור כתום המכונים בפי כל עפולה. סינן
לעצמו כי עפולה הנה סתם עיר פרובינציאלית מסריחה עם פקידי
גסטאפו מזרחיים השמים זין על אירונית הרציונאל במחאתו של
ליאון. "הבן זונה אפילו לא העביר את הבקשה הלאה... חבל שהפיגוע
לא היה בבית-משפט", סינן לעצמו ולרוח הקרירה ליאון.

הו אלבאמה
יושב ליאון מעורטל במכונית האימפרסיה המסורתית שלו ונוסע
בשבילי השדות של הקיבוץ. החלון הפתוח מזמין את הרוח
הטרום-אביבית לתור בחלל הרכב בעוד ידו הימנית של ליאון מנסה
לאתר מנגינה ראויה ברדיו. בהביטו בשעון הדיגיטאלי שמעל הרדיו,
רואה כי סופסוף הגיעה השעה המבורכת לדידו בה הולך מסנוורי
הביתה. התכוון ליאון להישאר מעורטל בשובו לעמדת השער ולברך את
מסנוורי לשלום ערום. לבסוף, בסמוך למוסך, המקום החשוך האחרון
לפני השער, יצא מרכבו והתלבש.
בשובו לשער היה מסנוורי ער, לגם בשאיפות מחרישות אוזניים מספלו
המסורתית שהפעם הכילה תה תפוחים רותח, ישר מהקומקום. עיניו
הביטו על מסך הטלוויזיה, עליו רצו כתוביות שציינו את שמותיהם
של אלו שעשו משהו על מנת לתת ליורם גאון את הבמה לארח אנשים
מעניינים בצורה כלל ישראלית קולקטיבית, שעשו דברים מעניינים
בצורה כלל ישראלית קולקטיבית המהווים עניין למסנוורי כל עוד
עיניו מצליחות להישאר פקוחות. עם תחלופת הלילה טוב המסורתית
בין שני הקומראדים לכאורה, שינה במהרה ליאון את התחנה שעל
המסך, שינה גם את הזאת ששינה אליה וכך הלאה והלאה. בהגיעו
לתחנה שלושים ושש, שם שמר בזיכרון הטלוויזיה את התדר של הסי אן
אן, שב אל הערוץ הראשון שקובע במספר אחד וממנו טיפס שוב ושוב
בחיפושו העקר אחרי תוכן מעניין שיהיה ניתן להתמיד עימו למשך
זמן. ראה ליאון כי על המסך זרחו שדיים באחד מערוצי הסרטים של
יס לכן השהה את המשך הזיפזופ, בחן אם מגמת זריחת השדיים נמשכת
או שהיו שדיים אלו אפיזודה חולפת. ראה כי אין שדיים בנמצא ועל
כן המשיך הלאה במעלה ערוצי הטלוויזיה. חצי מהערוצים כבר שובתים
בשעה זו והאלו שעוד באוויר מביאים תכנים מזוויעים, כמו התזמורת
האנדלוסית, משורר פוליטי עצבני וסרטי גנגסטרים משנות השבעים.
בתקופה בה לא היה לווין מצא ליאון הרבה יותר תכנים להתחבר
אליהם, עתה עם השפע המרקעי חש כי אין יותר טעם להתמיד במשהו.
לפיו האשם נעוץ בפלורליזם, אותו רעיון של נישה המתאימה לכל,
רעיון ששדד מאנשים המתעניינים בקצת מהכול את חווית הטלוויזיה.
נכנע ליאון, הניח את השלט על המעקה בהשאירו על המסך את התחנה
בה קודם לכן ראה שדיים למשך זמן קצר, זאת כמובן למען התקווה
והדליק את הרדיו. בדומה לטלוויזיה, גלגל ליאון את גלגל השיניים
הדק שבצד הרדיו המיושן מתדר לתדר בניסיון לתפוס משהו שיהיה
לשיטתו ראוי לאוזניו. שירים שהוא אוהב עדיין אין הלילה, רק
שירי גלגלצ במחזוריות מטורפת של פנייה למכנה המשותף הבסיסי
ביותר. שירי להיטים גם ברדיו צפון, מנגינת בומים ברדיו קול-רגע
ושירים עבריים סטנדרטיים בגלי צה"ל. ליאון מקלל את החוק שכופה
על תחנות הרדיו לתת במה לשירים עבריים בשיעור של לפחות חצי ממה
שהם מנגנים בכל יום. אין סובל שירים בעברית, הם מזכירים לו
משהו מתועב, מזכירים לו את אשר מתרחש בצורה מיוזעת מעבר
לתריסיו המוגפים. כבר מזמן לא ירד על ליאון ערב של אבטיחים
ישראלי סטנדרטי. בגלי צה"ל החל קוטנר לשדר שירים קלאסיים. כאשר
התחבר ליאון לתדר הוא שמע את אקורד הסיום של הו אלבאמה. התעצבן
ליאון יצא מהבודקה וטרק את הרדיו בעוצמה על הכביש. דקה אחר-כך
אסף את חלקי הרדיו וניסה לאחותם יחדיו, משלא צלח בידו להחיות
את הרדיו ניגש אל סף הוואדי הסמוך וזרק את חלקיו לכל הרוחות.
קוטנר לא ידע לתזמן נכון את שימת הו אלבאמה ועל כן הואשם בפי
ליאון בזיהום הסביבה כאשר גרם לכך שנזרק מכשיר רדיו על האדמה
הלחה, מכשיר העשוי מחומרים שייקח להם שנים להתפרק. זמזם ליאון
את הו אלבאמה בראשו והמשיך בזפזופ האינסופי שלו בטלוויזיה.
בערוץ הילדים המושבת, שם מושמע בשעות הלילה תדר גלגלצ, שמע את
אקורד הפתיחה של הו אלבאמה. הוא הקשיב מעט לשיר אך חש כי אין
המנגינה מצליחה לעורר בו דברים שבדרך-כלל מצליחה לעורר, כנראה
בעיה עם הבאסים. החליף ליאון ערוץ והתעצבן על המסך, כי תזמון
השיר היה גרוע היות ולא היה מוכן נפשית להקשיב לשיר. אחז את
שלט הטלוויזיה והטיחו במסך. הוא הטיח את השלט ברכות כי לא רצה
לגרום נזק למכשיר הבידור האחרון שנותר בתוך הבודקה אחרי מותו
האלים של הרדיו. אך ההטחה עשתה את שלה, חש ליאון כי העביר את
המסר שלו לאלי הטלוויזיה והגורל, אלו המתזמנים ומחליטים מה
ישודר, הם כאלים מופשטים השולטים על מעשיהם של נאדים תל-אביבים
נפוחים המתעללים קבוע בקהל צרכני הבידור הליליים. השיב ליאון
את ערוץ הסרטים של יס למסך, אותו ערוץ בו קודם ראה זוג שדיים.
עצם את עיניו והתעמק במחשבותיו. כעבור כמה דקות ניגש לרכב,
השכיב את המושב, הכניס קלטת לתוך הטייפ ושמע את הו אלאבמה
בתזמון מושלם, בווליום מושלם, באווירה נפשית מדויקת. ליווה
ליאון את קולו המחוספס של ניל יאנג ולבסוף יצא מסופק מרכבו. שב
לבודקה, אחז בשלט הטלוויזיה והמשיך להעביר תחנה אחר תחנה עד
אשר זרחה השמש.

מרק הבצל
לוקח ליאון בצל בגודל בינוני, עשר שיני שום וחותך אותם לחתיכות
גסות. מחמם בסיר שמן זית וזורק את חתיכות הבצל והשום לסיר. על
אש חזקה מערבב את השום והבצל עד שהם משחימים. לוקח ליאון בקבוק
ברנדי מהארון של אביו ושופך אותו לסיר עד אשר חתיכות הבצל
והשום יכולות לשחות חופשי ביינות האלכוהול. מחליש את האש ונותן
למרק להתבשל. מערבב ליאון קמח עם ביצים ומים ואת הרביכה
הבסיסית זורק לסיר. מוסיף עוד כמה כוסות של מים, בהתאם לכמה
שצריך. מוסיף אבקת מרק בצל מומסת, מעט מלח, הרבה פלפל שחור,
פלפל לבן והמון פפריקה חריפה ואבקת שום. מרק זה הוא האהוב על
ליאון, כלומר אהוב ממה שיכולתו מאפשרת. הוא שותה את המרק ברצף,
שותה עד שחש כי בטנו מתפוצצת. מרק זה לפי הגיונו הוא הבריא
שניתן למצוא, כמה שיותר חריף כך פחות אידיאלי להתפתחות חיידקים
בבטן. רואה במרק זה ביטוי ישיר ואמיתי לכפריות, בסיסיות
ושורשיות. נגיד... אבל אחר כך החרבון הוא הגהנום. גבריות נשפטת
לפי ריח החרא.

שמחה מוטלת בספק
יושב ליאון בביתו של היטלר, בית הממוקם בקצה המערבי של הקיבוץ.
הוריו של היטלר כרגע שוהים באמריקה והיטלר משרת את משימותיו
הציוניות. אליאס ביקש מאביו של ליאון כי יושיב את בנו בבית
וזאת על מנת ליצור רושם של חיים, בתקווה למנוע פריצה נוספת
לבית שכבר נפרץ מספר פעמים. אליאס הרשה לליאון להרגיש כמו
בבית, אבל הוא דווקא מרגיש כמו בחופשה. מתרווח ליאון על הכורסא
הירוקה של אליאס ומביט בטלוויזיה הגדולה בלב הסלון הגדול של זה
המותר והשווה ממנו. כבר שבוע ימים הוא בא עם ערב לבית המאובזר,
מתרווח על הכורסא הירוקה, מכין לעצמו שניצל במיקרוגל ולאחר מכן
פופקורן וצופה בשידורי הערב המוגשים כמזון לנשמה לקהל הישראלי
צמא האמריקאיות. מחליף ליאון את הספה הסגולה והלא נוחה בחדרו
המצומצם, בזו הכורסא הירוקה של אליאס, כורסא בה כלל לא חש את
ישבנו, עובדה המאפשרת לו להפליג במחשבותיו ללא כל התייחסות
להפרעה גופנית ארצית, כמו גירוד מעצבן או איבר מתוח או מכווץ.
בקרוב מתחילה תכניתו של ג'יי לנו, אי לכך מכניס ליאון למיקרוגל
חבילה של פופקורן בטעם חמאה, זה אותו מהלך מוצלח אותו הוא עושה
יום אחר יום בדיוק שתי דקות לפני השעה עשר בערב. ליאון מתזמן
את בליסת הפופקורן המסורתית עם המונולוג המסורתי של לנו בראשית
תכניתו.
התחילה המלחמה בעיראק. נאמר לכל אזרחי מדינת ישראל לשאת עימם
את ערכות המגן שלהם. ליאון אינו נושא את המסכה בדומה לרוב
תושבי המדינה אשר שמעו מאהוד יערי כי הסיכוי שהעיראקים ישגרו
טילים לעבר ישראל, שואף לאפס. היות ויערי פסק וכל בני ישראל
ספגו את פסיקתו ונימוקיו, בלסוהם ופלטוהם כדעתם המלומדת והטיפו
בצורה ישראלית סטנדארטית שאין טעם באלו מסכות הגז, אין נושא
ליאון את אלו המסכות על מנת לא לבלוט בחריגותו ברחבי הרחובות
העמוסים לעייפה של הקיבוץ. זאת למרות כי חושש מאותו חזון
אפוקליפטי פוסט-שואתי ששטף את אוזני עם ישראל מתום השואה
באירופה וכנראה יוטף עד ראשית השואה האסלאמית בארץ האבות. ביום
הראשון לפלישה האמריקאית נשא עימו ליאון את מסכת הגז שלו.
התהלך יחיד ברחבי רחובות הקיבוץ העמוסים לעייפה באף אחד מלבד
אחיו שנזף בו כי נראה חריג בהתהלכו עם מסיכת המגן. אחיו של
ליאון התקיפו במלל ישראלי סטנדארטי על כך שאין סיכוי כי
העיראקים יירו משהו כלפי ישראל וזאת מתוך פאניקה מוכחשת
והיסטריה על סף דמעות מול תגובת הנגד האנטי-יערית של ליאון
שהתבססה על סיכוי האחד להרבה מאוד ששרד ראש ביולוגי אחד לפחות
עם סקאד רנדומאלי באזור חיפה 2. ביום המחרת, לפני השבת ישבנו
על הכורסא הירוקה של אליאס, ראה ליאון כי שמי ישראל כחולים
ואין נבג אחד באוויר או גז צהבהב, אי לכך השאיר את המסכה על
המכתבה בחדרו. השאיר אותה נגישה זאת היות ושואת ארץ האבות
תתרחש גם תתרחש, אם לא היום אז מחר, לא מחר אז מתישהו, זה הרי
ברור, הם רוצים לאדות אותנו.
ליאון נהנה מאוד מהמונולוג של לנו עקב ההתרסה שבפיו כנגד
הצרפתים ובכלל נגד אירופה הליברלית שכל-כך מתנגדת למתקפה. רוצה
ליאון לחבור לכל אותה אמריקה התת-אורבאנית והבורגנית היושבת
בכורסתה רבת הגוונים ורבת הפונקציות, לועסת פופקורן מהביל
מהמיקרוגל ומזפזפת בין ערוצי החדשות לערוצי הבידור, בדיוק כמו
ליאון. אותה אמריקה המריעה ללנו באותו הלילה בכל פעם
שסימולטאנית מרים דגל לבן ומדבר במבטא צרפתי. קיווה ליאון גם
לבירה מילר או באדוויזר צוננת ולאפשרות להזמין אוכל סיני או
פיצה נוטפת שמן, קיווה גם לרמת חיים סבירה. אולם לנו, פופקורן,
כורסא נוחה ובית מאובזר וריק בהחלט מספקים אותו כעת. מעט זמן
עובר וחש ליאון כי בעצם הוא משועמם מהשאלות המופנות לאיזה אורח
סלבריטי רנדומאלי בתכניתו של לנו. חש את אותה התחושה שחש כל-כך
הרבה פעמים בחייו ואין כמו תחושה זו בשביל לדכא אותו יותר
ויותר. חש ליאון ריקנות, חש שעמום כבד, שעמום שאינו נובע
מחלוקת זמן לקויה שכרגע נגזל ממנו דבר משמעותי לעשות אלא תחושה
של שעמום ולא משנה מה יעשה. חש פספוס ובעיקר חש אכזבה צורבת,
אכזבה מעצמו, אכזבה ביודעו כי עוד יום פוטנציאלי של עלומים
נהפך במערה ללילה, יום פוטנציאלי של עלומים נוסף על אלו שחלפו
והאלו שעוד מצפה להם ליאון ספורים וכי בכל מקרה הפוטנציאל
הגלום בהם אפסי כמעט מראשיתם. אחרי ההתבגרות תבוא ההזדקנות
במהלך הדרגתי עד כאב של חילופין, מהלך שחש ליאון כי כבר נמצא
בעיצומו וזאת למרות ובעיקר שלא חש כי חווה ולא כלום מהפוטנציאל
הגלום בעלומים. היכן הם נעוריו?! חש ליאון את אותה ההרגשה
המחורבנת של חוסר תקווה כלפי שינוי כלשהו במהלך חייו שיוביל
להשתלבות כלשהי בחברה כלשהי עם עדיפות למיינסטרים הישראלי. אך
אם באמתחתו תהייה חברה של נדכאים, פריקים או אפילו פונדמליסטים
איסלמיים הרי יחוש סיפוק גם כן. הבדידות משגעת את ליאון, יודע
כי כל מה שחשב עד עתה היה למעשה טעות, כל מה שעשה היה טעות,
אותה דרך שהובילה אותו כל-כך רחוק ממטרתו ונשאר נאמן לה למרות
שכבר ממזמן ידע כי תובילו לעבר מקום שיאכזב אותו קשות. יודע
ליאון כי פספס כל-כך הרבה חוויות בגלל ביישנות ופחדנות, כל-כך
הרבה חוויות שהן למעשה ההתנסות בחיים. חש ליאון כחפור עמוק
בקבר, קבור מתחת לגוש אבן ענק ולא מסותת שאינו מאפיין במלל
כלום מזה שאמור לאפיין ובעצם בגולמיותו מאפיין את ליאון בצורה
המדויקת ביותר. ליאון מתגעגע, יושב על הכורסא הירוקה רבת
הפונקציות של אליאס ומתגעגע למשהו שמעולם לא היה לו. השלים עם
עוד יום אבוד בו לא התקדם במטר אלא נראה כאילו נסוג, אך הידיעה
כי בימים הבאים וגם באלו היותר רחוקים, גופו רק יצנח יותר
ויותר במעמקי קברו בעוד הסלע הגולמי רק יגדל ויגדל. כל אלו
גורמים להתגברות הזמזום המוכר הגורס בתוך ראשו כי אין עתיד כלל
וכלל. הוציא ליאון את המלכה, כך שהאין עתיד של ג'וני רוטן הרי
מזומזם במוחו כאשר מייחס את הנאמר כלפיו. מזמן או לא מזמן,
פרופורציונאלית כמובן, עם שחרורו המכוער מצבא ההגנה של ישראל
החליט ליאון אינסטינקטיבית, אי לכך הרי שלא החליט בכלל, כי
ברצונו לברוח מכל מה שמוגדר על ידו כחברה הישראלית הסטנדארטית.
תמיד חש כי יסתדר היטב בקרבן של תרבויות אחרות, תרבויות
מערביות וקרות, אך לא בקרב הקומבינציה הפולנו-ערבית הבלתי
אפשרית הזו אליה משויך בעל כורחו ובניגוד לרצונו. הבין כבר
מזמן כי כל האשמות והרטוריקה הפנימית שפיתח כלפי החברה
הישראלית הן רק זרז בצניחת גופו מטה בקברו, זרז המגדיל את האבן
הגולמית הסותמת את קיברו וחוסמת את שיבתו אל הקרקע. ליאון רוצה
ללמוד ולהתקדם אינטלקטואלית אך אינו יודע למי עליו לפנות
לרישום. רוצה לצאת ולהכיר בחורות אולם אינו יודע איך לדבר עימן
אלא רק איך לפגוע בהן באותה רמת התנהגות של ילד בן שש המאוהב
במישהי בגילו. ליאון רוצה לרקוד אך פוחד ליפול או להפגין חוסר
קואורדינציה מביכה. רוצה קריירה כלשהי, לא אכפת לו כלל במה, רק
רוצה להיות מוגדר לפי מקצוע, הגדרה שהיא השילוב בכבודו ובעצמו.
ליאון רוצה לטייל להודו ודרום-אמריקה כמו כל בני גילו, בני
תרבותו לכאורה אך אינו רוצה לנסוע לבד ומתקשה למצוא אדם המסוגל
לסבול את נוכחותו. לא בדיוק מתקשה אלא כלל לא מעז להתחיל לחפש.
רוצה לצאת מחדרו בשעת צהריים חמימה או קרירה, אין זה משנה כל
עוד החמה בשמיים אולם חושש ממי שעלול להקרות במקרה בדרכו.
ליאון פספס את כור ההיתוך של הישראליות הסטנדארטית. בצבא
מוצאים את הדרך, מוצאים את הקריירה בהתאם למה שקצין מיון
רנדומאלי ועייף גוזר, אותו קצין שקצין מיון קודם גזר את עתידו
כגוזר עתידות. בצבא מוצאים את החברה הדלוקים מהקריות, אלו
שנוצרים בתוכם את הפילוסופיה של הכול מותר, פילוסופיה
אטרקטיבית לזה הגר בחממות וליבו תם. אלו המכירים את הכוסיות
העממיות מאתא, את האשכנזיות לכאורה ממוצקין, אלו המלמדים שיחס
מחפיר כלפיהן הוא הנוסחא להשכבתן. אלו המוצאים עבודה במשיכת
חוטים. אחד מהקריות בחברת החשמל משמע בעוד מספר שנים כל חברת
החשמל מהקריות, כי מה???? ולמה רק לאשכנזים מותר??!! ושילכו
כולם להזדיין!!!! במפגשו הראשון עם בחור מהקריות שאמנם רק
הכירו אך הלה דיבר אליו כמו היו הרעים הותיקים והנאמנים
בהיסטוריה האנושית, מן דוד ויונתן עם הרבה הדדיות חומרית
פוטנציאלית, החליט ליאון כי לא משנה מה יעשה, בצבא ההגנה של
מדינת ישראל, באותו כור היתוך משמעותי אין הוא נשאר ויהי מה.
מהרהר ליאון על החלטתו ברטרו-ספקטציה, האם בן-זונה עלוקתי אחד
מהקריות, או שניים-שלושה שפגש באותו מחנה טירונות עלוב ומוצף
אנשים מהקריות, הוא או הם המאפיינים של כלל הישות התרבותית
שמסביב. הרי לא יכול להיות שהחברה הישראלית כל-כך מסואבת,
כל-כך עלובה, כל-כך מתבססת על עליונות וורבאלית ואפסיות המעשה,
כל-כך מאפיינת את הקריות. האם יכול להיות שליאון, איש תם בסופו
של דבר, איש המאמין במשמעותן של מילים, נפל שדוד, מושפל ומושפע
אל מול מילים יהירות של אנשים מהקריות? כנראה שכן, אך החרא
בישראל אינו רק בקריות, משכנע את עצמו ליאון, כל ישראל
בני-זונות.
העביר ליאון לערוץ שתיים וצפה ביערי מפרשן. האמריקאים מפציצים
מהאוויר בעיראק והמרינס כבר הגיעו לגשר על נהר החידקל. אין
סיכוי שהעיראקים ישגרו טילים, אך הצבא עדיין מורא על נשיאת
מסיכות גז. "שיהיה..." מפטיר ליאון, מכבה את הטלוויזיה בבית
הוריו של היטלר, מאנך את הכורסא הירוקה של אליאס, נועל אחריו
את הדלת והולך למשימת השמירה שלו, משימה שאינה ציונית כמו זאת
של היטלר, אלא משימה תעסוקתית כספית של זה הנמוך בהיררכיה
הישראלית היהודית שבאמתחתו רק לשבת ולהעביר את לילותיו חסר
מעש, לפרנסתו.

אמריקנוירוזה
ג'י לנו לאוזניים על ספות נוחות עד מאוד
נחת לעם שבע בשעה קבועה
שיגרה עשירה, רווית כולסטרול ופוליטיקה תקינה
חיוכים דשנים, נשים יפות ומהונדסות
ילדים משועממים עם סף גירוי שאינו קיים
קנאת העולם הרעב
תישארו מכוונים לקונאן
קצת בדיחות רדיקליות עם ניחוח רעב תפודים
אתוסים, אפוסים רחוקים,
לא בדיוק קלאסיים - וירגיליוסיים
איליאדה דה אמריקנה
אגממנון בעקבות פריס
מגדלים התרסקו פנימה
הלנה בבגדד
מאוכל זול וזול לאוכל טוב וזול
חופש בלתי אפשרי, כולא
החופש האמיתי הוא בכלא הסם
חום, מחנק, אי בהירות
ניאונים מרצדים, נביאי זעם
מוצא, רגשי נחיתות, רנסנס
ימה"ב לבטח ורק לא הלניזם
קווינה קטלנית מעיר המלאכים
עדיפה על קווינה מתנשאת פרי פריס
אונס אירופה
זאוס רץ לים
תכנית מארשל, טוגני חופש
This aggression will not stand
עוצמה זה כסף זה עוצמה זה כסף זה עוצמה זה כסף...
אמריקנוירוזה

הפסיון האמיתי של ליאון
עיניו הפעורות היו מביעות סבל אנושי גרידא אילו בתוך מוחו היה
נעצר משהו לכמה שניות ואקט שנורמאלית הוא נורמאלי היה מפרש לו
את הסצנה כגורם היוצר סבל. אך עיניו הפעורות, עורו המזיע
והמדמם לא נתפסו בתוך מוחו כגורמי כאב. הסבל הוא סבל רק
ברה-פרספקטיבה, רק כאשר מתפקחים ממנו יודעים בדיעבד כמה סבלו
הגוף והנפש. עד אז הכול דפק כמו אורלוגין ממודל מעט מיושן
שנבדק מפעם לפעם על-ידי אנשים מהוקצעים, נקרא להם אולי
אורלוגינרים. מדי פעם הם באו, בדקו, ניגבו מעט אבק, טיפחוהו,
כיוונוהו, כי הגיל היה הגיל שעוד היה צורך בהשגחה. כי המכניזם
רך, לא מפותח דיו, צריך להבשיל, לסלול את דרך המלך לקראת
השתלבות נאותה בחברה בה תפקידו יהיה לתעד בכל עת את העת. נערי
ישראל ידעו מאז הכרה כלשהי על הסביבה הכתה בהם באינפנטה כי
בגיל כלשהו בו האורלוגין הנאמן יצלצל יהיה עליהם ללכת.
באינפנטה ראו כי אביהם הולך ושב. לעתים, בעתות נוראים, ספרו מי
לו אב ששב ומי לאו. למדו על גיבורים רבים, למדו מורשת קרב,
כוחות שרון וצביקה, דיין, לוי המגמגם, אך הלב הציוני פועם.
מלחמות אין ברירה, אסלמו-נאציזם, תאי גזים והשמדה, הנה נאצר
בא, יש להגן על האדמה מניבת החיטה. יש לקיים את מרחב הביטחון
שורר הערבים הרבים, כדי שהפנצ'רים הסובייטים המיושנים לא
יתפרסו חצי שעת נסיעה מתל-אביב. עם ההתבגרות ראו כי הנופך הוא
לאו-דווקא הרואי אלא קשור למעמד החברתי. ככל שתהייה גיבור
ייטב, ככל שתלחם יותר ייטב, אך גם אם לא לוחם אלא סתם פקיד מה
טוב. בבוקר עליך לקום ויהי מה או שתבוא משטרה ואם לא קמת תנודה
מהחברה. ידע זאת ליאון היטב, ידע זאת אך השלים היות ובאמת
ובתמים לא צלח בלקום ממיטתו עם שחר לעוד יום של מתח ככל הימים.
הצו הראשון קרא לבוא לבידוק כלשהו בחיפה. ניגש ליאון, בין אם
לפה או לשם, עוד היה אזרח קטין. ניגש להיכן שקרא הצו אך החשש
כבר החל לכרסם בו. המתח, שנא ליאון את המתח, לקום ולהגיע עם
בוקר כל פעם לאתר אחר שאין הוא מכיר. הלך הרבה אך לרוב כשל.
לבסוף צלצל האורלוגין וצו עם תאריך ספציפי קבע את מותו.
"היטלר, מותי נקבע לשלושה-עשר לפברואר, אני הולך לגיהינום",
ענה ליאון לשאלתו של היטלר בקשר לתאריך בו נקבע גיוסו. "-איזה
גיהינום בראש שלך? חובה מוסרית למען העם והמדינה", ענה לו זה
שילך בגאון כצאן לטווח למען ערכי המדינה, יקריב עצמו למען
שואתו הפרטית פרי קציני המיון. גויס ליאון, הלך כי הגיע איום
מהמשטרה הצבאית, הלך ליאון ומת. מלכתחילה לא רצה להיות שם, אין
קשר לפציפיזם או אי רצון להשתייך למערך משחית, כלום מהנשגב
לעיל שעוד יוכל להציג את סירובו כבעל מעלות כלשהן. לא רצה
להיות שם כי היה שם רע, היה רע כמו לכל בן ישראל השנייה,
השלישית ועד סוג זין שנכנס לסמטוחה הכור-היתוכית של מקום הצבא
בחברה הישראלית. היה רע לליאון כי עזב את ביתו בקיבוץ, עזב את
החממה והגיע למקום רנדומאלי, כמו כל מוצב או עיירה ישראלית
טיפוסית, מקום בו האדם הוא כצואה והצואה היא הילך הרוח השולט,
כל כ-ככל מדינת ישראל מוכת השמש והלוונטיניות  במלוא הדרה.
בפנייתו הראשונה לקצין בריאות הנפש הלה הבטיח הקלות, בפגישה
השנייה קבע הקב"ן כי החייל בכיין ומפונק ויכול לעמוד על רגליו
בקלות אילו רק לא יתנהג כתינוק. "הקשיחות היא לטובתו ולטובת
הצבא והציבור", רשם קצין הנפש לסגל הפיקודי. הוריו הוזמנו
והעידו לטובת שפיותו, העידו כי יכול לשרת נאמנה את מדינתו במה
שמכונה שירות משמעותי. לכל מי ששאל ענה כי ברצונו להשתחרר
מהמערכת, לא הסביר דבר ולא נידב נימוקים, רק חופש. אביו פנה
לרציונאל והודיע לו כי אם ישוחרר ככה, ייכשל בחייו היות ואף
מעסיק לא יירצה בחור שכמותו, בחור ספק שפוי. אך ליאון גרס מולו
כי אם הרציונאל גורם לסבל, אזי הרציונאל הוא אי-הסדר בכבודו
ובעצמו. אימו ניסתה לנחמו תוך ניסיון לדובב את רגשותיו, ניסיון
שככל ניסיונותיה כשל. הרטוריקה המדויקת רצה במוחו של ליאון,
רטוריקה שלא מצא לנכון להשתמש בה בכדי להסביר בפני אף אחד,
רטוריקה רציונאלית לדידו אולם מבטאת אנדרלמוסיה לטעם שאר החברה
שמסביב. לא הסביר דבר למפקדיו אלא רק גרס כי עליו להשתחרר ויהי
מה, לא נימק בפני הקצין המופקד על נפשו אלא רק מלמל כי עליו
להשתחרר, כך גם מלמל באוזניי הוריו. עם הזמן שוחרר ליאון
ממטלות רעיו, נשאר בתוך כפלי האוהל כאילו היו כתלי חדרו
הכולאים בקיבוץ. לפי הפקודה המטכ"לית על כל חייל להגיע
לחדר-האוכל בעת ארוחות היום אך אין דבר בפקודה המכריח את החייל
לאכול. אי לכך צעד עם כיתתו לחדר-האוכל, אסף מגש, צלחת, סכו"ם
וכוס, מילא אותם עד שגלש המזון מהצלחת למגש ומיד ניגש למכונת
הכלים והגישה לחייל שבתורנות המטבח, הזכירו לו השולחנות את
סביבת הרעל של ארוחת הבוקר הקיבוצית. בפעמים הבאות שהופנה
לקצין הנפש מיוזמת מפקדיו, בין אם חוסר התפקוד שלו היה
פרודוקטיבי למערכת כלל לא שינה דבר, מערכת זו אינה לשם היעילות
אלא לשם החברה והציונו-סוציאליזם אך כבר התחיל לנקר בהם חשש
לבריאותו. בפני הקצין אחז את ספר התנ"ך הצבאי בידו וגרס כי
עליו להיות משוחרר ויהי מה.
החליט יפה תואר, מלח הארץ, עובד סוציאלי, חבר לעת משבר, קצין
צעיר ומבטיח עם ערכים, לאמץ את ליאון תחת כנפיו, להיות לו אם
ואחות. בהתייעצות עם קצין הנפש הוחלט כי יש להשקיע בחייל
המסכן, יש להעניק לו אהבה קשוחה פרי הציונות. הפוטנציאל קיים
כי לבטח נטען הרי בן קיבוץ הוא, מלח הארץ בפוטנציה, לא ערס
מטומטם משכונות סוג ב' עד ז'. עם בוקר השכימה הכיתה אך ליאון
נשאר שכוב במיטת הקפיצים על מסגרת הברזל ובידו התנ"ך המלמד
חמלה. הקצין הצעיר והמבטיח, איש מופלא אדם למופת, ניגש אל
ליאון הצפון במיטתו והסביר לו כי מעתה והילך ילווהו ויפעילו
כחייל, הוא אשר ישלבו במערכת. שאל ליאון את הקצין יפה התואר אם
הוא אשר יביא עליו את החופש המיוחל, אותו חופש שיציאת מצרים
מלמדת עליו בתורה. "מעכשיו אתה חייב לי דין וחשבון...", ענה
הקצין הקשוח אך ההוגן "...אני אדריך אותך להשתלבות בצבא, תאמין
לי שזה רק לטובתך. אז קום, עלה על מדים והצטרף נא למסדר הבוקר
יחד עם רעיך. אם משהו מטריד אותך רק תגיד לי ואני אנסה לעבור
מעל המכשול יחד איתך", סיכם הקצין הרמינה. הביט ליאון בחטף אל
תוך עיניו הכחולות והסוערות של זה הקצין האציל הרוכן מעל
מיטתו. הביט, מצמץ והסית את עיניו אל דלת האוהל בה בהה זמן מה
עד שעיניו נטו להיעצם. הקצין הרמינה צעק בקול "קום!". מצמץ
ליאון בבהלה, התרומם עד כדי ישיבה, כבר היה מוכן לזנק מהמיטה
אך עם שוב ההכרה אל ראשו נעצר ושב באיטיות לתנוחת השכיבה
והבהייה. צרח הרמינה שוב ושוב וקולו הלך והתחספס, אך ליאון
שכבר היה מוכן לאגרוף הורבאלי נשאר כפון במיטתו. ניסה הקצין
הכושל להרימו בכוח, ליאון לא התנגד ועמד על רגליו בתמיכתו של
הקצין המשתפר במשימתו. אך כאשר מעט שחרר הרמינה מאחיזתו כשלו
רגליו של ליאון והוא התמוטט על האריחים השבורים והמחוספסים
שהיו כרצפה לבית האוהל רק התנ"ך עוד נשאר קמוץ בידו הימנית.
בעודו מגשים את קיומו הפאסיבי על האריחים השבורים, תהה ליאון
האם בנפילתו הוא פספס את הרמינה, האם בנפילתו הרמינה ברחה ללא
שוב. מאז הופעת הקצין לא הופיעה הרמינה יותר בחייו של ליאון גם
לא הופיעו יותר האורלוגינרים. בעבור שעה קלה הגיעו שוטרים
צבאיים שהקימו את ליאון הפאסיבי, אותו אתיאיסט אוחז נס התנ"ך
מרצפת האוהל ואחזו בו כל הדרך למשרד קצין הנפש בעוד רגליו
משאירות שביל רציף בחול המחנה. הקצין העיף מבט חטוף בזה חולה
הנפש שכבר היה מולו מספר פעמים וקבע כי החייל סתם עושה את
עצמו, החייל שפוי לחלוטין. ליאון היה שפוי, היה מחושב בהחלטתו
פשוט לוותר על השליטה בגופו, ליאון היה מודע למעשיו בכל רגע
ורגע והוא ידע כי ללא ענד עפעף יהיה על המערכת הצבאית פשוט
לשחררו לחופשי. קצין הנפש הורה לשוטרים להריצו ברחבי הקליניקה
וחצרה, השוטרים אחזו בליאון והחלו ללכת בקצב מהיר. רגליו נחבטו
מספר פעמים ברצפת הקליניקה והכחילו, אך ליאון עמד בסירובו
להניד איברים מגופו. השוטרים הצבאיים שבו עם החייל החבוט אל
מול קצין הנפש והלה קבע שהיות והחייל שפוי הוא בעצם מסרב פקודה
ולכן עליו לעמוד למשפט. גררו השוטרים הצבאיים את ליאון למשרדו
של מפקד הבסיס. נעמד זה המסרב כחול הרגלים שבכל יד לצידו
אוחזים שוטרים צבאיים, אל מול המפקד. מפקד הבסיס שאל שאלות
רטוריות להן ציפה לתשובות כן ולא קצרות, אך ליאון כלל לא ענה
לעומתו. שאל מדוע זה החייל מטמא את הספר הקדוש בסירובו, אך
ליאון שתק. הגביר מפקד הבסיס את קולו עד לסף הצעקה אך ליאון
עמד בסירובו הפאסיבי וכשל מלענות. פנה מפקד הבסיס אל השוטרים
ושאלם בקשר לשפיות זה הפאסיבי שמולו, השוטרים הנהנו בראשם,
אמרו כי קצין הנפש קבע כך. אמר המפקד כי אם החייל שפוי הרי הוא
מסרב פקודה ושלחו לעשרים ושמונה ימים בכלא צבאי. תפסו השוטרים
את ידיו של ליאון ואזקו אותן, התנ"ך עוד נשאר קמוץ בידו
הימנית. נגרר ליאון לניידת שחנתה מחוץ למשרד מפקד הבסיס ומשם
נסעה לכלא צבאי הסמוך לעתלית. יצאו השוטרים מהניידת וגררו את
ליאון לחדר המתנה מטופח שם הושיבו אותו. הוריו המודאגים הגיעו,
אימו ניסתה לדבר עימו אך הוא השיב אוזניה ריקן. הוריו נכנסו
למשרדו של מפקד מתקן הכליאה, הם ניסו להצטדק, להגן על בנם
הפושע והמסרב. השוטרים גררו אותו אל תוך המשרד, מפקד המתקן ירה
לעברו מטר שאלות כך גם הוריו אך ליאון לא פצה פיו לעומת אף אחד
מהם. צעק אביו לעומתו ואימו פצחה בבכי. שרבב מפקד הכליאה את
שפתיו באקט פסבדו מופגן של חשיבה ולבסוף פקד כי על החייל לראות
פסיכיאטר. נגרר ליאון אל משרד הפסיכיאטר של מתקן הכליאה. איש
בריאות המוח המטיר אותו במטר שאלותיו הרטוריות אך ליאון לא פצה
מילה מפיו. פנה הפסיכיאטר להוריו ושאלם מה ששאלם, לבסוף גם
הוריו הסכימו כי מוטב לשחרר את בנם מהכלא הצבאי על מגוון
הפאזות שלו.
לאחר ליל לינה פאסיבי במתקן הכליאה, עם קימת הבוקר וזריחתו של
יום חדש עם פוטנציאל לחופש, גררו שוטרים צבאיים את החייל הסרבן
אוחז התנ"ך ממיטתו אל עבר רכבם הקולקטיבי של הוריו שעצר בשער
מחנה הריכוז. נסע הרכב לתל-השומר, עם הגיעם לשער המחנה ניסה
אביו של ליאון להקימו לבד ולגרורו אך כשל. שוב הגיעו שוטרים
צבאיים והם אלו שגררו את ליאון למשך כל מסלול הייסורים, דרך
הורדים של החופש בבקרו של אותו יום טרום אביבי חמים. השוטר
הצבאי הוציא את המדים מתיקו, הוציא את הגופיות, את התחתונים.
השכיבו השוטרים את ליאון על רצפת המחנה, הפשיטו אותו ממדיו
והוריו הלבישוהו בבגדיו האזרחיים המרוטים. הודיעו בקול כי רשאי
להמשיך ולהחזיק בתנ"ך, אחד מהם העיר כי מי ייתן וגם יילמד משהו
מהספר הקדוש. ליאון נגרר אל מחוץ למחנה תל-השומר על-ידי שוטרים
צבאיים. בשער המחנה, עם חזרתו לאזרחות, אחזו בו הוריו וגררו
אותו לכיוון רכבם הקולקטיבי שעמד סמוך לתחנות האוטובוס שבשער
המחנה. התחיל האזרח ליאון ללכת בכוחות עצמו אחר ימים של
התנגדות פאסיבית. הוציא ליאון את המצת מהרכב והצית את ספר
התנ"ך בו נאחז זה ימים מול עיניהם המשתאות של השוטרים, הוריו
ועוברי האורח שהיו בתחנות האוטובוס שבשער המחנה. זרק ליאון את
הספר הבוער על כביש האסבסט, שוטר צבאי עם כיפה רץ לעבר הספר
וכיבה את הלהבות עם נעליו הקשיחות. אביו דחף את בנו אל תוך
הרכב ובמהירות דרך על דוושת הגז ונסע, תוך רצון להימלט מתגובת
הנגד של הקהל ההמום, לברוח מהבושה שבנו שוב הטיל עליו. אימו
שוב פרצה בבכי אך זה לא שינה דבר לליאון, תחייה מחדש חווה
באותו הרגע, שב ממותו המיידי תחת המערכת הצבאית אל מסלול חייו
שבסופו של דבר יהווה מערכת מתישה שתוביל למותו. אך באותו רגע
היה ליאון מאושר, אולי אחד מרגעי האושר האחרונים בחייו.

השומר הממורמר
בשהותו של ליאון בבודקה עם מסנוורי, מתלהט בין שני השומרים
וויכוח פוליטי סטנדארטי בו ליאון תוקף את האופטימיות וטוב הלב
של השמאל הליברלי והאימפוטנציה שגישה זו יוצרת אל מול אזכורו
השיטתי של הכפר ריחנייה מצד מסנוורי וגורלו כהתרסה נגד אי
יעילות הכוח. מן וויכוח שכזה בו שני הצדדים הישראלים
הסטנדארטים נובחים בהדדיות תוך אפס הקשבה לצד שכנגד. הדיבור
בין ליאון למסנוורי הרי בסופו של דבר הוא רק הרהורם האישי
שנעשה בקול רם זה מול זה. כל אחד מהם כבול למחשבותיו שלו ללא
יכולת אמיתית לתקשר אלא אולי רק למען שימוש בדברי השני כמן
פלטפורמה להקצנת דעותיו שלו עוד יותר. הסיבה ששניהם לא נוטים
לדבר במקביל נעוצה כנראה בנימוס בסיסי או באי יכולתו של אדם
להקשיב למחשבותיו כאשר קולות אחרים מתנגנים ברקע. ליאון הסית
את נושא הדיון למצבו של הקיבוץ המתפרק, תוך כדי התריס בפניו
מסנוורי כי הוא בן-אדם ממורמר. ליאון ציין כי שניהם ממורמרים
והוסיף כי אין דבר יותר מסוכן משומר ממורמר, במין שטף מוזר
שכזה של שכרון כוח. ליאון אמר למסנוורי כי אם ישנה את שמו
לשומר הממורמר הרי יוכל לשאת תואר לפניו כאשר ייצא בגלוי נגד
תהליכי השינוי בקיבוץ. מסנוורי הפטיר בפני השומר הממורמר
בפוטנציה כי אין זה ישנה דבר אלא רק ילעיג את שניהם בפני חברי
הקיבוץ המתפרק. ולמרות זאת, עם צהריי למחרת נסע ליאון לסניף
משרד הפנים בעפולה ושינה את שמו רשמית לשומר הממורמר. איים
ליאון על הנוטריון כי אם שמו לא ישונה הרי ייקח אותו למשפט.
זוכר ליאון את הפיאסקו שעשה לו הנוטריון ששינה לא שינה את שמו
לחפץ לכן הבהיר נחרצות לזה המשועמם שמולו כי אין מוותר על
זכותו לקבוע את שמו ויודע היטב כי בית-המשפט יתמוך בו.
"בסדר... אתה חושב שאכפת לי?" ענה לעומתו הנוטריון, "...עוד
כשבוע תשלח למעונך תעודת זהות עם שמך החדש, כן עליך לשוב
לעפולה ולסדר את הדרכון, את רישיון הנהיגה, להודיע להרבה מאוד
נותני שירותים ממשלתיים כי חסל הסדר על ליאון. שיהיה לך יום
טוב אדוני, שלום".
"ערב טוב ליאון...", בירך מסנוורי את השומר הממורמר שעמד על סף
הבודקה ופשט את מעילו. חייך השומר הממורמר וענה "ערב טוב
מסנוורי, מעכשיו קרא לי השומר הממורמר". "איזה מן שם זה?",
התריס מסנוורי, "...חפץ היה לפחות שם מוזר, אך כבר הכרתי הורים
שקראו לילדיהם ים או תירס, אז חפץ איכשהו היה עוד על גבול
ההיגיון, הגבול המרוחק ביותר של ההיגיון, אבל עדיין...",
"-עדיין מה?", ענה לעומתו ליאון, "...זה שם המבטא בשתי מילים
משפט שלם. תחשוב על זה מסנוורי, אצל אנשים אין כלל את הקשר בין
שמם הפרטי לשם המשפחה שלהם. איש שקוראים לו על שם ציפור ושם
משפחתו זה אגם בפולין, איש שנקרא וואדי ושם משפחתו הוא יופי
וכל זה סתם מפחדנות כלפי הבעת דעה ולא משנה איזו. ישנם גם
ההורים שלוקחים שתי מילים ומאחדים אותן לשם אחד כמו בן ציון,
כמו בתיה או עובדיה או לא משנה, אם אתה רוצה רשאי אתה לקרוא לי
שומרממורמר..." עלץ השומר הממורמר, "...אצלי השם אמור לייצג
משפט שלם. לך חפש בעולם ותיווכח כי אין מי שיעיז לקרוא לאדם
מעבר למילה בודדת, כנראה ששם שהנו משפט זה יותר מדי ליצור
האנמי והאומלל שזה אך יצא מהבטן, יותר מדי בשביל הורים על מנת
להשליך על פרי אהבתם משמעות רבה מדי, אחריות רבה מדי עם היכנסו
כגוזל חסר ישע לעולם. מילה? מה זאת מילה אחת לכל הרוחות על מנת
לתת כיוון כלשהו לאדם, מילה?? אנשים ששמם יהיה משפט עם משמעות
והכוונה ייבראו עולם טוב יותר, מסנוורי, אני מבטיח לך...".
"-בחייך ליאון..." ענה מסנווריבעצב לעומת השומר הממורמר,
"...משמעות או לא משמעות, אנשים שמולך או ילעגו לך או ירחמו
עליך. אתה מציג את עצמך כאחד שניתק את עצמו מכל המקובל ואין זה
נכון כי רוב האנשים שגרים פה כלל לא ידעו לתאר את פרצופך כאשר
אמרתי להם שאני מבלה את לילות השמירה שלי עם ליאון. מילא אם
הייתה מוכר, אם היית אוכל בחדר-אוכל עם כולם, אם היו לך ביצים
בכלל לעמוד מול אנשים. אבל לא, אתה כאן, נשפט רק על ידי ומודיע
לי כי אמיץ אתה דייך על מנת להכריז על עצמך. אני מרחם עליך
ליאון, מרחם כי מצטייר שאתה מן משוגע וכל זאת בשביל למשוך
תשומת לב תיאורטית מאנשים שאין לך שום כוונה לעמוד מולם בכל
מקרה. אין לי שום ידע איך לתאר אותך ומצבך אלא רק לנסות להבהיר
לך שיש לך בעיות קטנות ודרך ההתמודדות שלך היא להעצים בעיות
סתם, בעיות שהן אינן בעיותיך האמיתיות". "-בסדר..." ענה לעומתו
ליאון, "...אני מעדיף להיות אדם תיאורטי מאשר לחיות באמת את
חיי בקרב החברה המסואבת שבניתם פה, חברה שעם כל הכבוד דוחה גם
אותך כמעין משא מכביד ואנכרוניסטי". "-נכון, ענה מסנוורי, אבל
אני לפחות אופוזיציה מבפנים, מה שיש פה הוא ממניותיי, אתה סתם
אטרקציה חוצנית המנסה למשוך אש. אך תאמין לי שלאיש לא יהיה
אכפת ממעשך באמת...". "-אולי עדיף שכך..." סיים ליאון את
העימות, "...אני בסיבוב, אם יש בעיות קרא לי".

מסאקולטשר
השומר הממורמר סיים את ליל עבודתו הממרמר והמנתק ושב לחדרו.
התפשט השומר הממורמר מיד עם הגעתו, השתין ונכנס למיטתו רועד
מקור. בשביל מחוץ לחדרו עבר טרקטור שהוציא אותו מגלי האלפא
שכבר החלו להשתלט על מוחו. עצם שוב את עיניו, אך טריקת הדלת
החזקה של שכנו העירה אותו שוב. הדליק השומר הממורמר את
הטלוויזיה בחדרו וצפה בערוץ השנוא עליו ביותר אך גם זה שרוב
זמנו נמצא מולו, ערוץ החדשות של הביביסי. טים סבסטיאן מראיין
נציג של החיזבאללה המסביר לו לפי חוקי הרציונאל המערביים מדוע
בדיוק רשאים ערבים מזוקנים, סונים או שיעים, לרצוח ילדים
ישראלים. "תראה..." הוא אומר לטימי "...כל ילד ישראלי יגויס
בסופו של דבר לצבא הכיבוש הציוני, אי לכך, היות והוא חייל
כיבוש פוטנציאלי, מותר להרוגו בינקותו", "-בסדר..." עונה לו
טימי, "...אבל אתמול נרצחה תינוקת, איך אתה יכול להסכים לזה?
"-זה פשוט...", עונה המזוקן לעומת טימי, "...הם מגייסים גם
בנות לצבא הכיבוש". לוחץ טימי את ידו של המזוקן ונפרד ממנו
כידיד. רואה השומר הממורמר בטים סבסטיאן את אירופה. אינטלקטואל
אמיץ לכאורה שאינו חושש לפגוש גם בדעות החשוכות ביותר כל עוד
לאותן דעות יש נימוק רציונאלי מערבי כלשהו, נימוק המבטל אותן
מלהיות רק דברי טירוף ותו לא. כיבה השומר הממורמר את הטלוויזיה
בעצבנות ושאל רטורית את טים סבסטיאן אם רטוריקה זו תהייה
לגיטימית אם למשל ישתמש בה השומר הממורמר בהבאת זעמו על פני
אירופה?    
הדליק השומר הממורמר את הסטריאו ועל עצמת קול בינונית שמע אוסף
של שירים אהודים שהוריד מקאזה. עצם את עיניו כאשר קשמיר מתנגן
באוזניו. הרגיל עצמו השומר הממורמר לשינה ברעש כל עוד הרעש
רציף, כמו למשל אלבום מוזיקאלי מוכר או רעש מונוטוני של
מכונות. התנאי כמובן שהשיר יהיה מוכר וסדר השירים יהיה ידוע כך
ששום דבר לא יפתיע את זה ההולך לישון ויפזר את גלי האלפא.
הסתיים קשמיר ומהמיקרופונים החלו לבקוע צלילי הפתיחה של חסר
כוכבים. שב מעט השומר הממורמר מנמנומו מול צלילים אלו, אוהב
לשקוע אל שינתו עם התמשכות השיר כך שבדרך כלל עד תומו, לאחר
כתריסר דקות הוא כבר עמוק בחלומותיו.
עגה השומר הממורמר בליווי גלי האלפא שלו את המסאקולטשר, תפיסה
אמנותית המאמצת את הטרור כביטוי ארטיסטי. אותה תפיסה האמורה
להתריס בפני טים סבסטיאן ובעצם כך גם להוות את ברכת קבלתו של
השומר הממורמר לקו החשיבה האירופאי הגבוה בו מתקיימת
הרציונאליזציה המערבית חסרת הסדר, קו חשיבה שיקנה לו את אותו
המעמד של זה המזוקן לפי ראות עיניו של טימי. הרי כל מעשה,
מושג, אתר ומקרה, בנימוק הנכון יכול להיחשב כאמנות. אם ניתן
לעטוף את הרייכסטאג בשם האמנות ולנמק היטב מדוע זה אמנות, למה
אי אפשר פשוט להציתו בנימוק שההצתה היא ביטוי אמנותי היוצא
כנגד האימפוטנציה הדמוקראטית המדכאת בגרמניה תוך קריצה להצתת
הרייכסטאג בידי הנאצים. כמובן שיש להבהיר כי ישנו מרחק מהנאצים
שבכלל הכחישו את ההצתה שביצעו. הודעה בהצתה תכשיר את המהלך
היות ותרחיק את המצית מהנאציזם והקהל האנין של אירופה רק יעריך
יצירה מוגמרת זו. בכלל, אפשר סתם להשליך על ההצתה נימוק של טבע
והתחדשות, לא רק בגופים חיים אלא גם במעשי ידי אדם. הרס כהולדה
מחדש וכל השטויות האלו, רומא השרופה של נירון מול רומא
המודרנית של מוסליני, נגיד. אפשר לשרוף כי הרייכסטאג היה בית
לנאצים, אפשר לשרוף כי ברייכסטאג התנגדו לנאצים, כלומר בגלל
פון-פפאפן החף מפשע בדיעבד משפטי, בגלל וולטר רתנאו שמת כמו
כולנו באירופה ובגלל עוד סיבות רבות פנים גרמניות שאינן קשורות
רק לגרמניה אלא השפיעו מצ'רצ'ין עד גרנסי. אפשר לשרוף כדי
להוכיח שדמוקרטיה לא צריכה עגלי זהב בדמות פרלמנטים למיניהם או
שאפשר לשרוף כי יש לאמץ שיטה מתקדמת יותר מהדמוקרטיה, למשל
המסאקולטשר. אפשר לשרוף אגף אחד תוך תיאור דמוקרטיה פצועה, או
אפשר לשרוף הכול ולהכריז שהדמוקרטיה מתה כי הלמוט קוהל הוא ראש
כרוב ואיך אפשר שראש כרוב ראסמי ינהל פרלמנט דמוקראטי. אפשר
לשפוך מים על האש, גם אדמה ולנשוב ולקרוא למיצג 'אלמנטים
בשימוש האדם נגד הנאציזם', או שאפשר להשתהות מול הלהבות,
להפשיל את המכנסיים ולאונן תוך מתן שם למיצג כ-'פירומניה
בירוקראטית פורנוגראפית של בניין עם משמעויות קורסות'. אפשר גם
לשרוף את הרייכסטאג ולהאשים את הכיבוש הציוני וכספי גרמניה
שהקימו את מדינת ישראל. הרי הכול כשר בנימוקים ובכל מקרה אמנות
צריכה לעורר דו-שיח ער והתנגדות. לשרוף כדי לצאת נגד המקובל
וכי מי בכלל קבע שאין זה מקובל לשרוף את הרייכסטאג?
אבל למה לעצור ברייכסטאג? יש להפיל את מגדל אייפל בבוקרו של
יום שלישי רנדומאלי ועל ידי מהלך זה לעמת את הצרפתים עם שחירות
השלום שלהם. יש לגרום להם לחשוב ולהרהר ולערער, היות והם אינם
כמו האמריקאים שיצאו למלחמה בגלל שנפלו מגדלים, להפיל את המגדל
רק למען צפייה בתגובה הצרפתית שוחרת השלום. יהיה זה משחק
אמנותי אינטלקטואלי ומעשיר לכל בני העם הצרפתי מי שדם גאלי
זורם בעורקיו ומי שדם אלג'ירי. אפשר לשפוך חומצה על יצירות
מופת, כבר עשה זאת ארטיסט אחד בהולנד. לא ישחית השומר הממורמר
מיצירותיו של רמבראנט חס וחלילה, אך אין רע בלהשחית את דיוקן
לואי החמש-עשרה של הייסינת' ריגו. תהייה זו מחאה כנגד העושר
והעושק של הצרפתים בדילוג על-זמני המאזכר מצד אחד את מחאת העם
כנגד שלטון הדיכוי של האצולה ומצד שני מאזכר את מחאתו של העולם
כנגד שלטון היהירות של ארמון האליזה. אפשר לכרות את פינו של
הילד המשתין ובכך לקרוא תיגר על ההומור הבלגי, לעקור שוב את
ראש בת הים הקטנה תוך יציאה כנגד עולם הפנטזיות הצפון-אירופאי
המתנכר לעוולות הקולוניאליזם. ייכתב בכרוז מסתורי כי ארגון
טרור גרינלנדי 'החזית לשחרור קלאליט נונאט' אחראי לעריפה. כל
זה ישתייך לאסכולה הדסטרקטו-סימבול-קולטורית.
חסר כוכבים הסתיים בעוצמה מרגשת ואקורד הפתיחה של כיתוב המצבה
החל להתנגן בחלל חדרו של השומר הממורמר. "אור השמש הבהיר מאיר
על הכלים של המוות", מזמזם לעצמו השומר הממורמר בדמיונו את
הליווי המוסיקלי הרגשי והכול-כך הכרחי לאותם מעשי אמנות שראשו
הוגה. מעשים אחרים יעשו במסגרת האסכולה המאסאקריסטית, בה יבצע
השומר הממורמר מיצגי אמנות שיכללו התנקשויות במלכים, בראשי
ממשלות, בסלבריטאים וכדומה וכל זאת מול קהל רב ומצלמות. יכלול
יצירת אפקטים מסיביים של קול בהפגנות צפופות וזאת למען גרימת
פאניקה שתוביל לרמיסת הקהל. רמיסה זו יכולה להיות מנומקת בכך
שמאזכרת לקהל האירופי את רכבות המוות הצפופות שהובילו אסירים
לאושוויץ, ההתנקשויות יסמלו את פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובעצם
ישאלו האם האנושות כלל התגברה על הרטוריקה שהובילה לאותה
המלחמה? יירצח, ישרוף, יכרות וימוטט השומר הממורמר בכל רחבי
אירופה וכל זאת כדי להתעמת עם ההיגיון הליברל-אירופאי של שוכני
היבשת העשירה, להיות עוד אחד מברי המזל שכבוד להם לשבת מול
הסולטאן של הדיון האינטלקטואלי בביביסי ובשמחה ובגאווה להסביר
את כוונותיו. ועם תום הישיבה יקומו השומר הממורמר וטימי ממושבם
וילחצו בחום את ידיהם, כמעט באותו החום בו לחץ טימי את ידי
ההוא המזוקן מהחיזבאללה.

נו.. אז
נו... אז, הממשלה רודפת אחריך ליאון? השב"כ? הצבא? החברה?
מישהו בכלל מביע עניין כלשהו בך? מלבד אולי אימא שלך שכנראה
והיא היחידה שבכלל אכפת לה ממך אך גם היא היחידה שאין כלל אתה
מעוניין בדאגתה. חרא לחיות ככה, לא ליאון? לאף אחד לא אכפת ממך
אך בכל מקרה אתה חושש ללכת ברחוב כלשהו, כל רחוב שלא יהיה זאת
עקב פחדיך אלו שנובעים מחוסר הבנתך את העולם שסביבך. עולם בו
לאף אחד מלבד אולי אימך הדואגת, לא אכפת אם תלך עם מדי העבודה
הכחולים, מדי הצבא הירוקים או מדי החול רבי הצבעים האמורים
למשוך את העין, אותה עין שכלל אין אתה רוצה במשיכתה אך חוסר
הצבעוניות שלך הרי מבליט אותך יותר משאי פעם תישאר מול אותן
העיניים שאין אתה לדידן אף כקליפת השום. משמע, לך ברחוב ולאף
אחד לא יהיה אכפת, שתדע, לך יהיה בסדר, לא ייטבחו אותך ככה סתם
רק בגלל היותך אתה. עשרים ושלוש וחצי שעות ביממה אתה אך ורק עם
עצמך ועוד חצי שעה מול הוריך בשולחן ועם מסנוורי בפרנסתך, זמן
שהיית רוצה לשמור גם לעצמך, אך ההכרח מפגיש אותך. מסנוורי כי
הוא שם והוריך כי אל מול האוכל שהם מגישים לך על מגשי הכסף
מחרסינה, רשאים הם לדרוש מעט מנוכחותך. נוכחות שעם הזמן הופכת
ליותר ויותר תלושה ומעיקה. עדיף להיות נשקק, נרדף, גם אם יש
איום עדיין ניתן לפרש זאת כסוג של קיום. כרגע אינך קיים ליאון,
אינך קיים כלל וכלל. במקום בו אתה גר, חממה בה מכירים כולם את
כולם, אין רבים שמכירים את תווי פניך, אין רבים שיודעים את שמך
למרות הקינקיות שבו. נו... באמת... השומר הממורמר.

סופג ומבליג זה הבזיונר
מסכים השומר הממורמר עם אי הלגיטימציה של בני העם היהודי בכל
מקום בו דרכו על פני המרחב. העם המוכשר ביותר, עם שכישרונו הרב
עושה אותו גם לנחות ביותר. יתרונו האינטלקטואלי הוא בעצם
חסרונו הגדול ביותר, כעם הנבחר והעם המושמד בכפיפה תמידית. לכל
מען דבעי אירופאי ישנה הזכות לטעון כי אין ליהודים זכות
להתיישב בפלסטינה מה שמותיר את השומר הממורמר רק עם האפשרות
למחוא כנגד בקול קלוש. אך לצערו של השומר הממורמר האירופאי
צודק, לא קיימת זכות, כי קרו כל מיני אירועים היסטוריים
חשובים, נבנו אידיאולוגיות שאין לאפרן ועוד, כך שיוצא שגם
בצורה לגיטימית לחלוטין רשאי אירופאי רנדומאלי לטבוח בשומר
הממורמר בהליכתו ברחוב של כל עיר כפר ושדה וזאת אך ורק כי לא
מוותר האירופאי על זכותו לעשות כן, למרות מחאתו הקלושה של
השומר הממורמר. לא בזה נגמר הדבר, הסמיך האירופאי את כל מי
שחשקה נפשו ברציחתו של השומר הממורמר. אם כן מדוע אין זה
אקוויוולנטי? מדוע אין רשאי השומר הממורמר לטבוח בזה האירופאי
הרנדומאלי ברחוב הסימבולי המייצג את כל אשר אדם מכתת רגליו?
התשובה לכך פשוטה, רשאי השומר הממורמר לתמוך ברעיון זה אך
בהציגו בפני האירופאי הרנדומאלי הלה רשאי להתנגד. עקב כל מיני
התפתחויות היסטוריות חשובות ואידיאולוגיות שניבנו ואין לאפרן,
דעותיו של השומר הממורמר הן משניות או רק יכולות להיות מוגדרות
כהצעה. אולי כיום ניתן למחוא על מעשי הנאציזם בגרמניה אך אין
ספק כי העם הגרמני פשוט טעה, הובל לא נכון ועוד, מה שהוביל
לדברים הנוראיים שקרו בשמו כביכול, אך עדיין ניתן לסלוח לעם
הגרמני כי היטלר הובילם. אך כמובן שלא ניתן לסלוח להיטלר,
ההוכחה לכך היא דוקטור בלוך והחשד שלזה הפיהרר היו שורשים
הדומים לשורשיו של השומר הממורמר, מה ששולל ממנו כליל כל
לגיטימציה בעיניהם של השומר הממורמר ושל כלל העמים האירופאים.
השומר הממורמר שנוא ועל כן ייטבח, שנוא כי שולט בעולם הפיננסי
אך עדיין עני ותוך כדי מדכא את העולם השלישי, השני וחלקים
נרחבים מהעולם הראשון, החלקים שאינם מסואבים. שנוא כי הוא
כובש, שנוא כי בגללו החלו מלחמות העולם, שנוא כי צלב את ישו,
דיכא את מוחמד, התנצר, שיקר, זיין, אנס, שרף, בזז ועוד, וכל זה
בלתי נסלח לשומר הממורמר למרות שאבותיו עשו או לא עשו כן, על
השומר הממורמר נגזר להיטבח. נגזר להיטבח, כי כל בני האדם נולדו
שווים וכל מי שבאמת מאמין בשוויון הרי תומך בלב שלם בנחיתותו
של השומר הממורמר, כולל הוא עצמו. אמן.

לילה נוסף של מחשבות שונות
"שילך לעזאזל הגזע האנושי...", מכריז בקול השומר הממורמר מול
עיניו העצומות של מסנוורי. "...ראית את זה? לא מספיק
שהבני-זונות הורידו את מגדלי התאומים, הם עוד יושבים ומתפארים
בפני טים סבסטיאן. החולניות האירופאית הזאת של העיסוק בסוטה
מטריפה אותי לחלוטין. תראה, תראה מסנוורי, הוא עוד לוחץ את
ידיו של הבן-זונה הזה, תראה, אי אפשר להאמין. לפני כמה ימים
ראיתי אותו לוחץ את ידו של אחד מהחיזבאללה, לוחץ את ידו לאחר
שהלה אמר שמותר לרצוח תינוקות ישראליים רק בגלל שיגייסו אותם
לצבא בגיל שמונה-עשרה, אתה מאמין לזה? האם סבסטיאן אמר כרגע
שזה תענוג לדבר איתו?"
השומר הממורמר יוצא כנגד חופש הביטוי האירופאי אשר אינו קשור
כלל לדיון פנים אירופאי אלא עיסוק אובססיבי בסכסוכים שונים על
פני הגלובוס, בעיקר עם איזה הקשר קולוניאלי ומסר של אם עוד
היינו שם הכול היה בסדר. חופש הביטוי האירופאי, אותו חופש
ביטוי המשויך רק לאלו שנחשבים לבניה של החברה החופשית ולתעמלני
החברות הפחות חופשיות, אלו שעקב אותם דיכויים שגורסים התעמלנים
קיימים כלפי חברותיהן הרי רשאים ליותר מחופש ביטוי ויותר מחופש
ביטוי זה החופש לסתום פיות לאלו המתנגדים להם. נראה כי לזו
התפיסה אין שום רע בעיניו של טים סבסטיאן, בעיניהן ואוזניהן
המשועממות של אירופה החופשית. "...במסגרת חופש הביטוי שלהם, הם
מרשים לעצמם לעשות לנו חוקן, מסנוורי. הלוואי וכבר יפוצצו את
בתי-הקפה הבוהמיינים של פאריס ולונדון, אז אולי הם ייצאו
מהנישה שלהם, אז אולי גם אנחנו נוכל לחוס תחת חום כנפי תרבותם
הלגיטימית, אז גם אולי אנחנו נהייה לגיטימיים". "-די כבר,
שתוק...", התעורר למאית השנייה מסנוורי, העביר את מסרו כנגד זה
הנער האידיאליסט והפסבדו-נדכא של החברה המתקדמת ושב לנמנומו.
כמשועמם כאין כמוהו ברחבי תבל, היודע כי עוד ליל שיממון יעבור
עליו וזאת כדי שלמחרת יתייצב ללילה זהה רק על מנת להרוויח
מספיק ממון שרק ישמר את מהלך חייו הנוכחיים, לוגם השומר
הממורמר מכוס הקפה המהביל שלו. לוגם ומביט ארוכות אל עבר הירח
הרזה שמעל הגבעות החשוכות שמסביב, לוגם ויורק את הקפה מפיו על
השער הצהוב בכניסה לקיבוצו, עורך תחרות בין יריקה ליריקה, מי
הכי קרובה לנקודה נתונה בשער, הבורג השני הכי נמוך במוט
החיצוני. מסנוורי יוצא מתנדנד מהבוטקה, מברכו בברכת לילה טוב
ונעלם בשבילים החשוכים של הקיבוץ. עומד השומר הממורמר ומביט על
הירח הרזה מתקדם לאיטו בשמים. נכנס השומר הממורמר אל הבודקה,
שופך שתי כפיות קפה וארבע כפיות סוכר אל ספלו, מוסיף מעט מים
ומערבב את הבלילה שעה ארוכה. שקט לחלוטין, הרכב האחרון הגיע
לשער הקיבוץ בחצות וחצי, בא מפנה הזבל הבדואי שממה שמסנוורי
אמר לשומר הממורמר הוא מאהבה של אחת מבנות הקיבוץ החסודות
והגרושות. לא היה בחדשות אלו להוות את מסמר הלילה, את הפיכת
לילה שגרתי זה לבלתי נשכח היות וכבר ידע השומר הממורמר על פשר
סיבת ההגעה של הבדואי לקיבוץ היות ושמע זאת מהיטלר. היטלר דיבר
על רצונו לנסות ולהתחיל עם זאת הגרושה, זאת עקב השיממון במין
האטרקטיבי בקיבוץ. כששאלו השומר הממורמר, אז ליאון, אם למרות
העובדה שהיא שוכבת עם מפנה זבל ערבי עדיין רוצה לשכב עמה, ענה
לו היטלר כי כן, ענה לו שדווקא מדליקה אותו העובדה שהיא מוכנה
לרדת כל-כך נמוך בהיררכיה הישראלית, הוסיף כי הכול באשמת
נוכחותם בצד הגרוע של תאוריית הבארות. שב השומר הממורמר לבודקה
שפך מעט מים רותחים על בלילת הקפה והסוכר, ערבב היטב, מזג חלב
מהמקרר לספל והכניס את המשקה למיקרוגל. בדק מספר פעמים אם הקפה
רותח זאת מחשש שהחלב יגלוש והמשקה שעבורו עמל שעה ארוכה ייהרס.
לבסוף הוציא השומר הממורמר את כוס הקפה החמה אך הלא רותחת
מהמיקרוגל, יצא החוצה אל אור הפרוז'קטור הכתום, התיישב על
המדרגה בכניסה לבודקה והמשיך בצפייתו בירח הרזה המאיר מעט את
הגבעות השחורות-קרות. עם לשונו ניקה את קצף הקפה מספלו ולאחר
מכן שתה בשלוקים פצפונים את המשקה, שאף להעביר כמה שיותר זמן
תוך תזמון התקררותו הבלתי נמנעת של הקפה.
משעמם לשומר הממורמר, משעמם מאוד, אמנם ניחן באישיות העמידה
ביותר מול נזקיו של השעמום אך עדיין קשה לו. לשומר הממורמר
ישנם שני מצבי תחושה דומיננטיים בתקופה זו בחייו, האחד הוא
השעמום והשני הוא הפחד הפרנואידי. רואה השומר הממורמר בשעמום
כמאזן ואף כמזור לפחד ועל כן מאמץ אותו אל קרבו בחום. אין חש
משועמם בעת שממון אלא להפך, גורס כי בעצם חי משעמום אחד לשעמום
שני רק הרקע ביניהם מתחלף. בין לבין עלולה להתגשם התחושה
הקיצונית של הפחד הפרנואידי, תחושה שדואג כמעט אינסטינקטיבית
להימלט ממנה ולהימנע מכל מה שעלול לעורר אותה. כמובן שלדידו
התחושה שאינה כוללת פחד נוראי מכל מה שסביבו היא תחושת השעמום
בכבודה ובעצמה. כאשר יוצא לטייל בשדות משעמם לו, כאשר מזדיין
עם יקירת ליבו הרוסייה לטענתה אך לבטח מולדבית זו שאין מסוגל
לתקשר עמה כלל אלא רק עם הקווקזי ששומר עליה, משעמם לו, כשלגם
מספל הקפה עליה עמל שעה ארוכה שעמם לו. שעמם לו והיה לו טוב עם
זה כי אצל אהובת ליבו הרוסייה לטענתה אך לבטח מולדבית חדר
לליבו פחד נוראי כאשר שילם לקווקזי, פחד שנעלם עם סיום האקט
כאשר שעמום אפף אותו מול הסיגריה הדולקת של אהובתו לטענתה אך
לבטח עבדתו. כאשר טייל חשש מזה המוצלח שיבוא מולו בריצה ויטיח
בו תחושות הקשורות לפריבילגיה של זה המוצלח לרוץ בשדות מול
זכותו הבעייתית של השומר הממורמר כלל לצאת מחדרו. עלול זה
המוצלח לשאול מספר שאלות כגון מה מעשיו של השומר הממורמר,
שאלות להן אין תשובה בנמצא לכן אסור שיישאלו, הרי לא קיימת
התפיסה של סתם לצאת ולנשום אוויר קריר אצל אלו החיים את חייהם
בגאון. החוסר לגיטימיות של השומר הממורמר להתקיים, תחושה שככל
הנראה קיימת בעיקר בקרבו, היא המכשירה את השעמום ככלי להעברת
זמן לגיטימי כל-כך. השעמום הוא הלגיטימציה של השומר הממורמר
פשוט להיות במקום כלשהו מבלי שניתן לערער על זכות זו היות וכי
בתחושת השעמום אין מתקשר או אמור לתקשר עם מישהו. הפחד
הפרנואידי ככל הנראה מתרחש בתקופות הלא טובות בהם מתקשר השומר
הממורמר ולכן משתדל להימנע מזה.
הירח הרזה נעלם מעיניו של השומר הממורמר מעבר לענפי עץ האורן
המכסה את הבודקה. קרניים ראשונות החלו להופיע ממזרח, האירו מעט
את השמים מעל נצרת בכחול ורטיגו עמוק. הסתכל השומר הממורמר
בשעון התלוי על הקיר, שעון הממהר בשבע דקות, כיבה את
הטלוויזיה, פתח את השער, נעל את הבודקה והלך לחדרו. עם הקרניים
הראשונות החלו להופיע אלו המטיחים המהלכים לשם הספורט. אלו
שהליכתם נחשבת היות והיא יותר מסתם טיול בשדות, הליכתם היא לשם
משהו לגיטימי בהגדרתו. אלו אותם המהלכים שאין רוצה השומר
הממורמר לפגוש בדרכו ולענות על שאלותיהם במסגרת מהלך חייהם
הלגיטימי הכולל מעט התעמלות בבוקר וזאת לעומת הליכותיו חסרות
הפשר של השומר הממורמר היות ואין ביכולתו להגדירן תחת מעטה
לגיטימי ולכן עלולות להיות מוגדרות כשוטטות פרוורטית.

עוד שם
לילה רנדומאלי אחד, בישיבתו של ליאון הוא הוא השומר הממורמר
בשער של הקיבוץ, טיילו עיניו הבוהות-כבויות במסך הטלוויזיה
ומוחו שופע המירמור טייל במעמקי רעיונות המחאה השונים שאיכשהו
נתנו לו את האומץ התיאורטי לנסות ולהתמודד עם תחושות שתיאורטית
יודע שקיימות מלבד מגוון התחושות המינימאלי שכיום הוא חווה, כל
עוד התחושות מתרחשות בפנים הבלתי פגיע של הפנטזיות שלו שבהן
הוא אשר קובע גורלות.
נזכר ליאון, הוא הוא השומר הממורמר ראסמית, במספר שניתן לו
בתל-השומר עם לקיחתו המנדטורית מחייו תוך ניסיון להפכו לאיש
ישראלי מהשורה. מספר טוב הם נתנו לו, מספר שקל היה לו לזכור כי
היה חייב לזכור בהתמודדותו עם איש ישראלי רנדומאלי שהודיע לו
שהוא לא פחות מאביו ואימו במסדר רנדומאלי בו לא ידע עוד השומר
הממורמר אז ליאון, איך להתנהג. 6997711 קראו לו. 6997711 היה
שמו וזאת ללא נסיעה בבוקר לעפולה ומפגש עם פקיד מרוקאי משועמם
העושה את עבודתו בצורה הגרועה ביותר. בהיותו נתון בכפיית
המדינה לא יצא ליאון כנגד המספר הרנדומאלי שהפך ראסמית לשמו.
אך באותו הלילה, מול התוכן הרנדומאלי והלא מעניין שבמסך, המספר
הרנדומאלי שניתן לו כשמו כבש את מחשבותיו.
הפציע לשומר הממורמר, לליאון, זה שפעם נקרא גם חפץ, זה שגם
נקרא בניגוד לרצונו 6997711, רעיון במוחו. ארבע שעות לאחר
הפצעת הרעיון במוחו, ליאון-השומר הממורמר-חפץ-6997711 עלה על
רכב קולקטיבי ונסע לעפולה בבוקרו של יום רנדומאלי ספציפי זה.
הוא החנה את מכוניתו ברחוב רנדומאלי ונכנס לחנות ספציפית לממכר
מוצרי ציור ברחוב ספציפי עפולאי סטנדארטי שרנדומאלית נקבעה
החנות בקרנו. קנה השומר הממורמר מספר צבעים ובד והעמיסם על
רכבו. פקח עירייה רנדומאלי פיקח על אזור רנדומאלי בעפולה, אזור
שרנדומאלית התפוצצה בו מחבלת מתאבדת שהרגה רנדומאלית שבעה כולל
זקנה אחת ספציפית שמתה בסמוך לשומר הממורמר מהתקף לב
שרציונאלית לא הובן שכזה, כי זקנות מרוקאיות הן היסטריות בהגות
המחשבה הישראלית סטנדרטית ולכן כלל לא טופלה אלא הופטרה
כמג'נונית. נכנס השומר הממורמר לחנות ממכר מוצרי חילול הגוף.
איש רוסי כבן שלושים לערך ישב משועמם בפינה אפלה של החנות
ועישן. בירכו השומר הממורמר לשלום וזה ענה לו בבוקר טוב אדוני,
כיצד אוכל לעזור לך עם סימן שאלה בסוף. התיישב השומר הממורמר
מול זה הרוסי המעשן והורה לו לחוקק על פרק ידו השמאלית את
המספר 6997711. הסביר השומר הממורמר כי ראה את המספרים הנחקקים
על ידיהן של עצירים בקלקיליה ורצה גם חיקוק ראסמי בשבילו היות
וכל המדינה הזאת היא שואה אחת גדולה. הרוסי נשף עשן, אמר לשומר
הממורמר כי הכול בזין שלו רק שייתן לו תשעים שקל וזהו. נפגע
השומר הממורמר מיחסו של הרוסי, אי לכך זלזל בו על הגירתו
וזרותו מול צברותו הגאה שלו. את תהליך חקיקת השם עברו השומר
הממורמר והרוסי המעשן בשקט לא מתוח אלא הס טבעי לחלוטין בין
שניים שאין ביניהם נתיב תקשורת, אין ביניהם נרטיב משותף מה
שכמובן שיעמם את השומר הממורמר ועל כן עשה אותו מאושר. עם תום
החקיקה, הוציא השומר הממורמר כתשעים שקל מארנקו, נתן לרוסי
המעשן והמחוקק את הכסף והלך מבלי לומר דבר.
נסע השומר הממורמר רחוב וחצי והגיע לבית-המשפט. החנה את רכבו
על אדום-לבן, נכנס פנימה וביקש מהפקיד המרוקאי את טפסי שינוי
השם. זכר אותו הפקיד ממפגשיהם הקודמים ועיקם את פניו. בתקיפות
הורה השומר הממורמר מהפקיד להביא לו את הטפסים, הוציא הפקיד את
הטפסים והודיע לשומר הממורמר לעדכן את הנוגעים בדבר ברגע
שתעודת הזהות החדשה תגיע אליו בדואר. רשם השומר הממורמר את שמו
החדש על הטפסים. הציץ הפקיד בכתוב, גיחך ובירך את 6997711
לשלום בעזבו את חלון הקבלה הפקידותי. שב 6997711 למכוניתו וראה
את הפקח המפקח בפקחות מפוכחת רושם דו"ח ותולה אותו על חלון
הרכב. הורה הפקח ל-6997711 להוציא רישיונות. "תשמע השומר
הממורמר...", אמר הפקח בעודו מביט ברישיונו של 6997711 "...אם
היית חונה על כחול-לבן ולא היית קונה כרטיס חנייה, היית מקבל
קנס יחסית נמוך, אך היות וחנית במקום המסכן את התנועה, הקנס
שלך משולש כן אעביר תלונה למשטרת התנועה זאת על מנת שיורדו לך
נקודות". פנה 6997711 לפקח ואמר לו כי השומר הממורמר אינו שמו
יותר, משך את שרוול שמאל של חולצתו והראה לפקח את שמו החדש.
הפקח אמר לעומתו כי כל עוד שמו ברישיון הוא השומר הממורמר, מצד
הגופים הנוגעים בדבר שמו עודנו כן. אם ברצונו שהדו"ח ישונה לשם
החדש עליו לפנות לבית-משפט. "בכל מקרה..." סיכם הפקח, "...האיש
הנושא את מספר הזהות הכתוב ברישיון, הוא זה שעליו לשלם את
הקנס. יום טוב אדוני". מתברר כי 6997711 אינו מספרו השואתי
בלבד, אלא יש לו גם מספר אזרחי לחלוטין הגורם לו לשואות
למיניהן. היה הוא מספר ותמיד יהיה.

ניצול או לא ניצול של שואה רנדומאלית?
699771 הוא כנראה ניצול שואה. לא היה באירופה בשנות ה-40, לא
אץ רץ בשדות מוקשים שהקיפו מחנה רנדומאלי ולא קפץ מרכבת להובלת
בקר שככל הנראה הוסבה תלוי בפרספקטיבה האישית של כל אדם,
אנטישמי או לא אנטישמי בנוגע ליהודים. אך עצם היכרותו עם
הרעיון שמומש, רעיון שמימשו הנאצים בהשמדת בני עמו של 6997711
הם אלו שמכשירים אותו כניצול שואה וזאת תוך הכרה בהימשכות
הבלתי נפסקת של אותו הרעיון וההבנה של 6997711 שכל עוד לא
רוצחים אותו הרי הוא ניצול. כשיירצח הוא יהיה קורבן שואה, כל
שואה שלא תהייה. שואה שלו לעצמו או שואת המזרח של יהודי
ארץ-ישראל על ששת המיליון שחיים שם כיום. קו החשיבה של 6997711
אינו שולל את לגיטימיות עשיית השואה לכן אינו שולל את זכותם של
הנאצים, של ארגוני הטרור האסלאמיים, של האנרכיסטיים וכל אלו
שמבחינתם קיימת הזכות לטבוח, מזכותם לטבוח. האשרור קיים לפיו
בהצדקה הקיימת מצד מבצע השואה כאשר רטורית רשאי להצדיק אותה
ולא משנה מה טיעוניו היות וכל מה שנהגה במוחו של רנדומאלי הוא
במסגרת גבולות המוסר של תרבותו. מי שטרחו מספיק על מנת להגות
רעיונות ולפתח רטוריקות וטרמינולוגיות פיקחות מדוע לזה האחר
מהם אין את הזכות לחיות, הרי דעתם תקפה כמו כל דעה, רעיון,
פנטזיה או כל מה שמורכב מחזון. 6997711 מקבל את רעיון הריגת
היהודים בידי עושי השואה הרבים שיש להם היות וגורס כי האחריות
מונחת על כתפיו של הקורבן, דהיינו היהודי, לא להיות משומד.
"הפלת המגדלים התאומים הייתה מוצדקת ולגיטימית..." אמר 6997711
למסנוורי באחד מלילותיהם הרנדומאליים, "...כל עוד כמה לובשי
גלביות פרימיטיביים בהרי הטרשים של אפגניסטן או באיזה מסגד
לונדוני או המבורגי, גורסים כן וטוענים כי רשאים להלחם בכל דרך
באלו שלדידם הם כופרים ברי מוות. אולם, כעת רשאים קורבנות
השואה, במקרה זה האמריקאים לפוצץ את הכעבה ולהרעיב כל ילד
מוסלמי ביישן בעל עיני שקד המצטלם היטב במצלמות הביביסי. בין
אם זה מוסרי או לא הרי משויך לתרבות המטילה את השואה ואם
התרבות האמריקאית מאפשרת רטוריקה המצדיקה את שואת הנגד שלהם,
בסופו של דבר מתקיים אותו איזון הכרחי במוסר התרבויות השונות.
כלומר באמצעות שואות ושואות נגד למיניהן מאזנת התרבות האנושית
את עצמה. האבולוציה של הגזע האנושי מתאפשרת ומתעצבת רק תודות
לאי אילו בז'זינקות הדדיות של תרבות אחת לרעותה ולהיפך. תבין
מסנוורי, ברגע שהיפאנים פשטו על פרל הרבור נוצרה האפשרות
התיאורטית לקיום שואה בערים יפאניות, ההוכחה לכך היא שבמסגרת
המוסר האמריקאי לפחות אדם אחד מצא טיעונים התומכים בהטלת פצצות
האטום. הגרמנים השמידו את מזרח לונדון, את קובנטרי ועוד במסגרת
אמות המוסר שלהם, מה שהצדיק מוסרית לפי אמות המוסר הבריטי את
השמדת דרזדן וברלין כנקמה. שתי התרבויות שקודם לכן היו שונות
אחת מהשנייה בעצם אוזנו עקב האקטים של השואה ההדדית ותראה אותן
כיום, כל-כך דומות אחת לשנייה שזה מכאיב, גם יפאן ואמריקה וגם
גרמניה ובריטניה. לא רק זה, קיימת הערכה אנושית בפרספקטיבה
היסטורית לחברות שביצעו שואה אי לכך חברות אלו אינן נענשות
לאורך זמן על מעשיהן. לפי אירופאים החל מקונסטנטין, היהודים
עשו שואה לישו ומרעיו. אולם עצם אי הכרת היהודים בשואה זו היות
ולפי אמות המוסר של היהדות לא היה אקט זה מוסרי לכן הוכחש או
יוחס לאחרים, לא הגלידה השואה הנידונה וגרמה לשואות רבות
ונמשכות בכל-כך הרבה עתות שונות לנכדי נכדיהם של אלו שביצעו
שואה מוטלת בספק זו וזאת עקב אי הכרת התרבות היהודית בשואה
הספציפית לעיל. לעומת זאת ממזמן סלחו לתרבויות שביצעו את השואה
שלהן ביהודים, ראה כדוגמה את אי מימוש שואת הנגד היהודית
בגרמנים. החולשה של היהודים היא באי יכולתם להצדיק שואה משל
עצמם למען האינטרסים שלהם ושילך להזדיין העולם. מה שמביא את
המסקנות מהשואה הפלסטינית, שואה שללא ספק קרתה אולם מוכחשת
היות ולפי אמות המוסר של מדינת ישראל לא יכולה התרבות המקומית
לגרום לכזה אקט. אי לכך הסכסוך לא ייפתר, זאת עד שנאמר בפה
מלא, השמדנו אתכם, אנו מכירים בזאת ועכשיו יכולים אתם למצוץ
לנו כי לא אכפת לנו מכם. הכרה בשואה מאפשרת הטמעות, מאפשרת את
איזון התרבות הכלל אנושית". נאום ארוך זה נעשה מול אוזניו
האטומות של מסנוורי בלילה קריר באופן מתון, בו פוצץ עושה שואה
פלסטיני כעשרים קורבנות שואה אוטובוסית בחיפה וכתגובה מלמל
שיראק נשיא המוסר הצרפתי המוטל בספק דברים בקשר לזכויותיו
הבסיסיות של העם הפלסטיני. "כל אחד מקבל את מה שמגיע לו,
מסנוורי...", סיכם 6997711 בהסתמכו על שנכתב בשער מחנה
ברגן-בלזן, "...אין תרבות היכולה להתגבר על תרבות נגד שרטורית
יכולה לאמץ משפט שכזה. אנו צריכים לומר לפלסטינים כי קיבלו את
מה שאגיע להם ובזאת היה בא השלום, כמו השלום שכיום בינינו לבן
הגרמנים. תשמע מסנוורי, לא הייתי משנה את שמי למספר הזה שעושי
השואה נתנו לי אם בסך הכול היה נאמר לי שאין לתרבות שסביבי כל
בעיה להשתמש בי כבשר תותחים. להפך, הסבירו לי שחייבים וחבל
שכך, הסבירו כי זה למען הגנה משואה מבחוץ, הסבירו והסבירו,
יכלו פשוט לומר לי ללכת להזדיין וזהו. אבל לא, משכו אותי ועל
כן זועם אני, משכו אותי ועל כן אני מוחא. אני לא אשכח את השואה
שהצבא ביצע בי עם לקיחת חירותי היות ואין בקרב עושי השואה
ותרבותם כל הכרה בסבל שנגרם לי. אי לכך נושא אני בשמי את
ההזכרה למדינת ישראל כי גרמה לשואה בעת גיוסי לצבא, שואה שאין
עליה סליחה. לא במובן הלזכור ולא לסלוח אלא במובן התחושה כי
אין השואה הזו הסתיימה כלל וכלל ואנוכי עודני קורבן."
6997711 הוא כן או לא ניצול שואה, זאת כמובן בהתאם לפרספקטיבה
המוסרית של כל אחד ששופט אותו. מסנוורי אמר לו כי לדידו אין
הוא כלל ניצול שואה אלא דווקא אחד הקורבנות היותר מגוחכים שלה.
בנשיאת מטען מילים אלו, נסע עם בוקר 6997711 לבית-המשפט
בעפולה, שם שינה את שמו בחזרה לליאון. לא לשם הסליחה או חקיקתה
של שואה רנדומאלית זו כנכס צאן ברזל בדפי ההיסטוריה הפרטיים
שלו, לא ולא, אלא הבין שמחאתו לא עושה דבר מלבד לעלות חיוך על
שפתי אלו שביצעו ומבצעים את השואה לה הוא קורבן, מה שמאפשר את
המשכה.  

אפקט הכלב הזקן
ליאון מתהלך על שביל בשדה קוצים צהוב, שביל הנכבש בסבך קוצים
מצהיבים שכמעט ומעלימו. דורך על דרך החצץ אך בהביטו מספר מטרים
קדימה השביל לא נראה כלל ומתגלה רק עם התקדמותו. עצים שרופים
בודדים עומדים סביב במערומיהם ורחש נחל האכזב בסוף החורף נשמע
באוזניו, זורם לאיטו בין סבכי הפטל הקוצניים, מתערבב עם משב
רוח קליל וצרחות רנדומאליות של חיה זו או אחרת המסתתרת בסבכים.
במעלה הגבעה עומדים שרידי קירותיו של כפר ערבי שעמד כשכן ונעלם
עם השואה הרנדומאלית שסחפה אותו אל חשכי ההיסטוריה הבלתי
מסתיימת, אותה היסטוריה שכלל אינה היסטוריה היות ולא נפתרה
ולכן מוגדרת כסכסוך המתמשך עד מאוד. ליאון ממורמר, הרי לא לסתם
היה ראסמית השומר הממורמר, אך על מה הוא ממורמר? ובכן לאף אחד
לא ממש אכפת ממה הוא ממורמר וזהו הדבר הממרמר אותו ביותר. הולך
ליאון להנאתו ולסבלו, הולך למען האוויר הצח וחן הנוף, אך גם
למען הנפש הבריאה שבגוף הבריא שני דברים הרחוקים ממנו שנות
אור. ליאון מתעצבן היות ואינו זוכר היכן השיר אליו מתהווה
ממוקם, האם בטראק שלוש או ארבע או אולי שתיים-עשרה. זוכר מספר
עם הגיון מתמטי, לא מספר ראשוני, כנראה מספר זוגי אבל יכול
להיות אולי טראק תשע. מעביר בין השירים שהוריד מקאזה, מעביר
ומעביר אך נזכר שהשיר נמצא בכלל בדיסק אחר. מתעצבן ליאון,
מוציא את הדיסק וזורק אותו אל פלג הנחל הקטן שבסמוך. כמו תמיד
בחר להתעצבן וכאשר בוחר כן אין מאושר ממנו על פני האדמה. הוא
שונא להיות אדיש, אדישות היא המוות לדידו. הרי כאשר לא אכפת
מדבר, נאבד הרגש הראשוני ומתנהג האדם כמו כלב עייף לפני
הרדמתו. עצבנות היא ביטוי של רחמים עצמיים ורחמים עצמיים הם
המרמור ושיש מרמור ישנה שמחה לאיד וכאשר זה האיש עליו הוא
ממורמר וזה בדרך כלל איש, כושל, דבר שהוא די נדיר לכשעצמו, אין
מתוקה כמו השמחה הזו שמתפרצת כי הבן-זונה הזה שבהכרח טוב
מליאון, כשל ובצלם המראה שלו רואה את צלמו של ליאון נשקף
ומישיר אליו מבט. כאשר מזדכה ליאון על שמחתו לאיד אין מאושר
ממנו על פני כדור-הארץ. כמו קבוצת כדורגל עלובה, נאמר נבחרת
ישראל הזוכה באליפות העולם בניצחון דרמטי על נבחרת גרמניה, זו
הרי התפרצותו כאשר מתהולל על שמחת כישלונו של גורם המרמור.
היות ושמחתו לאידו של גורם המרמור היא כל-כך חזקה, יחדד ליאון
את מרמורו ויעמיקו ככל האפשר זאת על מנת שהצוק ייראה כמה שיותר
גבוה ומאיים ועם קריסתו יהיה האפקט יותר רועש כך שהאגו המצומק
שלו יוכל למקסם את תחושת הסיפוק. התהולל ליאון כאשר זה
הבן-זונה הועף מקורס קציני השואה כאשר בטעות פלט כדור,
התהוללותו התעצמה היות והכדור פגע בזה הבן-זונה השני מקורס
קציני השואה, זה שכלל לא הכיר ליאון אך הבין כי פציעתו מהווה
התהוללות לפסבדו-ליאון רנדומאלי זה או אחר המתהלך שפוף וגלמוד
בינות שביליה המוגבלים של מדינת ישראל. התהולל ליאון כאשר הכלב
של השכנים התעייף ולאחר ששכב כמה שבועות אדיש לעולם סביבו,
הובא אל וטרינר אותינסי. אותו כלב זקן ובהמתי שבעלומיו נבח
רבות על ליאון בהתהלכו על השביל הסמוך לביתו. פעם אחת אף החל
לרדוף אחריו, שאון צחוקם של שאר הילדים שיסף את אוזניו וכאב
יותר מנשיכתו של הכלב בישבנו. את הנשיכה סלח ושכח אך לא סלח על
צחוקם של שאר הילדים, לא סלח כי הושפל ספציפית בגלל בחירתו
הרנדומאלית של הכלב. אי לכך בלילה לאחר קבורתו בגינת השכן, רכן
ליאון מעל קברו הספציפי, הפשיל מכנסיו ושחרר את מימיו על פלומת
האדמה.
ממורמר ליאון על העולם שמסביב ולכן צופה בסי אן אן ומתהולל
רנדומאלית. שיטפונות, רעידות אדמה, פיגועי טרור, שרפות ועוד,
כל אלו מהווים את לחם השמחה לאיד, כל אלו היות וכי נגד כולם
רכש מירמור זה או אחר. מתהולל כי זו הטרגדיה מוצגת בפניו
מזוקקת מכל תחושה אמיתית של זעזוע או הזדהות, זאת עקב קרירותו
של המסך והרטוריקה שהוא נושא, רטוריקת המירמור. ליאון חש צורך
לפגוע, רוצה לקיים מהלך של הרס וזאת ללא חששו התמידי מהריאקציה
הרציונאלית המאיימת. מתיישב על סלע חלק בשפת הנחל, אוחז אבנים
בידו ומטיח אותן בעוצמה על המים. מקשיב לנקישות פגיעת האבן
בקרקעית הנחל הרדוד ובראשו רואה את מערת הסרטן הזעירה מתמוטטת
וקוברת תחתיה את יושבה המסכן. אין ליאון מאמין כי בכלל מסוגל
לבנות דבר מה, גורס לעצמו ברטוריקה הפנימית הממורמרת
והרציונאלית שלו כי בנייה אפשרית רק דרך מערכות מסודרות אלו
הנקראות חברות ומערכת מסודרת היא היא החברה, היא בהכרח דבר
המנוע ממנו וזאת עקב נכותו בראי החברה הישראלית, נכות אי שירות
המדינה. ליאון מטורף היות ואין סיבה פיזית גלויה לעין שפסלה
אותו משירות המדינה. הוא מטורף ואין איש שחולק על כך, אולם אם
היה נולד בכל מקום רנדומאלי אחר ולא ספציפית במקום בו מעשית
נולד, הרי היה יכול להצטייר כנורמאלי פלוס מינוס. היה לו קשה
עם תנאי הקבלה לחברה הישראלית השורתית, כי כל מה שנדרש ממנו
היה לעשות את שנאמר לו, מה שלא היה שונה רבות ממהלך חייו
האנרטיביים. אך קו מחשבה מסוים ומוטיבציה אפסית גרמו לו להגיד
לא היכן שאסור היה לו להגיד כן וכך מצא עצמו נזרק מבויש
ואפולוגטי מהחברה הישראלית. ליאון היה מרוצה אילו לפחות היה
נזרק מהחברה הישראלית עקב מעשיו האישיים, אילו היה מגונה היות
וחשיבתו המבריקה היא בעצם נונקונפורמיזם מרתק ומעשיו הם מעשי
גאון. אך חלול הוא בפרספקטיבה ישראלית היות ומשויך לכאורה
לאותה קבוצה מגונה ולא מגובשת שאיננה כלל קבוצה אלא זנב של
חברה, אפשר לומר אף אחוריים. כך שכל מעשיו ולא משנה עד כמה
נלוזים או גאוניים יקוטלגו תמיד תחת קטגוריית מעשי המשתמטים.
כך שכל מעשיו ישויכו לאותו המעמד בכללותו ולא ספציפית לליאון,
מה שיוריד מלכתחילה את ערך המעשים וחברת העל הסטנדרטית שמעל
תפתור אותם בהתעלמות ואדישות היות ולא יצאו מקרבה. כך מליאון
יישלל הסיפוק הפוטנציאלי ממעשיו מה שיגרום לו לסבול שוב ושוב
מאדישותה של החברה ויפלל אל חומר ההרדמה האותינסי שיוכל לגאול
אותו מייסוריו הלא מייסרים אלא המשמימים. אולם ספציפית שמח
היות ונשללה ממנו הריאקציה האפשרית לכן אין יתמודד
אינטלקטואלית עם תוצאות מעשיו הפוטנציאליים היות ומראשיתם
מעשים אלו משולים למעשי טירוף. מאס ליאון בהטחת האבנים, קם
מהסלע החלק, ניער מעט את גופו למען הסרת האבק והחל לטפס על
שביל נוסף רנדומאלי שחיבר בשיפוע רב בין הקיבוץ לוואדי בו זורם
הנחל. תמיד שב מתוסכל מהנחל זאת היות ועליו לאמץ את שריריו
ולהתנשף תוך חשש תמידי במפגש עם איש חברה מוצלח כלשהו, איש
שורה מטיח שעולה את אותה העלייה בריצה קלה וללא צורך דחוף
באוויר.

היטלר
בשובו של ליאון לחדרו, הוא עצר לנוח כמעה בחורשה צפופה של עצי
אורן בינם עובר שביל חצץ לבן שבדופנותיו מונחים ספסלי עץ
צבועים בחום כהה שהושמו לנוחיות קשישי הקיבוץ. מתח מעט את
שריריו באלו התרגילים המועטים שזכר משיעורי הספורט בבית-הספר,
ישב על ספסל ונח כחצי שעה בצל האורנים עד שהתייבש. היה זה יום
יחסית נעים לעונה זו, ראשיתם של שינויים במזג האוויר, עם הזמן
יעשו ימי אדמת ארץ ישראל חמים וחמים יותר עד שיתייצבו על
טמפרטורות חום מהבילות ובלתי נסבלות. ליאון התחיל בהליכותיו
המאומצות עם ניצני האביב הראשונים וזאת על מנת שיוכל להתרגל
לחום, כפי שמכנה זאת כאקלומו. הוא אינו חובש כובע ואינו נמרח
בקרם שיזוף על מנת לסוכך בין עורו לשמש אלא להפך, עם הגיעו
לוואדי, אל אותה הנקודה בה לא נראים יותר בתי הקיבוץ, פושט
ליאון כליל את בגדיו. הוא הולך מספר קילומטרים בקצב מהיר ובתום
המסלול נוהג להתיישב על סלע חלק בגדת הנחל, להטיח מעט אבנים
למים, לנוח מעט ואז להתלבש ולטפס שוב לקיבוץ תוך ניסיון לא
לאמץ את גופו יתר על המידה זאת מחשש במפגש עם זה הרנדומאלי
שעלול לבקר את אורח חייו של ליאון וללעוג לנשיפותיו המאומצות
וזיעתו המוגברת. ביום זה, יום רנדומאלי ללא ספק, פגש ליאון את
היטלר מתהלך עם חולצתו האדומה שעליה מוטבעת דמותו של צ'ה
גווארה בדיוק כשקם מהספסל ושב לטפס על שביל החצץ המשופע המוביל
לחדרו. זה ההיטלר, שכמובן שמו של הצורר הנאצי אינו שמו האמיתי
כלל, גדל עם ליאון בקיבוץ, התחנך על ברכי אותם הערכים והיה
האחרון מבני השכבה שעוד נותר בקיבוץ. היטלר וליאון מעולם לא
היו קרובים אך גם לא היו רחוקים זה מזה כלל וכלל. התנהלו
ביניהם דיונים, לא מה שניתן לכנות כשיחות נפש אך עדיין החלפה
של מילים ואינטראקציה מסוימת. יחסיהם התנהלו בכך שהיטלר יזם
נושא דיון רנדומאלי והביע את דעתו הנחרצת וליאון אימץ כתגובה
את האנטי-תזה לדעתו של היטלר וזאת מתוך מחשבה שאין לאדם מה
להגיד לרעהו אלא אם כן הדיבר נובע מסתירה ועימות. בכל שיחה
רנדומאלית, סיפוקו של היטלר הגיע עם הצלחתו להוציא מליאון
הסכמה כלשהי, יצירה של סינתזה אולם סינתזה זו מעולם לא הפכה
לתזה אלא היוותה למעשה את תום השיחה. הסיבה שהיטלר נקרא כך
דווקא מפתיעה לטובה. לפי ליאון, כל אחד שפגש עד לשלב זה בחייו
התנהג כלפיו כגרוע מהיטלר, התעלמות נוראית היא מרצון לשמד. רק
זה הרנדומאלי הספציפי, שיחסו המינימאלי כלפי ליאון הביא לו
קידום כלשהו בתוארו ופשוט כונה היטלר. אין זה מדויק ששמו של
היטלר הוא היטלר, פשוט כל השאר לדידו של ליאון הרי הם גרועים
פי כמה וכמה מהצורר הנאצי כך שיוצא לעין האובייקטיבית שהשם
שניתן לזה המכונה היטלר ניתן לגנאי, אך אין זה כך. למעשה,
היטלר הוא החבר הכי קרוב שיש לליאון. טוב... לא כל-כך חבר אל
מכר, או כמו שקוראים לזה דוברי האנגלית חורש-טוב, וול ווישר.
באופן אירוני דבק הכינוי דווקא לנכדו של איש אמיץ ומפורסם שחתך
את הגדרות בעת הבריחה מסוביבור ועם עלייתו ארצה נבחר לכנסת
כנציג מפ"ם. סבתו של היטלר, אשתו של חותך הגדרות, אם אליאס,
נורתה בידה בפונאר ושכבה תחת זרועות אימה כל הלילה תוך שמעמידה
פני מתה. נקברה תחת חמש שכבות של גופות עד שלבסוף, ששקטו
היריות זחלה החוצה מהבור, דחפה בידיה את איבריהם הפנימיים
והקישקע הלח של אלו מבני משפחתה ואלו סתם זרים שמצאו עצמם זהי
גורל מעורבי איברים בבורות ההריגה של הפייל. היא טופלה על ידי
משפחה נוצרית ולאחר שהבריאה הצטרפה לארגון פפא"ו ושכבה עם אבא
קובנר. סיפורם המסופר ביותר של סביו של היטלר ניכר את ליאון
מזה הצורר, הרגיש כי אין לו מה להציג כמורשת הרי סביו ברחו
מליטא ופולין עוד לפני שהתחילה המלחמה. לא רק זה, גם הוריה של
קלרה הביאו לשיעורי השורשים בבית-הספר סיפורי גבורה יוצאי
דופן. היטלר דווקא הוכר כמלח הארץ, זרע אנשי הגולה לשעבר
שהוכיחו עצמם כראויים לעלייה לארץ-ישראל, בעוד שסביו של ליאון
תמיד נצרו בתוכם את נוכחות הגולה כיהודי הבינלאומי הנודד,
הפחדן וחסר עמוד השדרה.
עצר היטלר את ליאון, כאשר הלה ירד רענן בשביל המשופע וליאון
המיוזע והמתנשף טיפס עליו בקושי. "מה אתה עושה פה?", שאל היטלר
בנימה קיבוצניקית כללית המחליפה את מתן השלום המקובל בכל העולם
במן איזה חשש של הפרת טריטוריה על-ידי זה הלא מוזמן. ענה לו
ליאון בהיי קצר שבקושי יצא מפיו. עצרו שני חורשי הטובה זה מול
זה. היטלר המתין בנימוס עד שפסקו נשיפותיו הכבדות של ליאון.
"...אז מה? התחלת לעשות כושר?", שאל את ליאון שנענע את ראשו
מצד לצד ואמר כי סתם הלך לטיול קצר. שאל היטלר לדעתו של ליאון
על תפוצת הקומוניזם כיום, כעשור פלוס אחרי נפילת ברית-המועצות.
"תראה...", ענה ליאון כאשר הדביק את נשימתו "...יש את קובה
שהיא קומוניסטית פרודית בסטייל הדרום-אמריקאי שנפוץ גם בעולם
הערבי, המבטא את הכבוד הפטריאכלי של המנטאליות המקומית מה
שיוצר גיחוך בסתירה בין העוצמה המובטחת לעוצמה המקוימת. יש את
צפון-קוריאה שהיא קומוניסטית טראגית, הרי היא מתבססת על
הסטאליניזם אבל בהטמעת ערכים מזרח אסייתים, מה שיוצר התנהגות
אנושית חסרת כל הומור ואי יכולת לתקשר ללא רצון להוכיח משהו,
יודע מה, מן קומוניזם קמיקאזי. יש את ווייטנאם שהיא קומוניסטית
שלאף אחד כבר לא אכפת כי היה אכפת בשנות השישים והאמריקאים
הובסו והקומוניזם ששרד שם נקלע לתווך בין עוצמת הניצחון לעובדה
שהתושבים גוועים ולאיש לא אכפת היות והגוויעה מקורה בעוצמה
היות והם בעצם השבבים לפי תודעתם. יש את סין שהיא קומוניסטית
בגאוות משטרה אך היות והמשטר מושחת, הופכת לקפיטליסטית. אלו
המדינות הקומוניסטיות כיום, נדמה לי, הא... יש גם את לאוס, אך
היות ואיש לא שמע עליה מהיותה נדבך של ווייטנאם, בהגדרתה היא
קומוניסטית שלאף אחד אי פעם לא היה אכפת". -"אבל תראה, קובה
אולי ענייה וקאסטרו לא סותם את הפה, אבל הערצה לצ'ה גווארה
בחלקים גדולים בעולם לא נופלת מהערצה לקדושים נוצריים. האיש
ביטא רוח לחימה שאינה יכולה להיות מתוארת כפרודיה כלל וכלל",
ענה היטלר. "-כן, תראה מי המעריצים של החבר, בני נוער מרדניים
ושבעים שיוצרים סביב דמותו תעשייה קפיטליסטית לחלוטין של ממכר
בגדים. יותר חולצות של צ'ה נמכרו מאשר חולצות של לוקס, בזה אני
מסכים איתך, אך הצלם של צ'ה הוא פרודי מראשיתו, כי בניגוד לצ'ה
לא תראה חולצות של סטאלין נמכרות. החולצות של צ'ה נמכרות היות
והן האפשרות של הקהל המערבי לגעת בתפיסה פוליטית שהיא אנטי-תזה
לתפיסתם וזאת ללא תחושה של איום. מעין אפשרותו של ילד לדחוק
מקל ללא כל פחד בנבלת זאב רנדומאלית שמצא. בכלל, הדוגמה הטובה
ביותר לרוח מלחמה סוציאליסטית זה מבצע ברברוסה". "-המלחמה
האמיתית אינה בשדה הקרב כלל וכלל. מבצע ברברוסה ביטא את
העדיפות הטכנולוגית של הגרמנים אבל מה שבסוף ניצח זה המוכנות
להקריב". "-כן... ראית כמה הקריבו את עצמם בקרבות מול הגרמנים.
אומרים על היהודים שהם הלכו כמו צאן לטווח, החיילים הרוסים
הלכו כמו צאן לטווח". "-חוץ מזה, צריך להפריד בין הקומוניזם
לסוציאליזם, זה לא אותו הדבר. בסדר, ברית המועצות הייתה כושלת,
אבל תאר לך מדינה מערבית נורמאלית שתאמץ את ערכי הסוציאליזם.
יש לך את זה כיום באירופה, מדיניות הרווחה של שבדיה, צרפת
וכ"ו, הם הרי הביטוי הנעלה של הסוציאליזם, לא המלחמות של
הקומוניזם. רוח לחימה סוציאליסטית לא תתבטא בשדה הקרב,
סוציאליזם מהגדרתו הוא לא בדיוק פציפיסטי אך בטח לא שש אלי
קרב. רוח הלחימה תתבטא במשמר על זכויות האדם. המלחמה האמיתית
היא המלחמה בה יוצאים אנשים לרחובות בדרישה לשוויון, דרישה לא
למען שליטה או כוח, אלא יחס שווה למען חיים שווים". "-הזכות
היחידה של אדם כאשר נגזרת מלחמה רנדומאלית בעתו היא פשוט
להשתתף בה. זאת הזכות היטלר, נסה לחשוב מהן החובות. כל עוד אתה
נמצא בשדה הקרב הרנדומאלי בו מעשית היום אתה נמצא, הרי אתה
צבוע. כאשר אתה עוצר פלסטינים בטריטוריה ששייכת להם מימי אבות
אבותיהם ומזיין את השכל על כיבוש נאור הרי אתה צבוע, אתה כופה
עליהם שיטה דמוקראטית שעם הרבה מזל אולי תהייה סוציאליסטית
ותתייחס אליהן בשוויון, זאת רק כאשר יצביעו בישראל על זכות
הפלסטינים להצביע, אז יהיו לך מספיק קולות למק"י או לחמאס. אז
נגיד סירבת להשתתף בכיבוש, אתה נכנס לכלא ומול האפשרות להשתחרר
כליל מהצבא אתה מסרב, אלא גורס כי יש לשבצך בעמדות אחרות שאינן
קשורות לשטחים הכבושים, הרי אתה צבוע גם כן. אינך יוצא כנגד
הגורם הזה שמנוגד לסוציאליזם אלא לוקח חלק ממנו וזאת תחת טענת
השווא הרשמית של דמוקרטיה שכביכול קיימת ויש לשמרה ולהחיל את
הסוציאליזם מבפנים. תבין היטלר, המלחמה הלגיטימית היחידה היא
האדם לבדו נגד העולם מסביבו. אם תתאגד תתפשר, תתפשר אזי תלחם
למען אידיאולוגיה שאינה במדויק האידיאולוגיה שלך. האפשרות
היחידה למען שימור ערכי מאבק לגיטימיים שבאמת צדק באמתחתם היא
התנתקות מכל דבוקה, יחי האדם לבדו. יציאה מוחלטת ממסגרות
חברתיות, פוליטיות ומשפחתיות, אלו המשמרות היררכיה, אלו
המשמרות דיכוי. אלו המפגינים, אלו המפוצצים, אלו העומדים
במחסומים ומודיעים מול כל עם ועדה כי יש להם הסתייגות מוסרית,
כל אלו צבועים. אני מוכן לקבל טרור כל עוד הוא נובע ממניעים
אישיים. צ'רלס וויטמן כעס על אביו, כעס על כל העולם, אינך יכול
לקטלגו כטרוריסט וזאת למרות שמעשיו הם בעלי אפקט דומה. אבל סתם
מחבל מתאבד פלסטיני או סתם לוחם מאגוז הרי הם צבועים למרות
שינון האידיאולוגיה שלהם. אידיאולוגיה תקפה היא אך ורק זו
הנהגתה בראשו של איש ספציפי ותקפה היא רק לדידו". "-אדם לא
יכול לחיות לבדו, למען זה נוצרו התאגדויות מסוימות, אלו שניתן
לקרוא להן חברות. יש מקום לאדם כבודד בחברות אך למען יכולת
הבנייה יש להתפשר. סוציאליזם היא חברה של בנייה". "-בולשיט,
תראה בדיוק לאן הלכו החברות הסוציאליסטיות. דבר לא נבנה וגם אם
כיום בקובה כמעט וכולם יודעים לקרוא כמעט ואין את אלו שיודעים
לכתוב. סוציאליזם יכול להתקיים רק בצורת רודנות. אילולא שדדו
צרפת ושוודיה את כל העולם לא היה באמתחתם להחזיק שיטה בזבנית
ולא יעילה כמו שהם מחזיקים כיום. אז הם נראים יפים, אז מה? תן
קצת זמן וכל זה ישתנה, סוציאליזם מפרק חברות. חברה לא שורדת
היות והיא יפה או הוגנת אלא בעיקר כי היא מדכאת בין אם פנימה
או מדכאת חברות אחרות. לחברה אין זכות קיום היטלר, חברה הקיימת
היא בעצם תוצר של דיכוי אלו הלא שייכים אליה, אלו שהיא שודדת
ופולשת אל שטחן ואלו שהיא דוחה מבפנים". "-אם כך מה? כל אדם
ימלא את כל צרכיו לבד? זה מה שאתה גורס? אתה תבנה תחנת חשמל
קטנה משלך כדי שיהיה לך חם בחורף? תזקק כלור לתוך המעיין שלך?
איך בכלל אתה אמור להתרבות אם לא בתוך החברה שלך?" "-אין לזה
סוף היטלר, אני רוצה לצאת נגד החברה שלך לא לתת לך אפשרות חיים
אלטרנטיבית. קבל את הביקורת ותגיב כלפיה, אל תנסה להוציא ממני
שיטת חיים מלאה, אין זאת ביכולתי". "-כן, בשביל זה אתה צריך
חברה". "-נכון, אבל לא את שלך", אמר ליאון והלך. הדיון הסתיים
ללא הסכמה, מה שלא סיפק את היטלר.

אינתיפאדה סימבולית
בשעות הערב זה קרה. מה קרה? שום דבר יוצא מן הכלל בישראל
הסטנדרטית. כנראה שמחבל פוצץ עצמו בכניסה לקניון של עפולה.
ליאון שמע ברכב הרנדומאלי עליו במקרה נהג את אותן החדשות, שמע
והעביר באדישות תחנה לזו המנגנת מוזיקה עד שזו גם החלה לדווח
ממקום האירוע בפריצה דרמטית של הכתב מהשטח. הזכיר הכתב כי זה
המקום שרק לאחרונה התפוצצה בו מחבלת שהרגה שבעה אנשים. צחק
לעצמו ליאון, שישה פלוס זקנה שהתפגרה כי שפטוה למג'נונה.
לליאון עבר מעין תסריט בראשו, תסריט עם התחלה, אמצע וסוף, מה
שניתן לכנות כהילך מחשבתי פנטזיונרי. בהילך זה מצליח ליאון
להעביר את הפרספקטיבה הפרטית שלו בדרך חדה כמעט כמו מחבל
מתאבד. רואה עצמו ליאון נוסע דרומה לעפולה, נסיעה קצרה של בערך
עשרים דקות. בהגיעו לרחוב המרכזי ליד הפלאפל המחורבן הסמוך
לגדר הברזל עליה יושבים הערסים העפולאים, עוצר אותו שוטר המבשר
לו כי אין להתקדם הלאה לכיוון הקניון. יללות אמבולנסים קורעות
את אוויר העמק העומד, אנשים דואגים ברחוב, מפיצים שמועות על מי
אלו ההרוגים. אישה צעירה צועקת בפאניקה כי בנה היה בקניון ואין
הוא עונה לטלפון הסלולארי שלו, מתחילה לבכות, בסמוך אליה גבר
מזרחי כבד, שמנמן וקולני שמנחמה וגורס באגרסיביות שתירגע כי
הכול יהיה בסדר ומספר פעמים כפרה. הולך ליאון לכיוון הקניון,
באוויר ניתן להריח את ריח אבק השריפה. רואה בסמוך ליריעת
הפלסטיק המתוחה של משטרת עפולה, את צוות החדשות של ערוץ
הביביסי. מרים אבן, לא גדולה מדי, לא סלע, אך אבן גיר קשה עם
מעט כתמי ברזל כתומים, אולי גם עם מעט צורן, אבן ששוקלת מספר
קילוגרמים בודדים. רואה כי אורלה גירן, כתבת הערוץ מדברת כרגע
אל מול המצלמה, מקווה בליבו כי זאת גם העת שכל הממלכה רואה את
דיווחה הישיר. ליאון מטיח את האבן על הכתבת בעוצמה, יודע כמה
היא מעריכה את עצמת הילדים עם האבנים, אלו הלוחמים האמיצים
המבטאים את שליחותם עם אמצעים פרוביזוריים. תחושה של מעין
אורלה אשת ערב המודרנית, אשת ספארי מתקדמת בגן החיות
המזרח-תיכוני בו יש אבנים ופצצות אנושיות וסיקולים ממוקדים וכל
כך הרבה בז'ז'ינקות. גירן לופתת בתדהמה את ראשה ההלום, בין
אצבעותיה מתחיל לזרום זרם דם סמיך וכהה. כורעת גירן על בירכיה,
מתייפחת קלות, מחרחרת וצונחת על הקרקע. אין מבין הנוכחים
באירוע שיבוא לעזרתה, הצלם ממשיך בעבודתו הדרמטית של תיעוד
המתרחש בגן החיות ההזוי הזה שניקרא המזרח-התיכון ואין זה משנה
מי הנפגע. זו המערבית שנפלה חלל ככל חלל, היא קוריוז חדשותי
בדיוק כמו הרוגי הפיגוע. ליאון מופיע אל מול הצלם האדיש שעודנו
מתעד בשידור ישיר לממלכה, נעמד על גירן ההלומה ומכריז כי זו
היא פתיחת האינתיפאדה הפרטית שלו, אחת מיני המלחמות שכיום רצות
במזרח התיכון. מכריז לממלכה כי בעצם אויביו הם אלו הרואים את
הילכי העניינים במזרח-התיכון כאילו היו היהודים והערבים קופים
בכלוב ברזל משופר ומודרני בגן-חיות אירופאי כלשהו.
קריאת הרגעה, שומע ליאון, צוחק הכתב בשטח אומר שרב כבד ומוציא
אוויר בהפגנתיות של להירגע. על עם ישראל להירגע, כלל לא היה
פיגוע אלא רק פיצוץ כלשהו תאונתי שהתרחש בכניסה לקניון בעפולה.
מספר אנשים נפגעו אך מה זה בכלל משנה, אין זה אירוע פוליטי
מעורר עניין כי אם סתם רשלנות ישראלית סטנדרטית של איזה מנהלן
מושחת שאישר הקמת תחנת דלק סמוך לקניון ומישהו דיבר בטלפון
ונוצר ניצוץ והרבה נפגעים אך אין הם משנים כלל היות ואין הם
משויכים לסטטיסטיקה של כמה הם הרגו לנו אלא כמה אנו הרגנו
בעצמנו על חלמאותינו הקולקטיבית. בחדשות של השעה העגולה פותחים
עם אותה התקלה בעפולה, תשעה הרוגים כולל שני המאבטחים הקדמיים
בכניסה שספגו את מירב ההדף. עשרות פצועים, קצת פחות ממאה אך מה
זה משנה, אי אפשר להאשים בזה את הערבים, אירוע זה אינו פגע
בכבוד הישראלי. מזרחי כבד עם הרבה כפרה מתראיין ומאשים את
הממשלה, "דפקו אותנו..." הוא צועק, "...הממשלה מכרה אותנו,
כולם פה מושחתים, אם אני אתפוס את מנהל הקניון אני אחרע אותו,
שייזהר האשכנזי המניאק הזה ועקנין". צוות חדשות הביביסי דיווח
מהקניון כל עוד היה חשד לפיגוע, מעבר לזה אין זה כלל עניינם.
אנשים שמתים מרשלנות יש בכל העולם לא רק בגן-החיות
המזרח-תיכוני, למרות שבו פשוט מתים יותר, עניין של מנטאליות,
תרבות הסמוך ומתק השפתיים המזרחי. ערך חיי האדם או משהו כזה,
במקום כה רווה דם, למי באמת אכפת מעוד כמה חפים מפשע לכאורה אך
בראסמית אנשי סטטיסטיקה טהורה. האינתיפאדה הסימבולית של ליאון
נשארה ללא מטרה, אם הכתבים האירופאים איבדו עניין במתרחש אין
שום ערך להעברת האינתיפאדה שלו מול מצלמה כבויה.

אלוהים אוהב אותך ליאון  
ליאון מנמנם בחיק המושב הקשה, המושב הלפני אחרון של אוטובוס
אגד מספר 826 העושה דרכו לתל-אביב. גשם טרום אביבי כבד נמטר על
חלונות האוטובוס, מעורר בשאר הנוסעים תחושה של בהלה אך מכסה את
ליאון בתחושת ביטחון חמימה, חום המאפשר את הנמנום. האוטובוס
נעצר היכן שהו על כביש החוף בחריקת בלמים קצרה, מה שמעיר אותו.
על האוטובוס עולה אברך צפון במעיל שחור כבד, רוב האוטובוס ריק
אך רואה ליאון כי האברך מוותר על שורות מושבים בזו אחרי האחרת
ומתקדם אל עבר השורות האחרונות של האוטובוס. לבסוף מחכך האברך
בגרונו ומתיישב סמוך לליאון. ליאון מתעצבן עד מאוד בליבו, מקלל
את המניאק שחדר ללא כל סיבה מוצדקת אל מרחבו הפרטי. מתמרמר
במוחו כי בטח זה אשר משיב אנשים אל תשובתם זיהה את בדידותו ואי
שיוכו, מה שהופך אותו לטרף קל לאלו שמצוותם לאסוף יהודים אל
האל ואין זה משנה מי היהודי בכלל. לליאון לא החמיאה האפשרות
להשתלב בזול בחברה כלשהי. תהה אם רוצה בכלל להשתייך לחברה, בין
אם של מלכי הארץ שנידו אותו או של יורשי הארץ הרוחניים אלו שסף
הקבלה הוא אם יהודית הילכתית. בכלל, אין רוצה להצטרף למועדון
שמוכן לקבלו כשם שאמר וודי אלן, דלת הנפתחת בפניו הרי פנים
הבית אין יכול להכיל רב מהחיובי. הרבה השיבו את שאלתם בחברה
הקיבוצית בזמן האחרון, שמע ליאון על שני צעירים מקיבוצו, הלומי
לבנון או שטחים שהחזירו את חירותם ושבו אל האלוהי. בכלל תופעה
זו רווחת ומדאיגה כותבי טורים בדף הירוק. טוב... האידיאולוגיה
קרסה, סטאלין והיטלר במשפט יחיד ולגנאי, בבתי-הילדים הלומי
היתמות בכו לשומרת לכאורה שמאזינה מהקופסא בסמוך לחיבור בין
הקיר לתקרה. ווינסטונים קטנים חיפשו את האחות הגדולה אך היא לא
האזינה, בטח נרדמה בעצמה כמו שאר הוריהם פחותי החובות. מחכך
האברך בגרונו קצרות ושואל את ליאון מהיכן הוא. עונה ליאון כי
בא מקיבוצו הרנדומאלי אך הספציפי. "אלוהים אוהב אותך, אחי...",
אומר האברך בקול נהיר וחזק. "-לא הייתי מסתמך על זה יותר מדי",
עונה ליאון לעומתו. שואל העיט המאושר את פגר התרנגול מדוע
שיאמר יהודי דבר שכזה. המשיך האברך כי האל אוהב את כולנו. תוקע
ליאון באברך מבט תקיף ומתריס ואומר "בין אם האלוהים אוהב את
כולנו או לא, אני מתעב אותו ובטוח אני שתיעובך כלפיו לא קטן
משלי. האל הועיד אותך לפתות נערים אבודים, מצווה שעליך לקיים
על מנת לכפר על משהו שעשית בעברך. אין אני יודע מה עשית ולא
אכפת לי מכך, אני לפחות לא בא בשמו של האל על מנת להשיג ממישהו
שזר לי משהו. דיבורך עימי הוא למען מצוותך, אותה מצווה שאתה
מקיים כאיש רגיל המקיים את עמלו למען פרנסתו. תודה שאתה מתעב
את אלך היות והועיד אותך להיות לא יותר מסרסור רוחני...".
"-כלל וכלל אחי...", ענה לעומת ליאון האברך, "...תבין אחי שגם
אני הייתי כמוך, אבוד, כועס ובודד בעולם הזה. גם אני נולדתי
בפריפריה הצפונית, נסעתי לעיר הגדולה על ה-826 וקיימתי בהכנעה
את מצוות חברתי המופקרת. קמתי בקרים רבים בנעוריי למען קטיף
השקדים, התפוחים והאבוקדו, התגייסתי לקרבי, עישנתי את כל מה
שזז, זיינתי את כל מה שזז עם חור, הרגשתי כמלך העולם, הרגשתי
כמטפס על מגדל בבל. בשלב מסוים הבנתי שאין לקיום זה כל מטרה או
ייעוד, משהו שאוכל להתלות עליו כאשר אנוכי מנסה להבין את פשר
קיומי. טיפסתי על המגדל, ראיתי את הנוף ונפלתי. לכן שבתי אל
האל, שבתי אליו כי אוהב אותי ואותך למרות חטאינו, אוהב את עם
ישראל גם כאשר עושה את הרע בעיניו, אוהב כי אנו העם הנבחר.
ייעודי ועמלי להפיץ את הבשורה הנשכחת של העם הנבחר, אותה הסיבה
מדוע אנו בכלל בעולם הזה ובפרט בארץ הזו. חבר שלי מת בידיי
כאשר נפלנו יחדיו מהמגדל. שאלתי את עצמי מדוע ואז הבנתי, האל
הועיד אותנו לקרקע, לארץ, הועיד אותי לעזור לברואיו הנדכאים,
מטרתי להעלים את הזנות מהארץ, איני סרסור כלל וכלל". מפשיל
ליאון את שרוולו ואומר לעומת האנטי-בבלן לכאורה "אני הייתי
זונה ידידי, אני הייתי זונה כי לא נשארה לי שום אפשרות אחרת.
אתה רואה את המספר, זה המספר שאומר כי הייתי זונה, זונה כמו כל
מוזלמן באושוויץ, זונה שהיא עבד לכל יצור דומיננטי המתקשר
עימו. היטלר היה דומיננטי וסבי היה זונתו, האל שלך דומיננטי
כמו מנהיגי הארץ, כמו כל בן-זונה המתקרב אליי בלי להכירני
ומנסה למכור לי משהו אם כי בעצם בטון דבריו מפליא עלי איום
כלשהו, איום ממנו אני חש מורא, מורא העושה אותי לזונתו. אני
הייתי זונה, אך חרטתי על ידי את מספר קיטלוגי למען אזכור כי
האדם הוא האחראי הבלבדי על מצבו ולא איזה אל או אלילים". נדהם
האברך, "-לסבי היה כיתוב שכזה על ידו ואתה קורא לו זונה? חרון
האל עליך כי עשית את הרע בעיניו, בגלל שכמוך הייתה השואה".
"-השואה הייתה הביטוי הנצחי ביותר לחסרונו או לאי קיומו של
האל, בין אם הוא אוהב אותי או כלל לא קיים, בי לא נטוע כלל
מהאלוהיות. ובכלל לא חרון האל עליי, בין אם קיים הוא או לא אלא
חרונך בלבד, חרון של אחד מיני רבים הרואה בעצמו את האל, לא
פחות. חזרתך בתשובה הרי היא מגדל בבל ולא חייך החילוניים.
דווקא עכשיו, מדמה אתה עצמך לאל כאשר אתה רואה בעצמך כייצוגו
על פני הארץ, אולם אתה עדיין רק זונה." "-אתה והחברה שלך...",
חירף גרונו האברך,"...אתה בדיוק כמו הימלר, בורג קטן במכונה".
"-הימלר בכלל לא היה בורג קטן במכונה, אחויה...", ענה ליאון
וצחוק חריף ניחר מגרונו. קם האברך ממושבו, העיף מבט בינות
הנוסעים באוטובוס כמו עיט שאינו שבע התר אחרי החיה הגוססת הבאה
ותקווה לו שתהייה יותר נעימה לחיך. אילו היה ממשיך להתעמת עם
ליאון בתבונה, הרי ברשתו הייתה נופלת נשמה צינית אך אבודה עד
מאוד שרק כמהה לגאולה כלשהי ולא משנה איזו. הרכין ליאון את
ראשו אל עבר נוף הים התיכון המעורפל, מיקד את מבטו לסירוגין
לטיפות הגשם הגדולות שעל החלון ולים הסוער.
נעצר האוטובוס בארלוזרוב וליאון קפץ ממנו בשמחה. טפטפו טיפות
על מפרק ידו המתועב של ליאון, זה שמכנה עצמו השומר הממורמר או
6997711 וגם פעם נקרא חפץ, מה שמעיד על ריבוי שמות לאישיות אחת
דפוקה. התהלך ליאון לאיטו בשדרות שאול המלך כאשר פסק הטפטוף.
הרחוב היה ריק מהולכי רגל רנדומאליים אך מלא בהמולת הנהגים
הישראלים הצופרים, מעט אנשים נכנסו ויצאו ממוזיאון תל-אביב.
התעייף ליאון ונשכב תחת פסלו של הנרי מור ברחבת הכניסה
למוזיאון, עצם את עיניו ונמנם מעט. אלוהים אוהב אותך ליאון
נשמע קול המנגן בתוך ראשו, אלוהים אוהב אותך...

ואן-גוך מול פיקאסו
מאבטח המוזיאון נעץ מבט מאיים כלפי ליאון, אולם לא נע כלפיו.
הביט קצרות במאבטח, בחן את התנהגותו, ניסה להבחין אם הלה ניגש
אליו ולכן הלך לאט זאת למען שיוכל המאבטח להדביקו ולא להתחיל
במרדף אחריו. התנהגות זאת, התנהגות מחשידה הרי היא התנהגותו של
מחבל מתאבד רנדומאלי שזה המאבטח הוסמך לזהות. הבין זאת ליאון
אולם לא צלחה בהתנהגותו הרגיעה, תמיד נראה מתוח בפני אנשים.
נכנס ליאון למוזיאון, שילם את מחיר הכניסה המלא למרות שהקופאית
שמולו שאלה אם בידיו כרטיסים אלו או אחרים העושים אותו ראוי
להנחה. לא היו בידיו ממה שנותן הנחה למחזיק, כלל אין חש כי
ראוי להנחה כלשהי, כלל אין חש כראוי להיכנס לחלל זה שאליו נכנס
בסמוך לאנשים עם מניירות המסתכלים על אמנים עם מניירות
ומקיימים עולם הדדי של טפיחות על האגו, עולם נעלה של הבנה
שתמיד חמקה ממנו. במוזיאון מסתכל ליאון לבדו על כל יצירה, כאשר
ניגש מישהו בסמוך אליו הוא עובר ליצירה הבאה. אם ייפגשו אוזניו
את קול אלו המנתחים יצירות הרי יאזין בקשב ויגחך לעצמו כאשר
יפסול את דעותיהם של האחרים. המוזיאון כלל בליל של מבקרים
ובכלל לא היה מלא. לסירוגין נראתה קבוצת ילדים משועממת עם
מדריכה כעסנית שכל הזמן צעקה על יוסי כי אל לו לגעת, אחריהם
קבוצת זקנים פולנים או יקיים עם הרבה גנדור והערכה מוגזמת כלפי
כל יצירה של פיקאסו. "אוווווווווו...", מוציאה אנחה ארוכה אחת
מהן לרעותה, "...זה ללא ספק מהתקופה הכחולה", אומרת בהתייחסה
לציור של פיקאסו המורכב כולו מגווני כחול.
עומד ליאון באולם הכניסה של המוזיאון ומביט על יצירתו של אגם.
אין זה מדויק שלא מעריך ליאון את אגם, בכלל לא מעריך אותו ועוד
אפילו יותר עד כמה שאפשר לתאר אי הערכה מופגנת. הרי ראה את זה
האגם מייצג בגבורה את מדינת ישראל במוזיאון הפומפידו מה שגרם
לגוו הפטריוטי להתמתח בדום אך בכל מקרה אין מבין את רעיונותיו
של אגם בכלל ואין מתאמץ להבינם. משמאל רואה ליאון סצנת קומיקס
גדולה של ליכטנשטיין אותו דווקא מעריך היות וזה האבן הזוהרת
אין בו מהלוקאלי ומוכר בקרב חוגים רבים גם מעבר לאלו הרואים
בעצמם כקובעי האופנות הסלקטיביים למיניהם עם הינף עיניהם
וביקורתם ותחכומם הפסבדואי-קיצוני, מעין אוונגרדיזם מיינסטרימי
מדכא. לפחות יכול להבין ליאון את המתואר ללא צורך באותם
מתווכים פלספנים שקראו פעם ניטשה בדיוק כמוהו, רק שמעולם לא
הודו כי אחרי שלוש שורות כבר נדדו מחשבותיהן ומהכתוב לא זכרו
והבינו דבר. במעלה המדרגות הציגה אמנית לוקאלית צעירה ומבטיחה
את יצירותיה עליהן עמלה רבות וללא ספק היא העתיד של עולם
האמנות המקומי כפי ששמע ליאון מורבאליותה הזועקת של אישה זקנה
הלוחשת בקול רם לרעותה בכניסה לאגף, מה שגרם לו למהר ולהסתלק
מהאזור על מנת לא לחשוף את עצמו לנעלה ממנו לכאורה ובעצם לדברי
יהירות פרי בצלאל עם הרבה הסברים בצד צורות מופשטות לכאורה
המבטאות מחאה פוליטית כלשהי כנגד משהו שגם נגדו יצא ליאון אך
למי באמת אכפת. טיפס ליאון לקומה השנייה של המוזיאון, היכן
שממוקמות יצירות האוסף הקבוע. מתפעם מהשמות, לא ממש מתעניין
במצויר. כאשר רואה יצירה, קודם מסתכל על שם הצייר ואם השם אינו
מוכר אין מעיף כלל מבט ביצירה. מכנה זאת כסלקציית הפופולאריזם,
ניפוי שערכו למענו הדורות הקודמים לו בהכניסם לתודעתו את מה
שיש להתמקד בו תחת כנפיה השרירותיים של המושג הנקרא איכות
ארטיסטית, אלו האמפיריסטיים הנעלים המעצבים את תודעת הפרולים.
הרי כל-כך הרבה ציורים צוירו, כל-כך הרבה אמנים ביטאו את כל-כך
הרבה התקופות שעברו על האדם, מה שמכונה היסטוריה. אין יכול
הראש להכיל אלא רק מעט מרב האמנות שירדה על העולם ולכן יש
לנפות, יש להתעלם מהבינוני ולחפש את שמות הפופולאריזם, השמות
שהוקנו בתודעת האדם ביניקת חלב שד אימו כנכסי הצאן ברזל של
תרבותו. ברגע שהבינו זאת אמנים הרי אז הפנימו כי ראשית יש
להשקיע ביחסי ציבור ורק אז להתחיל ליצור דבר מה, כי בסופו של
דבר אין חשוב מה צויר אלא רק כמה פוליטיקאי היה האמן. ליאון
אינו אמן, קשה לו עם המילה הזו, אך כן, הוא מצייר וכותב. אך
אמן היא מילה כזו גבוהה, צנוע האיש מהגדרה זו, יחמיא לו אם
יכונה כך על ידי מי שיירצה לכנות או כלל יתעניין. לליאון אין
יחצנים, הוא נופה בסלקציה הראשונה של מה שמכונה על-ידו כשואת
הפופולאריזם, אותו ניפוי שעבר על אותו עם עקום אף וכהה...
הצוענים כמובן. גם היהודים.      
נעמד ליאון אל מול יצירה של פיקאסו הכוללת דמות ערומה ושבורה.
היכן הגברת הזקנה שתבוא ותחכים אותו שיצירה זו מהתקופה
הקוביסטית. ליאון מסתכל על הציור ומתעצבן רואה את פיקאסו כזונה
של מדיום האמנות בו פעל, משהו דומה למדונה במדיום המוסיקה
הפופולארי ולקורטיזאנה רנדומאלית המתוארת כמדונה באמנות
הרנסנס. מעברו של פיקאסו מסגנון לסגנון, תמיד תחת הרגשת הדופק
של עולם האמנות האוונגארדי, זהה למעברה של זונה מלקוח אחד
שרוצה את רכותה ללקוח אחר הרוצה ממנה יחס משפיל. מדהים לחשוב
על ההשפעה ההדדית בינו לבין פטרוניו, מי בעצם עיצב את
רעיונותיו, האם היה סתם קבלן ביצוע של גרטרוד? האם היא ההוגה
האמיתית והוא סתם אומן עם יכולות ווירטואוזיות?! לא, הוא סתם
חתיכת חרא, בן-זונה מתנשא המתבסס על קוויות. אולם יודע ליאון
על עצמו כי מעדיף להיות זונה כמו פיקאסו על פני נושא תפקיד
נעליו השמרניות של מבקר ככל מבקר, זה שנדחה מהמדיום בו רצה
לצלוח והפך לקול מוסרני ומעיק או להיטלר. מתעב את פיקאסו היות
והיה רוצה להיות כמוהו אך לדאבונו מזדהה הרבה יותר עם גווניו
ומשיכותיו של ואן-גוך. נעמד אל מול ציור של ואן-גוך וליבו פועם
באותו הקצב שפעם כאשר נבחן בעיניו של המאבטח בכניסה. את הציור
הזה שהנו חלק מהאוסף ראה כבר בלא מעט הזדמנויות אך הוא תמיד
מתלהב ממראה שכבות הצבע הבלתי נתפסות שעל הבד. רוצה להיות
פיקאסו, בטח שרוצה בתהילה המיידית אולם היה מוכן למות כבר
עכשיו אילו הובטח לו כי יתייחסו אליו בדומה לואן-גוך לאחר
מותו. בכלל מחבב ליאון את ואן-גוך משתי סיבות, האחת שנראה כי
היה מנותק מסביבתו אך השנייה חשובה יותר, מעריץ ליאון את
ואן-גוך כי היו לו את הביצים להתאבד. לידו נעמדו שתי זקנות
שהסכימו ביניהן כי יש מלנכוליה בציור. הסתכל ליאון עליהן, הלך
והתיישב על ספסל סמוך, כאשר הן לבסוף המשיכו הלאה שב לואן-גוך.
חיפש מלנכוליה אך לא מצא, אין אישה מזויינת שבוהה בחלל, עלי
דפנה לראשה וכלי שרטוט לרגליה כמו המלנכולית של דירר, אין אישה
חושבת, אין איש חושב, יש רק ביטוי לרגש, ביטוי לעצבים, לאי
יכולת להבין וזאת בניגוד למלנכוליה. יש טמטום אקספרסיוניסטי,
כמאיות, אימפסטו מרהיב, קשר ישיר וטוטאלי בין המכחול והצבעים
למציאות ההזויה הנשקפת מעיני האמן. אין מלנכוליה זקנה מזורגגת
שכמוך, יש פסבדו-מלנכוליה באגו שלך ויש מגה זעם ביחס שלך אל
ליאון ואל ואן-גוך שאת שניהם במכה אחת עם דחיפתך, דחקת לפינה
חשוכה ומתסכלת, פינה בה מוענשים אלו שלדידך הם הפרימיטיבים. את
דחקת אל ליאון, לפני מאה שנה דחקה זקנה כמוך את ואן-גוך כאשר
הביט על ג'ריקו. במשך מאות שנים נדחקים אנשים לפינת
הפרימיטיביות כאשר זקנות עשירות ואוצרים אקדמאים למיניהם
מכריזים מי הפרימיטיבי ומי המלנכולי. כמובן שמדד זה משתנה עם
הזמן, מי לכל הרוחות חשב שייצא משהו מואן-אייק? הפרימיטיב צייר
עקום, הרצפה הולכת לשמים. אולם לזקנה המזורגגת בת ימיו של
ליאון רצפה זו מלנכולית, דמויות ואן-גוך הן מלנכוליות, מה טוב
ויפה, רק זה המכוער והלא מטופח שהביט בציור לפניה עודנו
פרימיטיב, עודנו דמות עלומה שיש לדחוקה לפינה, מקסימום לחכות
למותו כדי שיהיה ניתן לתארו כמיני-מלנכולי או בכלל לפטור את
מותו כסטטיסטיקה מלנכולית על מצב הצעירים בארץ או פטירת מותו
כעוד משוגע שהלך ולא ממש מעניין מדוע. התעצבן ליאון והחליט
לסיים את ביקורו. עצר קצרות אל מול ציור פוינטליסטי שהימר כי
צויר בידי סרה, אולם ראה כי טעה, כי בעצם סיניאק הוא הצייר,
התעצבן עוד יותר והלך למבואת המוזיאון שם ראה את הזקנות שותות
קפה בדוכן צדדי שנקרא בית קפה לילי. בעמדת המכירה עמדה בחורה
צעירה וחייכנית שדיברה בשקט כנוע עם הבוס הדומיננטי שלה. הרי
עוד ביטוי למחסור האל ולריבוי הזנות במקום הפסבדו-מלנכולי שוכן
הפרימיטיביים בקווינת התרבות התל-אביבית. הינה זו שלמשמע סמכות
תאבד את בתוליה, תחכים ותשפוט יום אחד את ציוריו של ליאון
כמלנכוליים וכל זאת תוך ניתוק רגשי טוטאלי מזה האמן שהתאבד
בשדה מתחת לאותם עורבים הדואים באי-סדר רציונאלי.    

סיפוק מסוים מכריך פילדלפיה    
מגיע ליאון למקום המגיש אוכל אמריקני קלאסי, אוכל אותו ליאון
מעריץ, אוכל חסר מניירות, אוכל המחפש את מכסימום ההנאה מהנוגס
וזאת ללא תחפושות של תחכום או מיתוג של שף רנדומאלי. ניגש
למוכרת במדים שחורים ומבקש ממנה כריך סטייק פילדלפיה. בחורה
היושבת סמוך לדוכן מסתכלת על ליאון בעיניים עקומות ומודיעה לו
שמנה זו מאוד לא בריאה. ליאון מתעלם ממנה אך שומע מכיוונה "טוב
תתעלם, מצידי תמות מהתקף לב יא בהמה שכמוך". המוכרת החמודה עם
המדים השחורים מצחקקת קלות ומביטה על ליאון משפיל מבטו. הרי
נהפך זה הליאון לזונה רנדומאלית של דומיננטית רנדומאלית השונאת
את האמריקניזציה ורואה את ליאון כביטוייה הבהמי. הרי נהפך
ליאון לזונת הלעג של זאת החמודה שעם כל פסבדו-ביישנותה הכובשת
הרי רואה בו כלום מלבד עוד קורבן פרובינציאלי להומור מנייריסטי
מתוחכם פרי מדיהם השחורים של חיילי האופנה של מדינת תל-אביב.
הדומיננטית מפסיקה מאכילת הסלט שלה ונועצת מבט מתריס בליאון
בעודו מחכה לכריך. נראה כי המוכרת מזדהה מעט עם עלבונו, מסירה
ממנו את מבטה ומנסה להתעלם מהסיטואציה. נשען ליאון על הדלפק
בסמוך לדומיננטית ומישיר מבטו אל חלל המעין מקום למכירת אוכל
זה המבטא קונצפט תל-אביבי חדש שלבטח הומצא בניו-יורק ואין כלל
ליאון יודע את שמו ועל כן נועצת זו הדומיננטית את מבטה כי
זיהתה  את זרותו. מסתכל על העיצוב החדשני סטייל יפאן פוגשת
דיינר אמריקאני סמוך לכביש מהיר באמצע היבשת וזו הדומיננטית
עוד ממשיכה בנעיצתה. שואלת אותו מדוע הוא נמצא כאן בגפו אך אין
ליאון עונה לה. שואלת אותו האם הוא חירש, מפגר, משוגע, אך
ליאון משיב פניה ריקן. המוכרת החמודה מביאה לו את הכריך, הוא
מודה לה בקול שקט ולא ברור ומתיישב בכיסא הרחוק ביותר
מהדומיננטית ובולס. הדומיננטית מפטירה לעברו שהוא חזיר אך הוא
ממשיך בשלו. המוכרת החמודה מצחקקת שוב, מביטה לסירוגין בעיניו
המושפלות של ליאון ולסירוגין יוצרת קשר עין שמשעשע אותה עם זו
הדומיננטית שאוכלת סלט. לבסוף פונה ליאון אל המוכרת החמודה
ומבקש ממנה לארוז את הכריך הרבע נגוס ולהוסיף הרבה שקיות של
מיונז. המוכרת החמודה משיבה לו כי אין כלל בעיה לעשות כן מותק
ומתפקעת מצחוק דומיננטי ביחד עם זו הדומיננטית שאוכלת סלט.
שתיהן מצאו את הזונה היומית שלהן וליאון מצא עצמו עם מכנסיו
מושפלים ושתי נשים דומיננטיות תוקעות לו עמוק בתחת מוט ארוך,
רוחני ותל-אביבי. אוחז ליאון בשקית החומה והחמה שזה אך הוגשה
לו על-ידי זו החמודה והמשפילה, מתיישב בכיסא סמוך לזו
הדומיננטית שליד הדלפק, פותח את השקית, מוציא את הכריך הרבע
אכול ומבקע אותו בהפגנתיות. פותח ליאון שקית אחר שקית אחר שקית
של מיונז סמיך ושופך את הנוזל דמוי הזרע על הכריך. מאמץ ליאון
את לסתו אליה דוחף בכוח את הכריך, מיונז מטפטף על מעילו
ומכנסיו אך אין בזה להפסיק את זלילתו המופגנת. "אתה יודע שחטא
הגרגרנות הוא אחד מחטאי המוות?", אומרת זאת הבחורה שלידו וחיוך
קל נסב על שפתיה הבשרניות "...אם איני טועה בתופת נענשים אנשים
כמוך בכך שנאלצים לאכול בוץ בעודם נטרפים על ידי קרברוס",
הוסיפה. המשיכו לצחוק זאת בסמוך לדלפק וזאת הזבנית שמעבר לדלפק
על זה הלא-קרתני המנסה ליהנות מחייו האומללים בעזרתו של חוש
הטעם אך סובל מסביבתו עקב חוש השמיעה. ניתק ליאון את שמיעתו כך
צלח בהנאתו מרגעים קטנים שעוד נתנו טעם כלשהו לחייו. מיונז
השפריץ מכריך הפילדלפיה של ליאון על הסריג השחור בו הייתה
חנוטה זו הדומיננטית שבסמוך לו, עם מגע המיונז היא נרתעה לאחור
והחלה צועקת ומקללת. אוזניו של ליאון היו אטומות לצעקותיה,
איומיה ותחינותיה, פנתה אל המוכרת ואמרה לה כי היא עדה, כי
הסריג יקר מאוד, כי תתבע את ליאון על שהשפריץ עליה בכוונה. אך
ליאון המשיך לבלוס את הכריך הטעים באופן רדיקאלי בעוד טון
צווחות האישה הגיע גם כן לאיזשהו טווח רדיקאלי של צייצניות.
מעיניה של הדומיננטית המושפרצת החלו לטפטף דמעות שאחת מהן
השפריצה על מעילו המרופט של ליאון אך הוא לא התייחס לאפקט
ההרסני שיש למלח הדמעות על בד מעילו. אישה תמיד תהייה רגשית
כלפי מי שמשפריץ עליה ולא משנה בדיוק איזה נוזל השפריץ. המוכרת
החמודה ליטפה את ראשה וביקשה ממנה לא לעשות סצנה, אנשים
מסתכלים. פנתה אל ליאון וביקשה ממנו לעזוב אך הוא ענה לה כי
זכותו לשבת שם ככל אדם, בדיוק כמו זכותה של רוזה פארקס לשבת
בקדמת האוטובוס וזכותו של וולטר דובצ'ק לסיים את כוס הקפה שלו
בדיינר בו ישב עם הדוד ליבובסקי. בסערה ברחה מהמקום לממכר מזון
זו הדומיננטית לשעבר שהפכה בגין השפרצה אחת לשפחתו של ליאון.
ניתקה הזבנית את מגעה עם ליאון שהמשיך ובלס את כריך הפילדלפיה
השוחה במיונז שבשקית החומה. סיים את הכריך, ניגב בעשרות מפיות
את כל אותם המקומות אליהם הגיע המיונז, כמובן מלבד הסריג של
שפחתו. כוונתו של ליאון הייתה להשאיר דיר חזירים אנושי על
הדלפק היות וקיבל סיפוק מזה שהזבנית הדומיננטית שאולי חיצונית
היא חמודה אך בתוכה היא לא יותר מכלבה תלת ראשית, תצטרך למלא
את תפקידה הבזוי ולנקות אחריו. "-בואי הנה...", צעק ליאון אל
הזבנית, "...תנקי פה, האא מתוקה, פה זה לא דיר חזירים... רוצה
טיפ? קחי, תטעמי אקוניטון, נשבע לך זה יהיה בול לטעמך... כלבה
בת-זונה שכמוך". הזבנית הביטה בו עם עיניים נוצצות ושתקה.
"...תמותי", הפטיר לעומתה ליאון ועזב את הפסבדו-דיינר
התל-אביבי העלוב המגיש כריך פילדלפיה עילאי.
האלים החדשים
ממלכתו של האדס במדינת תל-אביב, ממלכתו של האדס בראשם היהיר של
תושבי המדינה התרבותית העצמאית, קרברוסים רבים המשסים את חינם
ועליונותם בכל אשר אינו אורבאני הבא לסוב בחיקם ולהם זר.
חילוני רואה עצמו ליאון, אתיאיסט עד לשד עצמותיו, החילוניות לו
כדת, מקדש אותה ואת עוינותו לאל היודו-נוצרי הבורא לכאורה את
כל אשר על הארץ. מקדש את החילוניות אך רואה את הרעות שהיא
מכילה על בניה ובנותיה הפרוגרסיביים של מדינת תל-אביב, ברואי
הדרוויניזם או הלמי הבכלל אכפת איך נבראנו, יונקי מיצי החיים
והרצון לנשימה ממי שלא חקוק בקווינה החברתית שלהם. לא רק הם גם
אלוהים שונא את ליאון, מתעב אותו וזה הדדי. אותו מנוול שהתעלל
באיוב ולקח ממנו את שהיה לו, לליאון פשוט לא נתן מלכתחילה, לא
נתן לו עוונות בכדי לבכות עליהן, לא נתן לו עושר, נחמות, לא
נתן רגליים לעמוד עליהם ולא ידיים למלאכה מפרנסת. מלבד לשוב
הביתה, ירצה מהקוסם הגדול שבשמים לב, מוח ואומץ, אך כשם שדרך
הלבנים הצהובות מובילה לשברו של חלום, שלל האל הלא רחום מליאון
את התקווה, לא יפגוש את השרלטן שבשמים כשם שלא תשוב דורותי
לחייה השלווים בקנזס שלפני הטורנדו. אברכים מטיפים את דבריו,
פדופילים חורשי רובעי עוני התרים אחרי נשמות טהורות למען
השחתתם הפסבדו-רוחנית שלמעשה היא ביטוייה ההומו-ארוטי של
הגאולה שמעולם לא תוכל לשכון על הארץ.  
שב ליאון ממדינת תל-אביב הישר אל מיטתו. שעת צהרים מאוחרת זו
הייתה, נמנם באוטובוס אך זאת לא הייתה שנת הלילה הערבה לה ייחל
אחרי עשרות שעות בהן היה ער, לכן זחל למיטתו המזמינה בינות
ארבעת הקירות הכולאים של חדרו הצנוע. עייפו עיניו של ליאון
ונעצמו. בינות גלי האלפא רצו במוחו אירועי היום האקטיבי שעבר
עליו, רץ מטיף אהבת האל המשקר לתועלת מצוותו האגואיסטית, רצו
שכבות האימפסטו הואן-גוכיות והתערבלו עם מראות המציאות במוחו.
רצו תוויהן של אותן זוג קרבורוסות חד ראשיות שפגמו בהנאתו
מכריך הפילדלפיה, רצה בראשו תגובתו הרפוסה והעוינות והגועל
שהבריקו מעיניהן היפות ומהאברך. הכריז ליאון אל עצמו שוב, כמו
כל אותן ההכרזות בחייו המוגבלות רק לו, כי דתו החילונית משתנה
כאשר מעורר את האלים הקלאסיים מתרדמתם. זאוס הוא אדונו כי אדון
השמים והארץ הוא אך כשם שיורדי האיים היווניים הפנו את
מנחותיהם אל פוסידון אל הים למען ישמור על ציים, כשם שהפנו
מגדלי הגפנים מנחותיהם לדיוניסוס ומגדלי תנובת האדמה לדימטר,
הרי פטרונו של ליאון יהיה אביו של זאוס, פטרונו יהיה כרונוס
האימתני היות ובחיקו נצורים המטרדים המאיימים ביותר על ליאון,
המטרות שהן כמיהתו ומהן בורח, הזמן החולף והמלנכוליה. יחליפו
כרונוס וזאוס את אותו אל כל יכול לכאורה שהושם על ליאון מצד
אימו, יחליפוהו כמטרה למעין כמיהה תת-הכרתית, היות ובעיני עצמו
לא יכיר ליאון באמונה כלשהי. כך שבמקום לשאת תפילה חילונית לאל
היהוהי שבשמים הרי ישא תפילתו לזאוס וכרונוס ואותם אלים שבצלמם
ובדמותם נברא האדם כאלטרנטיבה לצלמו של היהוהי. יודה לפרומתאוס
שיצר את האדם ונתן את האש, יודה לגיאה על כי גם לו מקום לדור
בחיקה ולאוראנוס כי משרה עליו את הרוח, כל רוח שהיא, בינה גם
הרוח החילונית והסקפטית הרוח שממנה עלה באמתחתו להתנכר לאל
היודו-נוצרי. מי אשר נצורה בו הרוח והעל-מוות הרי מושחת הוא,
מושחתים השמים כי בינם אין את האל החנון והרחום, את האל שהיה
אמור לרחם על נפשו העלובה של ליאון. שמיו יהיו מושחתים אך רוחו
תישאר אותה רוח חילונית וחסרת אמונה ככל אשר הייתה. אלוהי עם
ישראל חנון ורחום אך עמו עוולת, עמו מושחת ומרושע וככל שגדולה
הכיפה על הראש כך ננצר באדם פחות מהאלוהים. אנשים מושחתים
נושאים בשמו ועושים בשמו אך ליאון יעשה בשם כרונוס כי הזמן
חולף ואין עתיד ונצור הוא לנצח בטרטרוס שבשביל ליאון הוא הוא
העולם הארצי, עולם ארצי שכאשר יפרוש ממנו יימשך בין עם פה או
שם כמסכת סבל חסרת פשר וחסרת סוף. הזמן החולף של כרונוס הרי
היא כמיהתו של ליאון היות והזמן אינו חולף לו, אין לו מן
הנצור, אין לו דבר להתגעגע אליו. כמה ליאון לזמן החולף, לאותו
עידן של תור זהב ארקדי כלשהו עליו יוכל להתרפק עם המשך משכן
נשמתו בטרטרוס בממלכתו של האדס אך אין לליאון כל טוב שיחלוף
ונהיר כי בסופו של דבר לא הזמן יחלוף כי אם ליאון בעצמו.    

התרחשות אימא לב אטום
מתעורר ליאון ברבע לחצות מקולו המאיים של השעון המעורר. מתעורר
בפלצות כמו שאינו יודע היכן הוא, חושך בחוץ ועיניו עיוורות.
תוך כמה שניות שבה אוריינטציה כלשהי למוחו, הוא קם ממיטתו,
משתין, שוטף את פיו והולך לחדר-האוכל שם אוסף את רכבו האמיץ.
נכנס ליאון לרכב, מכניס לטייפ את הקלטת שערך, בה מצד אחד אימא
לב אטום של הפינק-פלויד וכקונטרסט אקוולונג של ג'טרו-טול.
קצוות מעילו השחור הארוך נטרקים במסגרת דלת הנהג אך אין הוא שם
לב. מחליט כי אין ברצונו לפגוש את מסנוורי לכן מיד יוצא לפטרול
ארוך, מתכוון להגיע לשער רק בעוד כמה שעות בתקווה לשכנע את
מסנוורי ללכת לישון כמה שיותר מוקדם. אין בחיכו כוח לעוד עימות
היום, מספיקות לו שתי הפרסופינות שהפריעו לו לאכול את כריך
הפילדלפיה שלו, כריך שנתן טעם לחייו וזה דבר שאין להסתכל עליו
כזניח. הרי אין רב מהעושר הרב שבעולם שנותן לליאון טעם כלשהו
לחייו ולכן עליו לנצור את תבליני חייו כזיכרון טוב, זיכרון
שעומם עם השפלתו. גם הנוף הלילי נותן טעם לחייו אך זה המסנוור
מעמעם את טעמו הרוחני של הלילה עם אישיותו הפשוטה והארצית.
נוסע ליאון לשבילו הפרטי, בהגיעו לנקודה בה מתומצת הנוף, נקודה
בה נבלע הכרמל תחת ענן ערפל הצבוע כתום מאורותיה של יוקנעם ורק
המוחרקה מציצה בראשו. ממערב מבליחים ברקים, הגוון הכתמתם של
הנוף הלילי מכחיל מפעם לפעם עם כל ברק רנדומאלי של זאוס. פושט
ליאון את מעילו הארוך, פושט את חולצתו, את מכנסיו ולבסוף את
תחתוניו. באינטימיות של הגבעות החשוכות תחת העננים המתעבים
מלטפת הרוח הקרירה את עורו החיוור. עומד ערום בקצה שבילו
הפרטי, מביט מערבה ומנסה לקלוט את הברקים הרנדומאליים. רגוע זה
הליאון, רגוע ומסופק, חרש מוחלט מסביב, חרש מלבד משבי הרוח
וקולו העמום של הגנראטור המנסה לחמם מעט את התרנגולות שבלול.
מדליק את הרדיו של רכבו האמיץ, מריץ את הקלטת שבטייפ אל
ראשיתה. ברקע מבליחים הברקים הרנדומאליים מעל הכרמל כאשר את
החרש מחליפה מנגינת אימא לב אטום. רגוע וערום ליאון מול הכרמל
עטוף הערפל, כנוע אל מול כוחו האדיר של הטבע, חש כאיאו, נאנס
על-ידי האלמנטים. מחשבות הציפו את גופו המתנתק מהמציאות,
מציאות שהיא תמיד אותה מציאות ארצית חסרת תוחלת ותקווה. סבו
השקיע בלול שלצדו עשרות שנים מחייו במקביל לשליחותו כמורה
מתמטיקה, לימד וגידל אפרוחים מאז הגיע אל הארץ המובטחת כאשר
ערק מצבא אנדרס שחנה קצרות בארץ בדרכם לשדות הקטל באירופה. סבו
איש אדמה היה למרות שגדל בין בנייניה של ורשה, איש אדמה היה על
אותן הגבעות ליד חלום העמק, איש אדמה היה, מת ונשכח. 6997711
חקוק על ידו הימנית של נכדו אך על ידו לא נחקק דבר, מי יודע מה
נחקק על ידיהם של בני משפחתו שנשרפו עד עפר בארובותיה של
טרבלינקה ואין איש בעולם שיזכור אם נשרפו בריאי גוף ועלובי נפש
או נשרפו קצטניקים ועלובי נפש. זה השאיר את קיום הזרע המפואר
בידיו של בנו האמיץ ונכדו הבעייתי, מזל כי לליאון היו עוד אחים
לתפארת. לא ישאו עוד בני משפחתו את שמו נוסבאום, שם זה נשרף
יחדיו עם הוריו, אחיו ובני-דודיו במשרפות, ישא זרעו את השם
הכנעני הגאה שהכיל בנו על צאצאיו, שם שימחק את חרפת ההליכה
כצאן לטווח, שם שיימחק את סביו של אביו בגולה הפולנית מתודעתו
של ליאון כליל. לאביו של ליאון לא היו סבים, כמו לכל-כך הרבה
ישראלים בני דורו, נולד מעפר הארץ ומהכלום אליו היגרו הוריהם
לאחר שנגסו בעץ פרי הדעת וגורשו באכזריות מאירופה. תוהה רק מה
היה עץ פרי הדעת שהוביל לאותה השואה, במה נגסו סביו שהכעיס את
האל ומי היה בין האחים זה שרעה את צאנו בנוף הטרשים נטול האל
ולמה הוא נרצח? ומה היא השואה באנלוגיה תנ"כית, האם הירצחו של
הבל או הגירוש? או שבכלל השואה הייתה ארצית לחלוטין כאשר ישן
האל בדיוק כמו שישנו מפקדיו של סבו כאשר ערק וברח לקיבוץ להלן
שעוד לא נברא בכאוס של הארץ המובטחת שהרי הייתה היא מעין
גן-עדן גיהינומי וכיום גיהינום פראדיסי משל עצמה. האם הגן-עדן
ארצי והתרבות שעליו היא זו שיוצרת אותו? כי אם כן לדידו של
ליאון נכשל סבו, מת ונשכח, השאיר את ליאון בצל המציאות שבראשו
אין ראויה להיות ממלכתם של האדס ופרסופינה, הלא היא טרבלינקה.
המציאות הישראלית היא המשכה הישיר של טרבלינקה. הורים הגוערים
בילדיהם לעולם לא למחוא כפיים ביום השואה, לא לנעוץ מבטים
בדפוס הירוק שעל זרועות הדור הראשון, לא לצחוק כאשר הגלמוד
מחטט בפחי חדר-האוכל אחר השאריות שנכדיו זרקו כי קיבלו את
המזון בחינם ובכלל מי אמר שמותר לזרוק מזון לפח רק בגלל שלא
משלמים עליו? יש רעבים בהודו וככל הנראה ישנם כאלו המפחדים
לרעוב בקיבוץ. אמרו לא לנעוץ מבטים ולא לדבר עם זאת המארגנת
שמחטטת בארונות הילדים בבתי-הילדים ולוקחת לעצמה חפצים. אמרו
כי זו הטראומה, כי יש להבין שהמציאות מכתיבה את חיי הילדים
בסיר אחד עם ניצולי השואה על שיגעונותיהם, לכן יש להתעלם.
התעלמו בני הדור השלישי ונעלמו סביהם מתודעתם, לא הבינו כי
מוצא האדם הוא מזה שקדם לו, גודל ליאון להאמין כי אביו נולד
מעפר הארץ וזה הזקן שיש להתבייש בו היה ברנש רנדומאלי, ברנש
שפונים אליו בשמו הפרטי. אביו של ליאון בניגוד לליאון מעולם לא
פנה לשום אדם כאבא או כאימא אי לכך הסיק ליאון בתודעתו כי
לאביו לא היו אבא ואימא אלא רק עפר על נעליו וזוג שלדים מתים
בארון. מסתיימת הנגינה בטייפ, מסתיימת אימא לב אטום וחרש הארצי
שב לשרור מסביבו של ליאון. התעטש ולבש את בגדיו ומעילו, התיישב
במושב הנהג, החליף את צד הקלטת ונסע.

התרחשות אקוולונג  
יושב על ספסל בפארק, קול צרוד צורח בחוזקה מהרמקולים של הרכב
האמיץ וליאון מלווה באופוריה מסוימת את הנאמר. מגיע אל מגרש
הפריקה והטעינה בלול ונהנה מההגה. איש זקן תוהה לבדו, ליאון
מאיץ את רכבו, מעלה את בלם היד ומסובב את ההגה, מה שגורם
לנעילת הצמיגים ולהסתחררות הרכב. כאשר מסתיים השיר, חפצה נפשו
בקפה לכן נוסע אל ממלכתו של מסנוורי. עומד ליאון מחוץ לדלת
הזכוכית של הבודקה, רואה את גופתו הישנה של מסנוורי מניחה את
שתי רגליה על הדלפק וגופו הארצי שקוע עמוק בתוך כיסא פלסטיק
ששדרג עם כרית נוחה לגב וכרית נוספת לראש המונחת על אדן החלון.
פותח ליאון בעדינות את דלת הבודקה, משתדל לא להעיר את מסנוורי,
ניגש אל המטבח הקטנטן ומרתיח את הקומקום. הטלוויזיה מכוונת
ליורם גאון לכל הלילה, הלה צוחק דרך המסך ומזמין את אורחו עליו
אומר כי הוא הגיבור שעשה מעשה גבורה כלשהו שתרם למדינה כלשהי
לעלות לבמה. היות ומדבר עברית, מניח ליאון כי המדינה לה תרם
היא לא אחרת מאשר מדינת ישראל, מלח הארץ יחי הלב הציוני הפועם.
ליאון שם שתי כפיות סוכר בכוס המלוכלכת הכי נקייה שיש, מוסיף
כפית נס קפה, שופך את המים הרותחים ומערבב. מוסיף כפית וחצי של
אבקת חלב שתוקפה כבר פג ממזמן אך היא המהווה את האשליה כי בידו
כוס קפה חלבי אמיתי, מקלל את מסנוורי בשקט על ששוב שכח להביא
שקית חלב טרייה. מסתכל ליאון על הכוס של מסנוורי, רואה כי הקפה
שהכין היה שחור משחור, רקח קפה ללא אבקת חלב כנראה במחאה על כך
שליאון היה אמור להביא שקית חלב טרייה ושוב לא הביא. אחז בכוס
הרותחת בידו הימנית, פתח בעדינות את דלת הבודקה והתיישב על
המדרגה בחוץ. מחשיכת הלילה הופיע מכשכש בזנבו כלבו המוזנח של
מסנוורי, כלב מעורב המכיל כל-כך הרבה גזעים שונים עד שמסנוורי
בעצמו לא יכול למפות את אילן היוחסין הגזעי שלו. פעם כששאל
אותו ליאון על כך אמר בפשטות שדיק הוא כמונו האשכנזיים, כנראה
עירוב של האסקי, רועה גרמני וכלב כנעני. התנפל דיק על ליאון עם
ראש קדימה הדורש ליטופים והוצאת לשון רנדומאלית שהרעידה את
עורו של ליאון בכל פעם שזו הלחה והמסריחה ליקקה את עורו
המקורר. תפס ליאון את דיק בצווארו בחוזקה והורה לו לשבת, זה
הכלב התיישב וכשכש בזנבו. כל פעם שניסה דיק לקום אחז ליאון
בצווארו והורה לו לשבת. אתה כלב נקניק השתלח ליאון בזה המשכשך
את זנבו מולו, לפתע שמע קול מהבודקה השואל בלשון מבודחת למי
הוא קרא נקניק. שנייה לאחר מכן שוב נשמעו נחירות מהבודקה. אחז
ליאון במקל וזרק אותו אל הכביש השומם. דיק רץ אל המקל אחז אותו
בלסתו האימתנית, התיישב מרוחק ומגונן על האוצר שנזרק לעברו.
סיים ליאון לגמוע את המשקה הפושר שבכוס המלוכלכת הכי נקייה
שמצא, נכנס שוב לבודקה בעדינות, הניח את הכוס בכיור, תפס את
השלט, השתיק את הקול והעביר תחנה בטלוויזיה. בערוץ הביביסי
נראתה אורלה גירן מדווחת ותופחת על שכמם של אנשי חמאס מקיימי
הבז'זינקה שהרגו מישהו, בטח ילדים יהודים, אחרת לא היו ראויים
לזמן המסך הבריטי הנאור בו הבנה לרצח ילדים כל עוד זה בא מתוך
רטוריקה של נכאי העולם השלישי וקורבנות הקולוניאליזם, בעיקר זה
הציוני. נראה על המסך פקיד ישראלי כלשהו הממלמל דבר כלשהו
ותמונות של עיירה פלסטינית הרוסה עליה דורכת גירן בסנדליה
המשיחיות והמזדהות. קם מסנוורי ממשכבו, יצא החוצה, חצה את
הכביש השומם ובצל החושך נעמד דום. שב אל הבודקה, שטף את ידיו
והתיישב בארונו המשודרג, לא עברה שנייה וכבר יצאה מאפו הנחירה
הראשונה. "אתה יכול ללכת, אני אסתדר פה...", אמר ליאון. התעורר
זה המסנוור והלך לישון. התיישב ליאון על כיסא הפלסטיק שהיה פעם
משודרג אלא שלקח מסנוורי את הכריות, הניח רגליו על כיסא
הפלסטיק השני והעביר ערוצים בטלוויזיה בעודו מחפש גירוי כלשהו.
                               

מונשראיילין
רוצה ליאון למצוא את איליין ולומר לה את אשר על ליבו. מקווה כי
יחיו הוא ואיליין באושר ועושר אך בעיקר בעושר אך גם באושר וזאת
עד לתומו של העולם באותו מעורה מוסלמי אפוקליפטי שבטוח יקרה
היות והמוסלמים הם אנשים עצבניים חסרי רציונאל עם נטייה להשמדת
העולם ובראשית השמדת יהודי כנען. אך כשיפגוש ליאון, זה שהיה
השומר הממורמר וחפץ את ג'וליה איך יסביר את החקוק על זרועו,
חקוק המבזה את קורבנות בני עמם. בתקופה הפרה-איליינית לא היה
אכפת לו מהמציאות והראייה לכך היא הפיכת עצמו לפסבדו-קצטניק
וזאת ללא שואה מעשית להצדיק זאת. זקוק לגערותיה, לזלזולה, לשאט
נפשה כלפיו, לאותה שאט הנפש הארוטית במוחבא שחשה כלפי קוסטנזה.
רוצה לחוש את נעליה מגרדות את צואת הכלבים עליה דרכה הלא היא
ליבו המסמורטט. רוצה את לעגה, את שלילתה, את השפלתה אך בעיקר
את כניעתה כלפיו היות ובסופו של דבר לא תוכל לעמוד מול הליבידו
המתפרץ שמקווה כי קיים בחלציו. ברגע שיכבוש את ליבה המאובן
יצלח בכיבוש הפחד המאיים עליו ביותר הלא הוא נבזיות האישה, לא
הפאם-פאטאל המפתה אלא נבזיות דחייתו הפיזית. ברגע שיכניע אותה
יוכיח כי הציניות היא אפס אל מול הרוח האנושית המקווה שגם
קיימת בקרבו היכן-שהו. ליאון כמה לאיליין עקב אי מוחשותה מה
שמאפשר את ההפסד עוד לפני שקרב כלשהו התחיל, דבר המוריד אבן
מליבו ומאפשר לו לכלוא את הליבידו שלו תחת אמתלת ההפסד שנבע
ממניעים חיצוניים ולא מתבוסתנותו הטבעית. אין רוצה בחורה ענוה
ונחמדה, סבירת מראה וטובת לב, זו השווה לו, בת קסטת הפרייה.
רוצה מכשפה, כלבה, זו שהיו מעלים על המוקד בתקופות רבות ומי
ייתן שגם בתקופתנו, זו שדעתה בטמטומה אך בחזרתה על דעתה כעשר
פעמים, מי לא יאמין לקולה הצווחני והמצטדק. ליאון חושק בנשים
ישראליות לבנטיניות, אלו עם יצרים חייתיים חדים ביותר, אלו
שתדמיתן קטלנית, מחשבתן אלוהית, צווחנות וזעם בקולן ומעט מאוד
שכל גם. איליין היא הישראליות הלוונטיניות בכבודה ובעצמה, בטח
איזו דמות יהודייה מאיימת בה פגשו סיינפלד ולארי דייוויד, זו
עם הקרובים בתל-אביב שבצעירותה הייתה מתנדבת בקיבוץ כלשהו, זו
שהשתזפה בעירום כמייצגת הקדמה המערבית בפני הכפריים
הקולקטיביים, זו שראתה אותם כדפרים אונסי כבשים אך עדיין אחים.
איליין היא ישראלית במעשיה, מעין כלבה תככנית בחברה בה לכאורה
היא שווה אך למעשה מוגבלת על-ידי חוסר שאר הרוח שלה והיצרים
המניעים אותה. ישראלית בחברה בה לכאורה היא שווה אך למעשה
במסגרתה נדרסת כי יש בה חיסרון אותו מסתירה בסרקאזם האלים
שמבטאת, שוב, נגד ייצוג המעלה של ליאון הלא הוא ג'ורג'
קוסטנזה.
אמנם החברה הישראלית רחוקה משוויוניות מספקת את הדעת אך יצר
הכלבתיות בקרב נשיה בהחלט בולט. "התחרות עושה אותנו כלבות...",
אמרה מול ליאון העייף מארחת תוכנית בוקר בדחנית, "...כאשר אין
לנו ברירה אלא למצוא בחור ששיוכו החברתי יהיה במיידי גם
שיוכינו, מעין הטמעות מידית בקסטה גבוהה וזאת ללא שסביבתו שמה
לב לכך. לעשות כן, על האישה לאחוז באיברו ופחדיו של בחירה
במלתעותיה ולהביאו לחופה, זאת כל עוד האיברים אינם נפולים כי
ההזדקנות מבטלת את האטרקטיביות". ליאון רואה עצמו כפרייה ואי
לכך קשה לו למצוא בחורה במעמד נמוך ממנו שיוכל לחיות עימה
בשלווה כלשהי לפי הסטנדרטים של החברה הישראלית, סטנדרטים בהם
על האישה להיות צעירה יותר, כן ממעמד נמוך יותר. ליאון אינו
מחפש עזר כלשהו כנגדו כי אם מישהי שיהיה עפר לרגליה. גברי
הישראליות הסטנדרטית מחפשים את זו שיוכלו לנפח, להתרוקן ולרוקן
אותה. כן דרישה כי ביום מן הימים תאפשר להם לתקוע אותה בתחת.
האישה צריכה להיות מספיק יפה בשביל לסמן את ערכו הכספי של בעלה
בישראל השמרנית ומספיק יפה בשביל לסמן את תפיסת הישראליות היפה
של בעלה בישראל הליברלית. ליאון לא מרוויח הרבה ולכן אין הוא
מוצא אך כשיימצא הרי יינקום את נקמתו בחברה. משתוקק לנקום, לא
חשובה האישה אלא רק שתהיה מספיק יפה בשביל לעורר קנאה. בביתם
יהיה לה כמחצלת לרגליה ומי כמו איליין שתנגב עליו את עקביה ואם
ברצונה יכולה גם לנגב את ישבנה. זאת לא חייבת להיות איליין, זו
גם יכולה להיות דנה או ליאת או כל בחורה ישראלית סטנדרטית עם
לוק סטודנטיאלי ודעתנות וטוב לב והתנשאות. יימשך לכמעט כל סוגי
הנשיות בשקיקה יוקדת, כל סוג נשיות שיבטא מולו את השפלתו. חרמן
ליאון בלילות המדכאים, חרמן וכמה לקשר, הקומבינציה הגרועה
ביותר שיש על מנת להרוג כל זיו של שלווה. שלווה היא סיפוק ואי
סיפוק הוא סד עינויים. אי הסיפוק הוא פצצה מתקתקת ובכל יום בו
חש בודד, חש כמי שאיבד עוד גוון מראות עיניו. שיישרפו כולם,
מכלום לא אכפת לו כל עוד הכלי שלו משתפשף וגבריותו מוכחת.
ליאון זקוק לאיליין אך לא רק לה, זקוק לכל אחת שיש לה כמה
חורים בין הרגלים שבהבחנתו ומגעו עימם לא יחוש חלחלה. קו דק
מפריד בין משיכה מינית לחלחלה נוראית, ככל שאדם חרמן כך הקו
מטשטש ומעשים המעוררים חלחלה הרי מבוטאים כמעוררי משיכה מינית
עזה. כרגע חש משיכה עזה לקונצפט של איליין, לאותה אישה צינית
ומתנשאת שככל שיחדיר לה יותר חזק כך יחוש הרבה יותר טוב בקשר
לעצמו. "האאא מונשראיליין", נושף ליאון בכבדות בעודו שכוב על
מיטתו חצי ישן וידיו מלטפות את מבושיו. מסיים את מה שהתחיל,
מתחלחל, שוטף את ידיו והולך לישון בבוקרו של עוד יום ישראלי
סטנדרטי בו זורחת השמש בזנית כהה, שמש בה אולי יבחין
לכשיתעורר.

הדילמות של מסנוורי וטענותיו המוטעות של ליאון בקשר לדילמות
שלו שבכלל אינן קיימות
"מסנוורי...", פנה השומר הממורמר לשומר המסנוור והמנמנם,
"...אתה יודע כמה דילמות בחיי הייתי פותר אילו רק הייתי נושא
נשק?" "-אז תשיג נשק...", ענתה לו רוחו המתעוררת של מסנוורי
"...או אפילו, הנה קח את האקדח שלי" אמר וצחק. "-לא כדאי
מסנוורי, כי דילמה אחת הייתי פותר בקלות...", אמר למסנוורי
שניסה כמיטב יכולתו להתעלם מהמשמעויות הנסתרות שליאון סביר
להניח התכוון אליהן. בדק מסנוורי כי אקדחו קשור היטב לחגורתו
ושב לנמנם. יצא ליאון מהבודקה ופרש אל הנוף. התיישב בשבילו
הפרטי אל מול נופו הפרטי ובהה בנוף החשוך ובהתקדמותו האיטית של
הערפל הכתמתם מעל יוקנעם. לילה קר במיוחד הלילה הזה, לא
אופייני לעונה בה כבר אותם שקעים המביאים גשם בחורף מתחילים
להביא גם אבק מהמדבר. בחן ליאון את הרוח ושם לב כי אין זו רמה
שגורמת לאוויר יבש וקר לחדור מבעד לעצמותיו אלא שקע קפוא ולח.
מדד את הטמפרטורה במדחום שהוא נושא עימו בלילות במיוחד בשביל
אירועים שכאלה ושמח לגלות כי הטמפרטורה ירדה אל מתחת לאפס.
הערפל מעל יוקנעם התפזר לאיטו, הביט ליאון על שלולית קטנה
שעמדה בצד דרך העפר וראה כי בצידיה מתגבשים גושי קרח שבריריים.
שב ליאון אל השער והעיר את מסנוורי. הסביר לו מסנוורי בהתרגשות
מסויגת אך עדיין בנימה קיבוצניקית אדישה כי תופעה זו מתרחשת
לעיתים היות ומישהו שם למעלה מעניש את כל השתילים הרכים שחברי
הקיבוץ טרחו לשתול באופן קולקטיבי בט"ו בשבט. מסנוורי אמנם
בהווה הוא מסנוור במקצועו אולם דם של פלאח זורם בעורקיו וחש את
מפגעי החקלאות כמו שמישהו פגע בבשרו שלו באינסטינקטיביות שאין
כמוה. מגונן על פרי האדמה כמו אב המגונן על ילדיו. אולם בשלב
זה של חייו המסנוורים חש מידה מסוימת של שמחה לאיד כאשר אלו
השתילים קמלים בעלומיהם, רואה זאת כמעין הוכחה כי במצב הפוליטי
המינורי משהו בקיבוץ, אין מסוגלים אפילו להפרות את האדמה. הוא
טוען כי אידיאלית אין כל סיבה מדוע הקולחוז הקולקטיבי לא יעבוד
כמו קומביין משומן היטב אולם החמדנות של הדור השלישי המקולל
הזה גמרה הכול. הדור אליו שייך ליאון ביחד עם צאצאיו האמיתיים
של מסנוורי, צאצאים שבעלומיהם עזבו את הקיבוץ המתפרק ואת אביהם
הגלמוד. מאשים מסנוורי את עוולות העולם בשאיפה לאיכות החיים
בקרב יושבי הארץ מרומי הקפיטאליזם. מערער על התפיסה של איכות
חיים ובכלל על הזכות של אנשים שהוריהם שרדו מחנות השמדה,
לאיכות חיים. "זה עניין של אחריות...", קולח קולו השקט אך
התקיף של מסנוורי את חלל הבודקה, "...אני באתי לכאן כילד עם
כלום, עם אבא שמת בתוך תוכו. מהרגע שהגענו הוא כבר לא היה אבא
שלי יותר אלא סתם חבר ככל החברים העריריים שבמקרה לשנינו אותו
שם משפחה. כל ילדותי היה לנו שם משפחה זהה למרות שמעולם לא
הודאתי בפני איש כי הוא אבי. כשהתגייסתי אפילו את הקשר הזה
בינינו ניתקתי, השם היה גלותי מדי בשבילי. ההורים היו החברים
לכיתה, האחים היו החברים לכיתה, כך זה היה, לא היה לנו כלום
וחיינו חיים מאושרים באופן שבני דורך מעולם לא יחוו...", הפנה
מסנוורי בחדות את ראשו אל עבר ליאון, "...היה לנו הווי, לא היה
כמעט כלום ולכן אם כבר היה משהו הרי הוא היה עולם ומלואו. אתה
מכיר את עץ כליל-החורש בקצה הוואדי שכאן למטה, אני מתערב כי
מעולם לא היית בו, אך אני חייתי בצילו כל ילדותי. ישבנו כל
הכיתה תחתיו ושם לימד אותנו אדון נוסבאום הנכבד שיעורי מתמטיקה
בכל יום בו זרחה השמש. כל הזמן חזר ואמר שמהשמים הכחולים אפשר
ללמוד הרבה יותר מאשר מכל ספר עיוני זה או אחר. איש חכם היה
סבא שלך. בני בכורי מעולם לא הגיע אל העץ מבחירתו, אך חש אני
נחת ביודעי כי אם יירצה או לא הוא היה שם לפחות פעם אחת, כזרע
וביצית...", גיחך מסנוורי קלות. "...תראה, כל אחד מכם צריך
לבוא ולהודות לנו על מה שבנינו לכם, אנחנו התחלנו מאפס כדי
שאתם תתחילו גבוה. אך אתם כפויי טובה, כל מה שאתם רוצים זה
לעזוב, מה עם טיפה של סולידאריות!? הא!!! באים לי אנשי עסקים
מכובדים, אלו שבנעוריהם העריצו אותי כשנתתי להם לנהוג על
הטרקטור של המטע. אלו באים אליי לאחר שלמדו כלכלה באוניברסיטה
כלשהי ואומרים כי על אף מה שהמטע מניב, אין מניב הוא רווחים
ולכן עליו להסגר כמעין ברירה טבעית. אחד מהם ציטט לי את דרווין
הא-לה מנהל עסקים, תאמין או לא. איזה קינדרלך מוכשרים, קינדרלך
שהמטע הניב להם כסף על מנת להגיע לאוניברסיטה. פעם שמירה הייתה
ערך ציוני נעלה, עכשיו זה עסק, אז מה?! אתה חושב שעסק השמירה
יעיל כלכלית?! אתה חושב שלמשך זמן ישאירו כאן שומרים?! שנינו
נפוטר עוד מעט כי זו הברירה הטבעית ותאמין לי שאני מת להיות
מפוטר כי הברירה המלאכותית אומרת שזכאי אני לפיצויים. אני שונא
את המקום הזה ליאון, שונא את הלילה ואת הקור, שונא את האנשים
סביבי, את ילדיי, אותך. פעם לא הייתה לי סיבה מוגדרת בשביל
לחיות אז פשוט חייתי אינראטיבית והייתי מאושר. בגילי אין לי
מקום בעולם הזה שלכם, אין לי כבר מה ללמוד ובמה להתמקצע, אין
לי כלום כי החברים שלי מתים בזה אחר זה, אני לא רואה כלל את
ילדיי וגם דיק מזדקן. כל פעם שאני פוקח את עיני אני עצוב,
בחיים שלי לא הייתי עצוב עד שבאו ואמרו לי כי עלי להיות שמח כי
העולם בפרוגרסיה ויש מיידלך לכולם. לא להשאיר מלאכה לשלא
משלנו, שמעת על זה פעם ילד?! כוס ראבק נמאס לי, אני עשיתי הכול
בשביל הילדים האלו, גם ילדיי אך בכלל כל הילדים של הגיבנת
הקולקטיבית הזאת ועכשיו הם נוטשים אותי לאנחות?! ממזרים קטנים
ומנוולים". יצא מסנוורי מהבודקה, דרך את אקדחו והחל לירות אל
עבר הוואדי האפל שממול, הוואדי הארוך שמתעקל צפונה, שם בתום
פיתוליו עומד ערירי עץ כליל-החורש, מקום משכנם של אותם עורבים
הדואים או לא דואים באי-סדר רציונאלי. סיים מסנוורי את
המחסנית, שב אל הבודקה ואמר כי שמע נהמות של חזירי בר ושיש
להרחיקם משטח הקיבוץ. התיישב על הכיסא הפרטי שלו מול
הטלוויזיה, הניח את רגליו על דלפקו הפרטי ועצם את עיניו.
התיישב ליאון הלום במדרגות מחוץ לבודקה ובהה בשמים המעוננים,
הבין כי עולמו הממורמר הוא רק נדבך מתוך העולמות הממורמרים
שמסביבו אך מעולם לא נחשף לעולם שכזה עד שראה את מירמורו
המתפרץ של מסנוורי. פחד ליאון על מסנוורי, ריחם עליו ולכן
הרגיש טוב יותר בקשר לעצמו. קיווה ליאון לשלג, קצת שינוי
אווירה לבן שבעוונו יוכל להעיר את מסנוורי ולבשר לו את הבשורות
הטובות של שבירת השגרה המדכאת. קצת שלג שאולי יעלה חיוך בשפתיו
הקמוצות של הערירי החמוש שירייה אחת יכולה לסיים מעשית את חייו
ולא רק כדילמה פחותת משקל בראשו הבעייתי של ליאון. שלג לא ירד
באותו הלילה אך קומראד נוסף בא לתודעת עולם המתוסכלים של
ליאון, קומראד נוסף שרק עושה את העולם של ליאון ליותר ויותר
מדכא היות והתחושה הטובה שחש כלפי עצמו עם עצבותו של מסנוורי,
מונעת ממנו את תחושת הרחמים העצמיים ממנה ניזון כבר זמן רב.
לאחר ברכת השלום המסורתית, נשאר ליאון לבד בבודקה וכתב על סתם
דף:
"ובכן... בטח שאני אוהב ממרח שוקולד על לחם
כל אשר ילד ברוחו יאהב זאת וכי למה לא?
מתיקות טהורה אשר חורכת לשון
לשון מנוסה - סושי, חזיר, רמש שזוחל
כל אשר מותר ואסור טעמה
טעמה, אך אין בה שובע
בטח שאני אוהב ממרח שוקולד על לחם
חום, לבן, ישר מהפרה, ישר מהתנור
אנשים כחולי מדים יוצאים אל השדות
אוכלים ביצה חצי רכה, גבינה לבנה
ממרח שוקולד על לחם
פרוסה פתוחה על צלחת הפלסטיק
שתי פרוסות עטופות ניילון, לשדות
בני-זונות
בטח שאני אוהב ביצה חצי רכה
פרוסה עם שוקולד, גבינה לבנה
אני אוהב את כחולי המדים המזיעים
שדות, מפעלים, לולים, אבא סבא ז"ל
כחוליירוקי מדים
שבעים משוקולד על לחם, צנועים הם, גאים,
ערום אנוכי ממדים
לובשי מדים אחיי
מזיעים, גאים, מתריסים, שבעים, כובשים, כבשים
מוסריים כל-כך וכל-כך לא
מטיחים - אוכלים סושי, בתי-קפה ביציאות
סטודנטים מבטיחים למדעי העתיד
חסר עתיד שכמוני, אך שכמותם
אוהב גם אני ממרח שוקולד על לחם"

183 קלוריות
בינות רוחה האצילית של אירופה, היכן שניטעה באדם רוח
הפילוסופיה ולא פחות מכך, רוח העניבות והאינטלקט עד מוות, ישב
נוסבאום אחד מיני כמה מאוסטרוביץ שבגליציה ובהה. בנעוריו עקרה
משפחתו לוורשה, שם האמין אביו כי יימצא דרך נאותה יותר לפרנס
את משפחתו מקוללת הפרו ורבו. הסתובב נוסבאום עם אחיו
הנוסבאומים, עשו מה שעשו כי מי יידע מה עשו? כי נמחו ומי ייספר
על מעלליהם, אלא רק ניתן להניח כי עשו את שנערים עשו בכל מקום
בעולם מאז ומתמיד - רבו, הציקו לנערות ושתו סמגון שטעמו דלק
רווי עופרת. אחיו הבוגר יוסף, התגייס לצבא הפולני, ניסה להגן
בפרדות מול פאנצ'רים וקנאה ארסית מרוח האינטלקט עד מוות. רחוב
דז'לינה 27, מול כלא פביאק, כלואים בחומות הגטו פרי היידריך
ואייכמן. כלא פביאק כמעין פאזה חדשה של כליאה, פאזה של פלנטה
אחרת, מעין אנלוגיה מגוחכת לפאזת מחנות הריכוז וההשמדה. העידו
תושבי הגטו כי תמיד נשמעו מפביאק צרחות מקפיאות דם אם כך מה
שמעו הפולק-דוייטשה והפולקים עצמם מעבר לגדרות הגטו? יוסף נעלם
ולא ידוע גורלו, גם כבר אין על מה לתהות, הצבא הפולני נכתש
בבליץ קריג, מקווה נוסבאום כי לפחות נחסכו מאחיו 183 הקלוריות
ליום ומצא את מנוחתו באיזו שוחה מעופשת, סמוך לפרדה כתושה פרי
ארס האש של הפאנצ'ר אותו חשבה שתעצור במעין טמטום שלא ברא
השטן. את נקמתו של יוסף נוסבאום לא ייברא השטן, יימח שמו של
הילד הקטן, כך אולי חשב נוסבאום בישיבתו בדירתו הצפופה מול כלא
פביאק. אולי חשב, כי מי יידע מה חשב? אולי ישב נוסבאום מול
החלון ובהה בנוף הרוחני והמעושן שמולו, בהה כישו ממזבח טשנר
הבוהה בקרני השמש המקיפות אותו בהיותו תוהה על צלבו. הרעב הציק
והטריף, זאת לפי ההיגיון של היטלר, להטריף את המאסות והמאסות
היו רעבים, קמלים ומסכנים, לא כמו ישו ממזבח טשנר המחכה למותו,
בגטו לא הייתה אפשרות לתחייה מחדש. מבעד לחלון, המוות אינו רק
השגרה כי אם אורח מבורך שאם לא יבוא הרי יהיה רק הסבל. ילדים
טרופי עיניים גונבים ושודדים, החזק שורד, השבחת גזע פרי הפתרון
הסופי, השבחת גזע מבוקרת, החלש יימחה ושישרוד יירצח כי העם הוא
איום על טוהר האנושות. הנוסבאומים מתים זה אחר זה בכמה חודשיי
מדיניות ה-183 קלוריות, האב והאם כבר מתו, גם מספר אחים, מי
יודע מי? מי יודע מי חי או מת, כי כולם כלואים מלבד יוסף שמי
יודע על גורלו? מי יודע? בגטו מי יודע? במחנות מי יודע?
מיליונים בוהים כמו ישו במזבח טשנר פרי האקספרסיביות הגרמנית.
פרי חלום המהוהים וההיגיון הגרמני, פרי מביאי הסדר לעולם,
מביאי סדר טקטי מוחלט אך לקויים בפרספקטיבה, לקויים באסטרטגיה
ועל כן ממלאים פקודות. מיליונים בוהים ומי יודע? מי באושוויץ,
מי בגטו, מי בגיאיות ההריגה, מיליונים בוהים ומי יודע, מי מת
ברכבת ומי בצעידה.
יוסף שרד אז אפשר לדעת בערך. יוסף ידע שהוריו וכל אחיו
ואחיותיו נכלאו בגטו, מעבר לזה מעולם לא יידע ולא רק שלא יידע
גם לא יציין זאת בפני אף אחד ולכן גם מה שהוא ידע נמחה כמו שאר
בשרו. ניתן להניח כי מי מאחיו בהה מהחלון על וורשה העשנה, שמע
באדישות את הצרחות מכלא פביאק, את הצרחות בגרמנית מקרן הרחוב
והריח את ריח הרקב באוויר. מי יודע מה חש ישו בצליבתו, מי בכלל
הוא פרידריך על מנת להניח? מי הוא בכלל ליאון והרי בזכותו
להניח גם כן. אחיו של יוסף נוסבאום בהו ומי יאמר כי בהייתם
פחותה מבהייתו של ישו. אם ישו היה נולד לא בגליל או בבית-לחם
כי אם בגליציה, אם ישו היה נולד כנוסבאום, היה גם הוא בוהה
בגטו כמו כולם, היה גם הוא רעב מ-183 קלוריות, היה גם הוא
מופנה לאומשלגפלאץ לרכבת אל טרבלינקה. ישו היה נוסע באותן
הרכבות כמו כל בני עמו, כמו כל אותם חתומי מבט ואטומי רגש
מוטרפים לפי עקרונות היטלר וביצוע היידריך ואייכמן. ישו לא נשם
את אוויר גרמניה על הסדר המעוות שנושב שם עם הרוח, ישו לא נצלב
בהרי הסודטים כטענתו של פרידריך, ישו נצלב מזרחה משם,
בטרבלינקה עם נוסבאום ומי יודע עם עוד כמה מאחיו, נצלב באירופה
עם כלל העם היהודי. ב-183 קלוריות שרד נוסבאום כמה חודשים ומת.
ככה זה אנשים מתים, כך ימות גם ליאון כמו שמת סבו בשיבתו
ומשפחתו בעלומיהם.    

ביקור נאצי
יושב נינוח זה ההיטלר ברכב העובר מבעד לחלון הבודקה ומנופף
באלגנטיות לליאון. זמן נמצא בכפיו של הצורר, היות ומחנה את
רכבו הקולקטיבי בסמוך ומתיישב על הכיסא בתוך הבודקה עליו הניח
השומר הממורמר את רגליו. "מה שלומך?", שואל את ליאון "-טוב,
תודה", עונה לו ליאון. "אז מה אתה חושב הן הסיבות שבריטניה
ייצאה כל-כך הרבה רוק איכותי בשנות השבעים?" "-אין בינינו סתם
שיחת חולין בטלה היטלר?", שאל ליאון בציניות. "נו יא בטלן, מה
אתה אומר?" "-פשוט...", ענה ליאון, "...סופסוף הם התעוררו
מהקיפאון האידיאליסטי שלהם והבינו כי הופשטו מכל מה שאי פעם
היה להם. חצי יובל עבר עד שהם התחילו להתמודד עם ההשלכות של
אובדן האימפריה. נגמרו הימים היפים של המאבקים והמלחמות, לא
היה צורך באמרותיו של צ'רצ'יל כדי להחזיק את רובדי העם הזה
דבוקים, עם שבנקל באמתחתו להצטרף לאימפריה הארית של היטלר אך
לכאורה אימצו את דרך הדמוקרטיה או בעצם את דרך ההרגשה הטובה
הבאה מתחושת נעלות, תחושה שבעת המלחמה עוד שלטה בראשים
הבריטיים אך עם תומה נעלמה גם היא יחד עם כל מחוזות האימפריה.
תבין היטלר, לבריטים לא הייתה בעיה מיוחדת לחיות תחת שלטון
המבוסס על הגמוניה לבנה, הייתה להם בעיה לחיות תחת שלטון
המבוסס על הגמוניה גרמנית. בגלל זה הם נלחמו, אילו היו יודעים
כי גורל האימפריה שלהם להתמוסס לא היו מהססים להצטרף להגיונו
של רוזנברג. אבל הם לא ידעו ונלחמו בגבורה וכאשר תמה המלחמה לא
נראתה יותר שמש ברחבי האימפריה הבריטית היות ושמש לא זורחת מעל
ארצם המקורית המעוננת. חיו בשעמום וסטגנציה ותבין היטלר, זה עם
מאוד יצירתי ואינטליגנטי, אנשים עם מודעות עצמית שאנחנו רק
יכולים לחלום עליה ואותה מודעות עצמית הופנתה רק לתוך המרקם
הבריטי באיים היות וכבר לא היו קולוניות להשליך עליהן את
היכולות האנתרופולוגיות המופלאות. הרוק בבריטניה התפתח בתווך
הנפלא בין התמוססות השלטון הפוסט-וויקטוריאני הנוקשה והמדכא
לבין התבססות השלטון המדכא הבא הלא הוא שלטון השריע באיים
הבריטים, שלטון שיבוא עקב מאורעות הפשיזם-האיסלמי שישמיד גם
אותנו וגם את המערב כולו וכיום ניצניו הם התקינות הפוליטית של
הרב-תרבותיות. בתווך הזה מוצאים עצמם הבריטים רשאים לחופש
ביטוי מושלם. גם לאמריקאים היה חופש ביטוי מושלם אך לאמריקאים
לא היו מסורות חיים מבוססות כמו לבריטים כך שלמעשה מלבד מלחמת
וייטנאם לא היה להם נגד מה למרוד באמת. באמריקה רוחות החופש
לכאורה נהפכו לקפריזיות, נהפכו לקיקיוניות, ראה את צבא השחרור
הסימביוטי, תראה את ברקלי, קשה להזדהות עם גופים שכדי להבליט
עצמם צריכים להפנות את הרטוריקה שלהם כל-כך לשוליים, קשה
להזדהות עם הגיון אנושי הרואה בכל תיאוריה מציאות שתיאורטית
מוכן למות למענה אך במציאות לא ינקוף אפילו אצבע למען ערכיה.
בבריטניה דוברי הדור התבססו על יציאה הגיונית כנגד המסורות
והשלטון, יציאה מציאותית ועל כן איכותם ועל כן אין הם קיקיונים
כמו אחיהם ההיפיים באמריקה. אני לא מדבר רק על שנות השבעים אלא
גם על שנות השישים, כאשר באמריקה כולם התפלאו מנפלאות הקנבוס,
בבריטניה נכתבה מוסיקה חדשנית על-ידי אינטלקטואלים
באוניברסיטאות. בעוד באמריקה, כל אחד שידע להרכיב שני משפטים
חש כאלוהים וגרר אחריו מאמינים רפי שכל, בבריטניה מאחורי יצירת
אמנות המוסיקה עמדו אמנים אמיתיים עם אינטלקט כלשהו. שיא
התקופה באמריקה היה צ'רלס מונסון שדרך עקב טרנדיות הפטליזם
האמריקאי, בבריטניה השיא היו הפינק-פלויד שדרכו עקב השאיפה
האמנותית ליצור מוסיקה אקספרסיבית. תזכור כי בוהמה נובעת
משעמום, שעמום הוא מצב נתון, מעין חלון הזדמנויות בכל מצב
היסטורי של ארץ נתונה. היכולות האינטלקטואליות של העם באותה
הארץ בעת השעמום הן שיקבעו את איכות יצירת הבוהמה. המוזות
ישנות כאשר התותחים רועמים. אמנם רשאי אתה לומר כי הייתה מלחמה
באותה העת אך המלחמה הייתה עשרות אלפי קילומטרים מארצות השעמום
ולכן תותחיה הרועמים של המלחמה היוו רק נקודת התייחסות או מעין
תירוץ להתמרדות. כאשר משעמם לבוהמיינים אמנות נוצרת, בשנות
השבעים נוצרה אמנות באמריקה שהתייחסה לפציפיזם ולמלחמה. אבל
בבריטניה, עם איכויות האינטלקט של העם ושעמום הבוהמה נוצרה
אמנות המתייחסת ליציאה נגד אמות המוסר הבריטיים
הוויקטוריאניים-נוצריים. הבוהמה ייסדה דת חדשה בבריטניה
ובאמריקה באותה העת, דת המין לשם המין. סקס אחד אלוהינו בשמים
ולא יהיה סקס מלבדו ותבין כמה זה קטסטרופה כי אני בספק אם
בבריטניה באותה העת היו בכלל כוסיות. העולם המערבי גילה את
איכויות המכניזציה של הסקס והתחיל לסגוד לכל מה שקשור למין
פרופר. זה לא שהאהבה מתה, היא לא, היא עוד חיה ובעטה, אך בקרב
הבוהמה היא הייתה חסרת משמעות אל מול אלילי האיזמים -
ג'נדריזם, הומוסקסואליזם, פטישיזם, פשיזם, פדופאליזם,
גרנדופאליזם, נקרופאליזם, פאליזם, ווגיניליזם, פי-טבעתיזם ועוד
ועוד ועוד. כל הגדרה של אקט מיני הפכה למעין כת שונה אותה
עובדים אנשים המוצאים בה ריגוש והגשמה. כל כת על אליליה
ונביאיה ומקדשיה ודובריה וזנותייה ואויביה, אך הכול בעולם הזה
הצריך הגדרה ומי מגדיר טוב יותר מאשר הבוהמייניזם. דור
המאמינים הצעיר החליף את האל היודו-נוצרי באלילי הסקס למיניהם,
באותו התווך שלדורנו נסגר ובמהרה יהיה עלינו להאמין באל
הדומיננטי החדש הלא הוא אללה. בבריטניה הולדת הדת החדשה
והזמנית הייתה במקום האידיאלי, מקום של דיכוי מיני אגרסיבי
המופעל על אנשים עם מודעות אינטלקטואלית אדירה ובוהמה שאין לה
שום בעיה להיתפס כפרוורטית היות ולפי ההיגיון הבריטי פרברסיה
זה אוונגרד. כאשר שכב הנביא לנון במיטתו ערום אל מול מצלמות
היה בזה אפקט נרחב פי אינסוף מאשר כל רוקיסטית אמריקאית הזורקת
את הטמפון המגואל דם שלה על הקהל, היות ובלנון ישנו אינטלקט
מבוסס ולא רק אנטי מוסריות לשם האנטי מוסריות. לנון כסוטה
אמיתי מחברתו ולא כמעין הקצנה על סף הטירוף רק לשם המאכט שאו.
זה כמו שיש לחשוש הרבה יותר מהיסטוריון משכיל המכחיש את השואה
כמו דיוויד אירווינג, הרבה יותר מאשר כל התנועה הניאו-נאצית
בגרמניה. כמו שיש לחשוש הרבה יותר מאלפרד רוזנברג ואדוארד סעיד
מאשר מכל החמאסניקים שבעולם". "-תראה...", ענה לו היטלר,
"...אני לא חושב שדיוויד גילמור או רוברט פריפ היו מצליחים יתר
על המידה אילו היו מתבססים על המיניות המתפרצת שלהם". "-שים
לב...", ענה לו ליאון, "... כי המילים של ווטרס וגילמור, של
פריפ, של לד זפלין הן לא השירה הכי מרשימה בעולם, כלומר קשה
להחשיבם כמשוררים מצטיינים. תוציא את לד זפלין מהמשוואה ותגלה
כי גם איכות ההופעה האישית ותעזוב את האפקטים המכאניים של
הפינק-פלויד או הקרימזון, היא לא מרשימה כלל וכלל. האיכות שלהם
היא המוסיקה ולפי ההפרדה של גרינברג תגלה שהתמקדו רק במה שחשוב
במדיית האמנות המוסיקאלית והיא המוסיקה. תתייחס לרולינג סטון,
הם אשפים במדיית התיאטרון הרבה יותר מאשר הם אמני מוזיקה
פרופר". "-אז איפה המין?", שאל היטלר, "-הפינק-פלויד לא היו
צריכים את המין, הם התמקדו במדיה שלהם ללא הופעה מינית ועל כן
גדולתם...", "-אני לא קונה את זה ליאון, אתה ביססת את טיעונך
על כך שאיכות המוסיקה הבריטית משנות השבעים מקורה מדת הסקס
לכאורה שהוקמה, אז היכן ההקשר המיני של הפינק-פלויד או של
רדיוהד כיום, האם הגיוני שאיכות המוסיקה האקספרסיבית לא קשורה
בהתפתחויות מערביות כי אם בחזרה לערכי תרבות ואמנות אירופאים
מתחילת המאה?" "-אני לא אכחיש כי האמנות בעולם נפלה תחת קסמי
ההבל הבלים ולכלום אין משמעות כלשהי אך אינני חושב שיש לזה
בסיס מלבד בצד ההצהרתי. את מיטב המוזיקה הקדישו הפינק-פלויד
לנרטיבים הקשורים באובדן חברם, מהלך שהוא מינורי אמנם אך אין
בו מההבל הבלים. לעומתם את רוב השירה והמוזיקה הקדישו אמנים
בזמנם לתפיסה המופשטת של כמיהה לאהבה וחוסר המשמעות שלה, מעין
שירה פסבדו-קוסמית המכוונת לאישה רנדומאלית ונובעת מצרכיו של
האמן לבטא עצמו כמשתוקק למין, לא לאהבה חס וחלילה, רק למין עד
פורקן ואז לצבירה נוספת של זרע באשכיו. לזכות פינק-פלויד
ורדיוהד וגם הסמיתס ניתן לומר כי פנו למשהו ממוקד הרבה יותר
ועל כן תוקף רב יותר לאומנותם, בכלל אני מעריך אותם על כך שלא
פנו לדת הסקס ופה לדעתי, נצורה איכותם. אני חושב שהבנת אותי לא
נכון, אני אישית מחשיב את האמנות הנוגעת לדת הסקס למופחתת.
שאלת מדוע בעולם נתפסת המוסיקה הבריטית משנות השבעים למעין שיא
אמנותי, לא שאלת מה דעתי על המוזיקה". "-אז מה דעתך על
המוזיקה?", שאל היטלר, "-טובה באופן כללי, אבל אל תכניס את
פינק-פלויד או את קינג-קרימזון לקטגוריה הזאת, הם לא היו הפסגה
של ביטויי הבוהמה הנוגעים לדת הסקס אלא פשוט אמנים איכותיים עם
יצירה מרהיבה. הדעה הפופולארית נותנת את הקרדיט לבוהמה
הבריטית, אני נותן את הקרדיט לאמנים". "-טוב אני עייף, אין לי
כוח לנאומים שלך במיוחד כאשר אתה מנסה לכסות את העולם מכל
הפרספקטיביות האפשריות במשפט אחד. עפתי, ביי", אמר היטלר ויצא
מהבודקה. "לך תזדיין...", הפטיר ליאון כלפי גבו המתרחק של
היטלר, "-הלוואי", ענה לו קולו המתרחק.

ההם והחף מפשע
"תגיד מסנוורי, מי הם לכל הרוחות הם?", שאל רטורית ליאון את
גופו המאובן של מסנוורי, "...בכל פעם ששמעתי אמריקאי מדבר על
משהו תמיד הוא מאזכר את ההם ואת אחריותם לדבר בין אם לחיוב או
לשלילה". "-ייתכן ואלו האנשים שכל-כך ברור למכנים מיהם שנותנים
לך להסיק מי הם אותם ההם המסתוריים או שפשוט הם אלו מי שאינם
עצמם או אלו שמולם ומתומצתים כהם במכנה המשותף הרחב ביותר",
ענה פיו המעט פעיל של גופו המאובן של מסנוורי במן הבעת עניין
מסויג ללא שלילה טוטאלית של נושא הדיון. "-כלומר ישנם רק שלושה
מצבי צבירה לדידו של כל ברנש. יש אני, יש אתה, כאשר אני זה אני
ורק אני ואתה זה אתה ורק אתה והם הוא כל העולם שסביבנו?! הרי
הם אלו שבנו את המחלף החדש, מי בנה את המחלף לכל הרוחות?! הם
פוצצו את מסעדה ושדדו את הבנקים, הם אנסו, הם זיינו, הם ניצחו,
הם הפסידו, אבל מי לכל הרוחות הם הם? תענה לי אתה נו..., מי הם
הם ולמה הם עושים הכול ולא אני או אתה או שנינו יחדיו?"
"-אהה... אני יודע?" התנתק מסנוורי מהשיחה שכנראה עניינו בה
היה נימוס בסיסי בלבד בסופו של דבר ועצם את עיניו למחאתו.
ראה ליאון בטלוויזיה סרט דוקומנטארי בו מאשימה נערה אמריקאית
היפר-אקטיבית רטאטיבית את אותם ההם המסתוריים שדחפו לה סמים על
מנת שתשב בשקט בכיתה. התעצבן ליאון והעיר את מסנוורי. "תראה
מסנוורי, אמור נא לי, היא אמרה במפורש כי הם דחפו לה סמים,
עכשיו מי הם לכל הרוחות הם? היות והנערה מכנה את עצמה בתואר
אני, מי אני ואתה מסנוורי, האם אנו משויכים לדידה להגדרה הרחבה
של השופטים, אלו שאולי משויכים למצב צבירה אובייקטיבי רביעי
ומוגדרים כפסיביים לחלוטין ואנו כמקוטלגי מצב צבירה זה, שופטים
את המעשים הנוראים שהם ביצעו? או אולי אני ואתה אנחנו הם,
כאחריות חברתית קולקטיבית שתחת הגדרתנו כחברה דוחפים לילדים
היפר-אקטיביים רטאלין? ההם, היא החברה בכללותה? הם הוא הרופא
הספציפי שנתן לה את הרטאלין? ההם אלו הוריה? ההם היא אמריקה
כולה? ההם הוא כל אדם בעולם הזה מלבדה שלדידה הוא בעצם אני? מי
זה הם? האם היא קורבן קולקטיבי, קורבן ספציפי, רנדומאלי, האם
המונח אני מתייחס אך ורק לתיאור קורבן? האם הקורבן מאשים את
ההם בפשעים או אולי את האתה שהם אנחנו ואנו אלו שהפכנו את אותה
האני לקורבן מזוין? עכשיו נניח שהפרט, ההוא שמוגדר כהם לפי כל
הקטגוריות היות והוא היה האתה הספציפי שדחף לה רטאלין, בעצם
רואה אותה ואת קטרוגיה כעת, הרי רואה אותה ספציפית ובעצם נכנס
לקטגוריה של האתה השופט כך שבעצם משויך הוא לשני מצבי צבירה,
גם כאובייקטיבי אך גם כאתה ובעצם הוא לא הם יותר וזאת בהנחה כי
אין חש הוא כאחד שגרם לה עוול כלשהו, מה ששולל אותה מהגדרה של
קורבן לדידו. אם הוא מבחינתו בכלל לא הם היות ואין בו כל אשמה
על מעשיו, מעשים שלדידה הפכוה לקורבן של הם, אז למעשה היא
קורבן של ישות כללית מופשטת הכוללת את שנינו ואת יושבי כל
העולם הזה מלבדה. באופן אירוני זה האשם לדידה כלל לא מואשם
על-ידיה אלא נחשב למעין ממלא פקודות טכנוקראטי של ההיגיון
הדמוקרטי שלנו. עכשיו אולי אני ואתה אשמים יותר ממנו, נגיד, יש
לנו זכות להצביע ואני בטוח כי רבים בישראל קיבלו רטאלין בכוח
כדרך להלחם ביתר-אקטיביות שלהם. אולם בקשר אליה, אני לא הצבעתי
בארצה ולכן אני לא יכול להיחשב קולקטיבית כאחד שדחף לה סמים
וכך גם לא אתה, שייכת היא להם המופשטים במסגרת מחוזות הבחירה
שלה. אז תגיד, באיזו זכות היא מאשימה אותי, דווקא אותי, כאחד
הרואה עצמו כקורבן לא פחות ממנה של אותם ההם, ההם שבהם נכלל גם
אתה מסנוורי. אני קורבן של הרופא שלה הרבה יותר מאשר היא קורבן
שלו וזאת בגלל עקרונות הביצוע הטכנוקראטי השולל גישה אישית
ומתבסס על בירוקרטיה ומדיניות. אני קורבן של מדיניות ההם,
קורבן של הבירוקרטיה של הם ואתה מסנוורי אשם היות ומצביע אתה
במחוזותיי. ההיגיון אומר כי כולם קורבנות של כולם היות וכולם
מאוגדים בחברה עם סביבתם אך כשאמרוד יתהפכו היוצרות היות והם
יהיו קורבנותיי בין אם רטורית כאני מאשים או בין אם פרקטית כמו
למשל טרור. אנחנו כפרספקטיבה של הם, אנחנו קורבנות של טרור של
אתה או בעצם אני כלשהו שחש קורבן לנו ולכן משיב לטכנוקרטיה
שלנו במלחמה שערה. תראה מסנוורי, הדרך היחידה להימנע מלגרום
עוולות שייצרו קורבנות היא פשוט להגיע להכרה דמוקרטית שיש לפרק
את החברה ולשוב לעקרונות הטבעיים של חוקי הג'ונגל, משמע החזק
שורד אך אין לו קורבנות היות ואין מערכת מוסרית כלשהי המסדירה
את ההיגיון מאחורי מי ניתן להגדיר כקורבן. אמנם בשביל ליצור
מערכת שכזו לפי עקרונות המוסר הנוכחיים יש להקריב כל פרט ופרט
בחברה ולהפכו לקורבן של משטר חסר מוסר. הדרך המעשית ביותר
למנוע עוולות מתבססת על עקרונות של התנתקות מלאה מהחברה ואז
מוסרית יהיה רשאי איש איש בתוך עצמו לגווע וזאת ללא לגרום
עוולות לאף אחד. אני התנתקתי מסנוורי, אני זה לא הם יותר ואי
לכך אני החף מפשע היחידי בעולם הזה". הביט ליאון לעבר גופו
הקמוץ והישן של מסנוורי, הבין כי מהנאום הארוך לא יזכור ההם
הארור שלידו דבר. "הם ארור שכמותו..." סינן ליאון לעברו.

האלטרנטיבה הערומה
לליאון מציק העירום הבוטה של יוסריאן. לא רק שהקצין האמריקני
האמיץ חושף את עורו במסדרים מתוך פריקת כל עול אלא מתסכל אותו
כי נוכחות של אנשים אחרים אינה מפריע ליוסריאן בכלל. היה רוצה
להתהלך בעירום תמידי ואילו הייתה שליטה מבורכת של אנרכיה
כתוצאה מנפילת חומות החברה האנושית המוסרית הרי היה הולך ערום
זה הליאון כביום קבורתו. יגשים את משאלתו בהיפוכי ההיגיון
האנושי, או באנרכיה או תחת הגנתו של משטר אולטרא-ליברלי שיאפשר
לאזרחיו לרענן תמידית את איבריהם. ההליכה בעירום לדידו אינה
נובעת מרצונו התמידי למחוא נגד משהו או מישהו היות ומספיק
מתריס הוא עקב אמרותיו, דעותיו, קעקועו ושמותיו המרובים,
העירום למען הטבת תחושתו וכמיהתו לחופש מכבליו הוא. זה לא
שבגדיו מעיקים עליו, זה לא כמו הגדרתו של יוסריאן כי פשוט
מתחשק לו להלך ערום, אלא הרצון של ליאון לעירום בפרהסיה מקורו
בכך שרואה את התערטלותו כביטוי היחידי האפשרי לדידו לחופש
אמיתי. אילו לא היה פוחד מהחוק או מתבייש בגופו המדובלל הרי
היה צועד ערום בגאון בשבליו המוסרניים של הקיבוץ. עליו לחטב את
גופו ולהבין כי החוק בישראל הוא במקרה הטוב בדיחה מדכאת, אז
יוכל לצעוד בגאון ברחובותיה המיוזעים של מדינת תל-אביב בתקווה
שהקהל המתוחכם והפסבדו-אולטרא-ליברלי של העיר מדינה יאמץ את
דרכיו ותוגדר העיר כמושבת נטורליסטים. רואה ליאון את חטא
הבגדים כתגובה לחטא הקדמון כקומבינציה נפשעת של הדוגמות הדתיות
ביחד עם תעשיות האופנה למיניהן. אותה הסיבה מדוע אין משתמשים
באנרגיה מתכלה היא הסיבה למדוע לא הולכים ערומים, עקב כוח
הלוביים של ז'אן פול גוטייה ודונה קארן המונעים את כניסת חופש
העירום וזאת ממניעים אגואיסטיים כלכליים של לשמר את התעשייה
המקוללת שלהם. צועד בגאון יוסריאן הערום תוך שמשפיל את הנוקשה
במשטרים האנושים הלא הוא המשטר הצבאי, אולם לליאון אין ביצים
לצעוד בגאון גם במשטר החמאה הישראלי?! מתוסכל כמו תמיד מעצמו
זה הליאון, זה שהיה ראסמית אך עודנו שומר ממורמר, זה שהיה
ראסמית אך עודנו קורבן שואה נוסף זה שהיה ראסמית אך לפי סביבתו
עודנו חפץ. לא חפץ זה החפץ להיות חפץ, לא חפצו גם האלו שמסביב
להתייחס למוזרות שמו ובכך להתייחס אליו ועל כן שינה את שמו
בחזרה. משליך ליאון יהבו על צעדתו העירומה, בגינה סופסוף יגונה
כשכמה להיות מגונה. לפיו, הסיבה שלא גונה מספיק על החקוק
הפסבדו-אושוויצי שעל זרועו היא שידו המחאתית לא הייתה מספיק
חשופה היות והחורף היה קר והתהלך עם מעיל ובכלל מי ייראה את
ליאון בחשכת הלילה שרק בצילו הוא זוחל ממאורתו. מקנא ליאון
ביוסריאן, אמנם לא היה חש מאושר אם בראשו תמידית היה מקונן
החשד כי כולם רוצים להרוגו, אך לדעתו, מצב בו אף אחד כלל לא
חושב לפגוע בו או בכלל אף אחד לא חושב עליו הרי גרוע באותה
המידה. רוצה מבין השניים, או הערצה ואהבה או תיעוב, העיקר שלא
יחוש אדישות מצד סביבתו. מעריך ליאון את אותם טרוריסטים
פלסטיניים שמקונן ליאון במחשבתם סדיר עד כדי כך שרוצים להרוגו
או לדוחקו לים. מתרפק זה הליאון על יחסם של הפלסטינים ובעצמו
מאחל להם בתחושה עמוקה של התייחסות שיפוצצו את ביתם על ראשם
ועל ראשי בני משפחתם. על בסיס אותן תחושות הדדיות יוכל להתקיים
השלום במזרח-התיכון, זאת ועד שיוחלו חוקי השריעה על פני כל
העולם כי רק המוסלמים מוכנים לנקוט באלימות ואיזו חברה מערבית
עשירה החותרת לשלום יכולה לעמוד מול מי שחקוק במסורותיו שיש
להלחם? איזה כוח יש לאותם הומאניים מאמיני החוק הבין לאומי
כביכול אל מול מי ששם זין עליהם ועל החוק המגוחך של הקולקטיב
העולמי? גם הנאצים הנפלאים חשבו וחושבים עליו, אלו עם קרירותם
ואדישותם הפתיעו כאשר השקיעו רבות ממשאביהם על מנת למחות את
זרעו של ליאון מעל פני האדמה, הרי הפאנצ'רים המשיכו לכבוש
ולרמוס את פגרי היהודים גם כאשר נסוגו בבהלה ממישורי אוקראינה.
אם השואה אינה ביטוי חד של רגש אז מה כן? מעדיף ליאון נאצית
אידיאליסטית על פני מתנדבת ליברלית מארץ האבות שדוחה אותו
כנחות מנטאלית ומינית. מעדיף ליאון אקספרסייה אמיתית של שנאה
מאשר יחס שמתבסס על רגשי נעלות והתנשאות. ליאון לכד עצמו בכבלי
הלילה היות ובעבר חשק באפאתיה מלאה אך עם הגשמתה למד לתעבה.
כעת משתוקק לרגש ורגש משמעו דינאמיקה ודינאמיקה שאינה מתועלת
נכון היא אשר יצרה את השומר הממורמר ודעותיו הגרוטסקיות. חש
תיעוב כלפי האיטלקי הזקן שהכריז כי ניצח היות והופשט מכל מה
שהיה לו ולכן אין לו כלום יותר, התריס שהכריז כי הוא על הכלום
שלו ישרוד בעוד הכובש יעזוב ויפסיד הכול, הכול משמעו כלום.
ליאון כאדם כלומניק החש תיעוב כלפי בני מינו הכלומניקים כי
אדישותם כקיסם בעיניו. כאשר יצעד ערום כביום היקברו יהיה בו מן
ההכול, היכולת לעורר קונפליקטים וגועל בקרב אלו שיש להם הרבה
יותר מאשר לו ובהצהרותיו הרי מכריז כי רוצה להפשיט אותם ממה
שבבעולתם. היכולת לעורר קונפליקטים וגועל תחת סימביוזה מסוימת
תניף אותו למעמד של אמן, מעמד המקבל התייחסות חברתית כלשהי.
רוצה להקים את חברתו האלטרנטיבית האינדיווידואלית, חברה
מתוסכלת המאיימת על הקונבנציאליזם של החברה הסטנדרטית, חברה
שהיחס אליה יכריח את אנשי הסטנדרטיות לחוש אשמה כלפי
האוטו-קולטורה האלטרנטיבית הערומה שלו. אשמה הרי היא רגש. לא
יישב ליאון כנוע כמו האיטלקי הזקן אלא יוכיח את עוצמת
האוטו-קולטורה שלו בכך שיתמצת את תרבותו לפינו המדלדל ובטנו
הרוטטת. מעדיף להיות אובר-גרופן-פיהרר בחברתו האוטו-קולטורית
מאשר זנב לישראל ולכן ייצור תרבות המתעלמת מכבלי המוסר
הישראליים וחברה המתעלמת הרי היא החברה היותר גבוהה בהיררכית
הציוויליזציות היות וברשותה להכיל את אותו פלורליזם מקודש.
פלורליזם משמעו היכולת להתעלם מביטויים אחרים השונים מהביטוי
הדוגמתי של קבוצה מאוחדת וההתעלמות היא הכוח האמיתי של החברה,
אותו כוח שהביס את ליאון ודחקו אל מחוץ לחברה הישראלית. פינו
של ליאון יהיה אנדרטה, אנדרטה לניצחונו על החברה הישראלית,
אותה החברה שפגמה בפינו על מנת לצרפו לדוגמה. יצעד ליאון בגאון
ברחובות ישראל כאשר בכל שעל תתנופף בגאון האנדרטה שבחלציו
באותה צעידת מוות שתהווה את המסמר האחרון לכמיהתו להשתלב בחברה
הישראלית.

פרוספקט ראשון                                              
         
כמה ליאון, כמה להקים באירופה מעין ארגון מחאה פרטי משלו,
ארגון שיהווה מערכת ארטיסטית הדומה למערכות המחאה
האנטי-גלובליזציות שהקימו הארגונים האנרכיסטים
והפסבדו-אנרכיסטים המפגינים את ביצועיהם בכל הזדמנות שיש ברחבי
העולם המערבי והפסבדו-מערבי. באירופה הם מציתים מכוניות,
שוברים חלונות של מקדונלדס וצועדים עם כל מיני שלטים מחכימים
ומתוחכמים ופסבדו-מחכימים ופסבדו-מתוחכמים. פורקים
ופסבדו-פורקים הם כל עול ומערערים כל תפיסה וכל פסבדו-תפיסה
שיש כולל האיסור לרצוח יהודים שנטבע בפסבדו-חוקות האירופאיות
עם תום מלחמת העולם השנייה. היה רוצה ליאון להצטרף לשורותיהם
אך אינו מאמין במה שאלו מבין הצועדים מאמינים בו ומוכנים
להקריב עצמם למענו. כן, אינו מאמין במה שאלו מבין הצועדים
פסבדו-מאמין בו, אלו שמאמינים במחאה לשם מחאה ללא התייחסות
אינטלקטואלית כלפי הנאמר ומאמינים במטרות שלפי הכרזתם מוכנים
אף למות למענן. אולם רוצה ליאון לאמץ את דרכם, דרך שכנראה פחות
מסוכנת מדרך המחאה האלטרנטיבית הלא היא הטרור. הוא רק צריך
יצירתיות וידע, כלומר איך לשחק עם הידע שיש לו על מנת לפגוע
באלו שנגדם יוצא. ייפגע, ישפיל, יגרום להם לחשוב, ייפרע
ביניהם, יגרום להם את אותו הסבל שהם גורמים לו, כמה מסכנים
יהיו אלו אויביו של ליאון. ומי הם אותם אויבים? הלא הם אלו
אותם צועדים אירופאים ופסבדו-אירופאים שיוצאים נגד כל העולם
בלגיטימיות מלאה לדידם, אותה הלגיטימיות ששוללים הם אוטומאטית
מליאון. הרי בסופו של דבר להצית קהל, קהל שבכל מקרה להוט ביותר
הרי זה כמו לצייר את מוחמד עם פצצה על ראשו. יוציא את הקהל
הפנאטי מדעתו, יגרום לאותם אנשי שלום מיליטריסטים אירופאים
לתקוף אותו בצורה המונית, כלומר לבצע בו לינץ' ובזה יוכיח את
צדקתו בפני כל המדיות של העולם. הצדקה הגורסת כי האירופאים
אינם אנשי שלום כלל וכלל. יוכיח כי אלו המדגישים בשמם ערכים
מסוימים הרי אלו יהיו הערכים הראשונים אותם הם יפרו. יוכיח כי
תחת התחפושת של אנשי שלום ישנו יצר לוהט ואלים שבינו ובין שלום
אין ולא חצי דבר. יוכיח כי ערך הסוציאליזם מופר על-ידי כל מי
שאי פעם עטה על עצמו תחפושת של סוציאליסט, אותה הפרה שבקרב
הסוציאליזם הקיבוצי בישראל והסוציאליזם הלאומי בגרמניה. רוצה
להוכיח ליאון כי הוא ראוי לחברה טובה יותר מאשר שתי תפיסות
העולם האלו בה באחת שיעבדו את נשמתו ובשנייה היה אמור להימחות
מעל פני האדמה. בקיבוץ בו נולד כשל מלהשתלב וממרמור זה התמרמר
ליאון על כל העולם. היה רוצה להיות מאושר ובשביל להיות מאושר
עליו להוכיח את עצמו בפני עצמו כאחד אשר ראוי להשתייך לחברה
כלשהי. כמו אותו צועד אירופאי פסבדו-דחוי חברתית ששובר חלונות
ראווה וצועק נאצות כך יצעד ליאון אל מול אותם המתריסים כאשר
משלטיהם ומסכותיהם נדחה להשתלב וישא בגאון שלטים בגנותם.
מתכוון להתריס כנגד אירופה הזכויות-אדמית הנאורה
והכור-היתוכית. מתכוון לצאת כנגד אותם עמים בלונדיניים-אריים
יפים ומוצלחים בשיא יכולתו הוולגרית ובכך אולי להוכיח עצמו
כראוי. יחוש ליאון את ניכורו של כל יהודי במשך הדורות באירופה,
כל יהודי אשר היה להם שוליים ושעיר לעזאזל אשר יושב בגטו ומחכה
לאקציה זו או אחרת, לפוגרום זה או אחר כי בטוח שיבוא היות וילד
נוצרי מת או דיפלומט נרצח או התפרסמו הפרוטוקולים או התפשטו
העכברושים ועוד ועוד ועוד. יוכיח ליאון כי גם היהודי יכול
להיות וולגרי מבלי להתבייש בכך, גם היהודי יכול להיות
אמוציונאלי ועוין וזאת ללא להביע צער או ערעור או להביט אל
פרספקטיבות אחרות המערערות את שלמות התפיסה הצרה והשוביניסטית
ולמרות שיהודי הוא אם ידקרוהו הרי לא ידמם? יצעק ליאון בקול אל
מול עדרי המוסתים האירופאים כי אין זכות לאף אחד לרוצחו עקב
נכותו האתנית ובאשר לאלו שאינם רואים עימו עין בעין הרי אין
בזכותו של ליאון לשלול מהם את זכותם לרוצחו.

פרוספקט שני  
כמה ליאון, כמה להקים מערכת משלו שתבצע את מה שהכמה מכנה
טרוריזם מיצגי. מתכוון ליאון להציג מיצירותיו ורעיונותיו בצורה
פיראטית תוך הגשמת מיצגים שונים ומגוונים של מה שמכונה על-ידי
משולבי חברה כוונדליזם, וונדליזם כאומנותו הטרוריסטית של
ליאון. מתכוון לצייר על קירות בתים פרטיים וציבוריים, אלו
שאינם מבין הארבעה אותו כולאים, מתכוון להדפיס מיצירותיו על
נייר מדבקה ולהדביקם על כל תמרור תנועה, קיר חלק או כל דבר
עליו יכולות מדבקות להידבק. מתכוון להגיע למוזיאונים שונים
ובהם להציג מיצירותיו באופן פיראטי בהצמדתן בסמוך ומעל ליצירות
מאת אמנים אותם שופט ליאון כשווים לו אך עקב יכולתם הפוליטית
נעשו לנכסי צאן ברזל לכאורה. מאמין כי כל קיר לבן פתוח בפניו
ובפני כל מי שנדחה מספיק כדי להיות מוצא מהחברה ועל כן בזכותו
לדחוק עצמו בחזרה גם במחיר של טרוריזם מיצגי. אילולא יפיק
ליאון אושר וסיפוק ממעשי תשוקתו הרי ימקד עצמו עד קצו בהגשמת
מרירות כמיהתו.
באותו הלילה, החליף ליאון משמרות עם מסנוורי ונטש אותו לכוריו
בשעה שלוש בערך. במקום ללכת לחדרו, הוא לקח את רכבו הפרטי ונסע
עד אשר הגיע בשער קיבוץ שכן היושב על התפר בין גבעות מנשה ועמק
יזרעאל, שם החנה את רכבו האמיץ בחניה מטופחת. לא נעצר ליאון
בכניסה על-ידי האמיץ הממורמר המקומי היות והרכב האמיץ סומן
במדבקה לא פיראטית כשרה שסימנה את קבלתו ופתיחת השערים בפני
הרכב עליו היא מודבקת. שקט היה בקיבוץ, השמיים הבהירים הגבירו
את הקור היבש של העמק ושיניו של הפסבדו-טרוריסט נקשו כמעה גם
מהקור וגם מהתרגשות ההגשמה. מכיס מעילו שלף מדבקה פרי שתי
יצירותיו בה תואר ליצן מאופר עם חיוך קשתי על פניו אך מתחת
לאיפור שפתיו הקמוצות מגלות את חומרתו. ניגש לדלת הכניסה של
מוזיאון לוקאלי אמנם אך יחסית ידוע, בהסתר שלף את מדבקת הליצן
החמור מכיסו ובנקישה בודדת הדביק וברח. בהביטו אחורה ראה כי
המדבקה הודבקה עקום אך לא היו בביציו מלשוב ולתקן. מחשבות רצו
בראשו, מה אם מישהו ראה, מה אם מישהו ייתבע, יתלונן, יכעס
עליו, יכה בו ויהרגו, לכן המשיך ליאון אל רכבו הממורמר ועזב את
הקיבוץ במהרה. כאשר עבר בשער הכניסה של הקיבוץ, ראה כי זה
הממורמר האמיץ המקומי כבר נטש את משמרתו. חש ליאון תחושה קלה
של חרטה אך שכנע את עצמו כי אפס עודנו ואפס יהיה ולכן אין לו
מה להפסיד אי לכך נצורה בו הזכות להיות מוגן מפני כל סכנה, כי
סכנה מובילה להפסד של דבר מה ודבר מה אין בחיקו בכל מקרה. יום
לאחר מכן עשה סידור דומה עם מסנוורי ובשעה שלוש בערך עזב אותו
שוב לכוריו ונסע ברכבו האמיץ לקיבוץ בו מוזיאון מעט ידוע למרות
מיקומו הפריפרי. נפנף לו השומר לשלום בעודו יושב ברכבו האמיץ
כאילו היו קולגות ותיקות, מה שבעצם נכון, ליאון מצידו השיב לו
בנפנוף מלבב וחיוך רחב. החנה שוב את רכבו האמיץ בחניה המטופחת
וניגש אל דלת הכניסה של המוזיאון. מהדלת חייך איפור הליצן
בגאון. תלש ליאון את הליצן והדביק במקומו מדבקה זהה אך הפעם
הקפיד על יישורה. ליאון חש הקלה היות וירה באפלה וראה כי דבר
לא השתנה, אך גם היה מאוכזב הרי השמרן הוא זה שאין בישבנו
קוצים להניעו הלאה. הרצון לשקט מצידו של ליאון, הרצון לשמר את
המעט שיש בחיקו הרי זו מלכודת הדבש בה הוא כלוא, מלכודת ממנה
רוצה לצאת אך עקב שאיפתו לשמרנות לא יעז לברוח ממנה. כנראה
והמלכודת היא לדידו ביתו, גם אם אינה מפוארת עודנה קורת גג
בשבילו. חש אכזבה כי ירה באפלה ודבר לא השתנה, מה שאומר שהיכן
שהיה עודנו שריר. בין הסתירה של אלו עליו לבנות חיים כלשהו אך
חושש כי תחת סתירה זו אין בנמצא עתיד. חש ליאון סיפוק מסוים כי
נוכח שאין מי שחורה לו נוכחות הליצן, סתם ליצן כמוהו, אין מי
שיסלקו ויקרעו ורשאי גם הוא לזכות בחלקת סנטימטרים בודדים
מרחבי העולם הגדול שמסביב.
באותו הערב של היום בו לפנות בוקר הדביק ליאון בצורה ישרה את
מדבקת הליצן החמור, שב הוא אל הקיבוץ בו ממוקם הפסבדו-מוזיאון
העלוב והפריפרי. ראה מרחוק איש נועל את דלת המוזיאון וכאשר הלה
נעלם בשבילים המטופחים של הקיבוץ, יצא ליאון מרכבו ונעמד מול
הדלת. מחייך החיוך המאופר של הליצן אל עבר ליאון, מחייך איפור
האיש החמור שמתחתיו אל עבר כל בא והולך רנדומאלי הרוצה להציף
עיניו באמנות אך מגלה כי המוזיאון סגור. מהווה הליצן החמור את
היצירה הזמינה היחידה בפני כל אלו שעומדים מאוכזבים מול הדלתות
הסגורות של המוזיאון, אבל אף אחד לא באמת שם זיין על אמנות וגם
שהמוזיאון פתוח אף אחד לא נכנס, אז מה זה באמת משנה?
עם שעת ערב, שבוע לאחר מכן, שב ליאון למוזיאון. ראה כי ניסו
לתלוש את ליצנו החמור מהדלת, קרעו את הליצן בעינו השמאלית. כך
עמד לו כמה ימים הליצן החמור עם עין וחצי, ממשיך לקיים את
עקרונות הפרוספקט השני של המסאקולטשר במאבק גרילה נחוש המיועד
לחשוף את הבעיה הליאונית בפני כל בא והולך רנדומאלי. שב ליאון
אל המוזיאון גם שבוע וחצי לאחר מכן, אז ראה כי היכן שישבה
הפצצה שהניח נשאר רק דבק מטריד ושקוף הממשיך לצרום לעין אלו
הבאים לחוות אמנות לגאלית, אמנות שמנוע מליאון להתחמם תחת
כנפיה הממסדיות והמזינות. שלף ליאון מכיסו מדבקה זהה של הליצן
החמור, הדביק את קצוותיה בסתר על אצבעותיו וגחן אל עבר הדלת.
הביט לכל הצדדים היות ורצה לוודא כי אין באים והולכים
רנדומאליים בסביבה וקיים תחייה מחדש לליצן ולעקרונות
המסקולטשר. בראשו נפוצה מחשבה על כיליונו של הליצן החמור,
כיליונו של יצירתו על שני רבדיה ועל המינוריות של מעשיו
הפסבדו-טרוריסטיים בפרופיל הנמוך של הפסבדו-מוזיאון באותו
קיבוץ המנקז את רעל הסוציאליזם הקולקטיבי הנוקשה הזורם ממערב
במימי נחל השופט. ניגש ליאון אל החניה המטופחת של הקיבוץ שם
עמד בגאון רכבו האמיץ שעליו מתנוססת מדבקה המעידה על כשרותו.
הדביק את הליצן החמור על פנס לילה סמוך ונסע. לקיבוץ זה לא שב
עוד ליאון ולכן לא ידוע אם גם יצירה זו בעלת רובד אחד וחצי
שרדה את כיליונו של הזמן והארצי, הזמן הוא יציר כפיו של כרונוס
אך הארצי משמעו גבר ייקה זועם וסוציאליסטי עם נטייה לזעם
ותלישה של כל מה שמעט שונה מחזון חייו הנתון.

שדות מוזנחים    
השדות מוזנחים וכך הציונות. מכונה מפלצתית אדומה קצרה את השדה
באביב אשתקד, מכונה מפלצתית הקוצרת את פרי אדמת מדינת היהודים
ולתודתה החלה שתאכל בערבה של שבת רנדומאלית בביתה של משפחה
ציונית מתפקדת בה מסובים האב ובניו כמקדש לרוח הקודש שתמונתו
על הקיר הסמוך ולו דולקים נרות המסמלים את הכיליון. משפחה
ישראלית ציונית כמעט סטנדרטית, חרשו וקצרו האב והבן, חרשו
וקצרו את השדות שמסביב, חרשו וקצרו את אותם שטחים מזה"תים
מועטים הניתנים לעיבוד. חרש וקצר גם רוח הקודש אך הוא בעצמו
נחרש ונקצר, רוחו על הקיר, סביבו בני המשפחה אותו הם עובדים.
קצרו האב וכרונוס את השדה בחרמש, חרמש שקצר את השדות מידיים
מדממות ומיוזעות שהכו בחיטה באותה אהבת מולדת אכזרית. קצרו הבן
ורוח הקודש בקומביין, התבשלותה של הציונות ויעילותה. אין שירים
שיהללו את המפלצת האדומה, אין צחי לשון ורכי רוח שיהללו את האב
וכרונוס בשחיטתם את החיטה באותו חרמש אכול חלודה ונוזלי גוף,
אין מי שיהלל את הבן בר המיכון והיתרון ואת רוח הקודש שנלחמה
בשדות הזרים לה שם לא היו אלים מאחוריה ונקצרה כמו עשב שוטה.
קצרו האב והבן במכונה המפלצתית האדומה את שדות מולדתם
המלאכותית והמלכותית, מולדת שהייתה ליבם במזרח שהייתה להם
תקווה כי בשכרה יקודשו ולא יגונו כצאן לטבח. רוחות קדושות של
יפי בלורית ותואר אלו שאשכי אבותיהם הכרותים מהפלנטה האחרת,
תלויים אדוקים וחונקים בצווארם. קצרו כרונוס, האב, הבן ורוח
הקודש את פירות האדמה המקודשת בעתות שלום ושלווה, בכיסם
מתיישנת רוח הקודש לזיכרון אידיאה ולצווארם אשכים לזיכרון
אכזריות הארציות. אין לרוח אבן עולמים כשם שאין קבר לאותם
האשכים. עומד האב פעמיים בעת הקציר בקלסו ובגאוותו, לקול רעם
יד אביו ולקול רעם יד בנו.

ליאון מוזנח
מוזנח ליאון, מוזנח כמו הציונות, כי מזניחה הציונות את אותם
שכמותו. בתוך הערכים הנעלים שנחקקו ונחקקים וערכים כערכים
שמקבלים וגם דוחים, הוזנח זה הליאון, ננטש ונדחה ובשרו הרקוב
שוכב בשדות הציונות יחדיו עם עוד אלו שרוצה הקווינה הישראלית
לקבור כאותם מחבלים שבאו לקצור את יושבי אדמתה. צבעה של
הציונות ירוק זית, צעיר, יפה בלורית ופסבדו-אירופאי, אלו ששרדו
את השבחת הגזע האכזרית פרי אייכמן והיידריך, את מדבר ראשית
שנות הארבעים של המאה העשרים. אלו ששרדו את המחנות ואת קרבות
העצמאות, אלו שהשביחו ככנענים, אלו כמו אבותיו של ליאון שחרשו
את השדות בקלשונם המאולתר וקצרו בחרמשם החלוד והמדמם יחדיו עם
כרונוס. אחיו הירוקים של ליאון, אלו דרשני רוחות הקודשים
המהווים מקדש חי ונושם אותם עובדת החברה שסביבם, יושבים בלילות
שישי עם חופשתם, סביב שולחן המשפחה המורחבת בחדר-האוכל, לועסים
מי ביהירות ומי בביישנות את פרי השדה הגאה והציוני הנקצר
במלתעותיו של קומביין יעיל ונאפה במאפיות התקומה ומפוזר על-ידי
קמעונאי זה או אחר, כי תש כוחו של האב מלחתוך את צינורות
השיווק ומעבר להגשמת אידיאולוגיה יש מציאות תחתיה אנשים צריכים
לחיות חיים ארציים. לו היו כמו ליאון בתקופתו של האב הרי היו
נמחים עשנים במלתעות הקומביין האירופאי. יהודי ליאון, יהודי
גאה ומבויש, יהודי גלותי, חלש, תלותי, עלוב נפש ועלוב מראה. לא
מבין הקדושים קוצרי השדות הציוניים יפי הבלורית והטוהר,
שבעולמם התיאורטי-אידיאלי יקיימו בו אותנסיה ארית משל עצמם אך
בסוציאליזם העלוב בו הם מתבוססים, עליהם לפרנס את אחיהם
הרצסיבי ולא למחותו כמביא עליהם את בושת הצאן לטבח. אלו שרירני
הגוף והנפש הניבטים מחייכים מהתמונות, אלו גאוות עם ישראל
נושאי נערה דומעת רנדומאלית טובת מראה המבכה על תום הפוטנציאל
של חייה היפים. אלו הלוקאל אס-אס להם בז ליאון כי נדחה על-ידם
ויהיה מוכן לשסות חרמשו באשכיו כמעשי כרונוס באביו אוראנוס על
מנת להיות אחד משורותיהם, בשירתם שירי מולדת סביב המדורה
והפינג'אן, בתחושת מגש הכסף הבלתי מתפשרת לכאורה אך
הפסבדו-אינטלקטואלית אולטרה-יהירה ומתרפקת למעשה, אלו עם שירים
המודגשים בערכים ונערות טובות לטייסים וחיוכים גאים וסיפורים
נוסטלגיים מעוררי יראה וקנאה ובוז המופנה כלפי ליאון בעצבם
בפניו דרישה של יהירות הצהרתית התחלתית ובתחושתם כי בעוונו
שדותיהם מוזנחים כי צומחים בהם עשבים שוטים וגדלות כבשים
שחורות ונשחטות פרות קדושות ומנהיגים שוביניסטים נרצחים
בכיכרות ואין סוף בהם מלבד הסוף המר הבא מתוכם ואין קרבות
הראויים לדידו אך בפסיביות ניצח את המלחמה.            

הכאב
"הכאב, אווווווו הכאב, הכאב המזוין הזה, הכאב שלא עוזב, חרא,
חרא, איזה שיט, אני שונא את העולם הזה,
אווווווווווווווווווווווווווווווווווווחחחחחחח...", צועק ליאון
לחלל הבודקה לאחר שהכה בברכו במסגרת העץ הצבועה לבן של הדלפק
וכאבו ותסכולו לא ידעו גבולות. ברכו השמאלית מתנפחת, גולה
כחלחלה מתעצמת והכאב מרגיז ומרגש אותו, גורם לו לחרוק את שיניו
בעצמה. שונא ליאון כאב, מתעב כל תחושה של כאב באשר היא. חומצת
החלב הקורעת את שריריו המאומצים גורמת לו לא לאמץ את שריריו
וזהו. הסכנה מנפילה מונעת ממנו ללכת על קצוות אלא רק בדרכים
הסלולות והבטוחות. החשש מעצבות מונע ממנו להסתכן ולהתמודד מול
אנשים אחרים שמהם גם באים חום והאהבה אך היות ויש סיכוי לפגיעה
רגשית יעדיף כלל לא לקחת את הסיכון. לא ברור איילו סוג כאבים
הוא מתעב יותר, מה שבטוח ששואף להימנע כמה שאפשר מכאב, כל כאב
שהו. בכל אשר חש כאב מאחד הקריטריונים לעיל הרי לדידו מתעב
יותר את סוג הכאב שחש באותו הרגע ומתפלל לכאב מהסוג השני שיסית
את מחשבותיו מהכאב הנוכחי. כאשר ליבו נשבר, דבר שלא קרה מאז
היה בן בר-מצווה, התפלל ימים ולילות לגידול סרטני שיחזיר לו את
תחושות הנעלות וימקד סביבו את רגשות האשם והרחמים להם נזקק כדי
לרפא את ליבו השבור. עכשיו עם ברכו המכחילה מתפלל ליאון
לבת-כלבה רנדומאלית שתמשוך את ליבו מחוץ לבית החזה ותדרוך עליו
בנעלי העקב השחורות שלה, נגיד מונשראיליינית פאם-פאטאלית שתמעך
אותו לרצפה כמו היה צואת כלב וכך יתפלל לאותו כאב ברך שיסית
מחשבותיו מהשפלתו וממסכנותו. מי יכול להאשים את ליאון, כל כאב
באשר הוא מיותר. כאב ברכו, כאב שעמומו מעבודתו הרטאטיבית
והאינסופית, כאבו של תסכולו התמידי ממקומו בחברה, כאבה של סתם
מכה הקורעת שטחית את האפידרמיס וכל אותן השפלות ואכזבות
שנוצרות בתוכן את אותן התחושות המזוויעות של הכאב. לליאון אין
סיבולת לכאב, שואף תמידית לחוש רוגע, רוגע הוא גן-עדן, רוגע
כעת בה אין תחושות בכלל ועף לו האדם מחוץ לגופו הארצי אכול
הסכנות והכאבים. רק בעת רוגע מתקתק השעון ללא משים אדם יכולת
להבין כי הזמן חולף וכך כרונוס נעלם מהתודעה. סתם לשבת עייף,
להרכין את הכיסא אחורה ולהתענג על הנוחות הבלתי אמצעית המובילה
לנמנום. עד אשר יתרסק הכיסא על אדן החלון וראש הנש הרגיש יוכה
בעוצמה בזכוכית. אם כבר ייפול הכיסא אותו מרכין ליאון אחורה על
אדן החלון, הרי לדידו עדיף כי תרוסק מפרקתו וזאת על פני הכאב
של המכה וחדירת הזכוכיות את עורו. אוחז ליאון בעוצמה בברכו
הכחלחלה, חודר הכאב עמוק אל הסחוס ומקרין אל העצמות והשרירים
הסמוכים. חש את הכאב מתנחל בזחילה עמוק בתוך לשד עצמותיו, חש
אותו ומתעצבן. הכאב לא חולף, הוא נשאר סטאטי כבר זמן רב. ברכו
חורקת כאשר מזיז אותה למעלה ולמטה, הכאב ברגל הנו אפס לעומת
כאבן של המחשבות שעפות לו בראש ללא שליטה ובינן כבר מתנגנים
חייו על כסא-הגלגלים ושאלתו הנצחית בקשר למי יהיה זה המסכן
שינגב את ישבנו אחרי שיבקר בשירותים. כמה ליאון לרוגע, כמה
לגן-עדן המנומנם שהיה מנת חלקו עד לפני אותה מכה אפוקליפטית,
מפנה את ריכוזו לתחושה הקיימת בברכו הימנית ומנסה להכילה גם על
ברכו השמאלית. הכאב משליך הלאה וראשו של ליאון מסתחרר מעט. הוא
קם מכיסאו בזהירות, ניגש למטבחון ומוזג לעמו כוס מים אותה לוגם
באיטיות. מרגיש הקלה כי הצליח ללכת, מה שפוסל את האפשרות לכיסא
גלגלים ולכל המתחים הנגזרים מהשפלתו עקב ניגוב ישבנו. מים הם
לכאורה גן-עדן אך הגהנום בברכו השמאלית לא נפסק, הגהנום כתחושת
כאב מתון וממושך. נקודת השבירה של ליאון בה מוגדר לדידו העת
כמצב חרום קטסטרופאלית הרי היא נקודת השינה. אם הכאב יפרע את
יכולתו להירדם הרי מבחינתו כאב זה יהיה בלתי נסבל בעליל. זהו
הרגע בו מאבד ליאון את ראשו ומעשיו נהיים פזיזים רק על מנת
להביא שינוי מיידי בסטאטיות של הסטאטוס ויהיה מה שיהיה.
בחדרו האפל, בעת אורורה מובילה את מרכבתו של הליוס, נשכב זה
הליאון דאוב הברך במיטתו, ראשו בוהה בתקרה שלמשקופיה כורי
עכביש לרוב ובראשו רצה האימה. מפעיל את המערכת, מיילל מוריסי
בחלל החדר ועימו מיילל ליאון. אחווה ביניהם על כאב ברכו של
ליאון ובכלל כאב חייו ועל כאביו המרובים של זה המוריסי המבטא
אותם בתחושה מופלאה של רחמים עצמיים מרירים-מתקתקים. נאנק
במיטתו המרטיר ליאון וממנו נשלל בואו המבורך של היפנוס. חש כי
עצביו נקרעים ממנו, חש אימה משלילת הרוגע, משלילת הגן-עדן, היה
רוצה לכרות את ברכו אילו לא היה חושש מהכאב הכרוך בזה. כאשר
היה צעיר גובסה רגלו לאחר ששיחק כדורסל ונפל. אבן קטנה נכנסה
לתווך בין הרגל לגבס, אבן פצפונת שדקרה במעט את רגלו וכלל לא
הפריעה במהלך יומו. רק כאשר עצם את עיניו, דקירתה הועצמה פי
מיליונים וחש אותה דוקרת בעורו שוב ושוב ובמהירות מתעצמת עם כל
פעימה של ליבו. פקח ליאון את עיניו ומתוך אמוק הסיר עם מספריים
את הגבס לרגלו. מפחד מגבסים, מפחד מהגבלות למיניהן העלולות
לשלול ממנו את החופש והרוגע. לא יכול לחשוב על מצב בו תגובס
גפה מגפיו אי לכן נמנע מכל מה שמסכן את גופו ואם כבר ייפצע הרי
יעדיף לסבול את הכאב והנכות על פני גישה לרפואה המודרנית
שיכולה רק לקבע את גפו לסלע בשם החיסכון של קופות החולים
למיניהן. חושש ליאון מגבס לברכו הדואבת, חושש הוא והפחד מכאיב
לו יותר מהכול. קם ליאון מסדיניו המקומטים מוזג וודקה לכוסית
צרה ולוגם אותה במהירות. מוזג שוב את הכוסית ושוב בולע את
תכולתה בלגימה אחת מהירה. יורק שאריות של ריר מר לכיור ומנסה
לבלוע כוסית נוספת. בחציה נכנע ואת תכולתה שופך לכיור, שוטף
עמה את הריר המר שממאן להתנקז לביוב. ממלא ליאון פיו במים,
משקשק אותם בחלל לועו ויורק. הוא נשכב במיטתו, חש את הכאב
בברכו מתעמעם. מטשטש מוחו של ליאון ומטשטשות מחשבותיו, אופוריה
רצה במוחו, ידע מוריסי איך חשה ז'אן ד'ארק כאשר אפפו להבות את
אפה הקתולי, לא ידע ליאון מה חש גופו, מה עבר במחשבותיו כי
העדיף את גן-העדן המרגיע של האלכוהול על פני עוד רגע של
התמודדות מול המציאות הדואבת.

צריך למצוא שם חדש
"אתן יודעות שבגלל שכמותכן אני מצטייר כל-כך רע...", צעק ליאון
על המסך הזוהר והאטום שהקרין סרט דוקומנטארי המביא אסמכה
לסיפורן של נערות צעירות יהודיות שעלו לישראל ללא הוריהן
ונותנות את מה שיש להן על מנת להצליח בקורס קצינות מפואר. אין
הסרט המייגע מעניין אותו וספק אם מעניין נפש אחת בישראל. אלו
סתימת זמני השידור המתים בערוצים הישראלים באותם תכנים ציוניים
גאים המאפשרים למנוחת זה המזפזף הזועף, שומר המסך של השמרנות
הישראלית, להביט ולמלמל לחלל המאובטח סביבו כי איזה יופי וכל
הכבוד ומשם להמשיך הלאה לתכניות אחרות ויותר מרתקות אלו שיש
בהן סקס או אלימות ולא הערצה דיקטטורית עיוורת לחברה שמסביב.
הסרט הדוקומנטארי למען סיפוקו של אותו שומר מסך זועף פן יביע
מחאה על כך שהתכנים לא הולמים ויש לשדר יותר גאווה ציונית למען
רפי השכל שבעם שייראו ויתרשמו ויימנעו מתכני האלימות והסקס
האמורים רק לאלו המשכילים יותר שביכולתם להבין את התכנים
ולפרשם מבלי לאפשר להם לעלות לראשם. תרבות כתרבות, אין מי
שיתעניין בה כלל מלבד כמה יחידי סגולה שגם הם טורחים להציג
עצמם כצרכני תרבות לוקאלית יותר מאשר בכוחם לפצח את האינטלקט
הנמוך הפסבדו-מתוחכם שזה או אחר פסבדו-אמן מתעקש בכוח להציג
כמעין מראת מציאות ישראלית אוונגרדית. או פשוט עושים סרט על
הכיבוש, את זה לבטח יצרכו כל אותם יפי הנפש של מדינת תל-אביב
שבמקרה מכירים את הבמאי, אמן בדרגה הראשונה וזאת בלבד מול מסכי
הטלוויזיה של אותן תכניות ברנז'ה למיניהן. מציץ ליאון בסרט כי
נוגע הסרט בנקודה הרגישה לו, נקודה המשפילה אותו, אך עודנו סרט
תפיחה על השכם, סרט שכלל אין לו קהל, אולי סוכני הסוכנות ייצאו
אותו לאמריקה על מנת לנסות למשוך עוד פתאים לאומניים עם ממון
להשקיע מעט באחיהם הערבים.
קיבל השומר ליאון, הלא הוא השומר הממורמר וחפץ לפי מה שהיה
כתוב פעם בתעודה הכחולה שלו ומודה כי תעודתו לא כתומה אז היה
חפץ אמיתי וללא ספק בעל הצדקה מלאה לחריטה המחאתית על זרועותיו
הפסבדו-אושוויציות, מכתב בדואר. מכתב רשמי אך לא לאקוני, מכתב
נחמד מכתב חביב מכתב המבשר לו כי עליו למצוא עבודה אחרת. בין
פטפוטי הביצים של מנהלת הקהילה המקומית על תרומה וקיצוצים ומצב
קשה וכ"ו וכ"ו וכ"ו, השורה התחתונה אומרת כי ליאון מפוטר אך לא
שכחה היא להוסיף מתחת גם בהצלחה. שבועיים נותרו לשומר הממורמר
לנשום את נשימות שמו האחרונות עד שייאנס לעבור תהליכי
אבטליזציה ולמצוא שם חדש הראוי לעת החדשה. נסתרות דרכיו של
כרונוס, מה שנראה כנצחי חלף עבר לו, נסתרות דרכיו של כרונוס
הגדול היות ועם התקדמות הזמן הרי רוחו של ליאון רק מדרדרת
ומדרדרת כאבן גיר חסרת תועלת או איטלקי פיומאני במורד הפוייבה.
הקל המכתב על ליאון היות ולא רצה ללכת למשרד המנהלת שם לאנוס
אותה להביע בפניו את צערה ולהעמיד אותה במבוכה, למרות שסביר כי
לא כך זה היה אמור להיות בכלל היות והיא טכנוקראטית מובחרת
שנבחרה למפקדת שירות הצלת הקהילה תוך הסתמכות על יכולותיה
המופלאות לשלוח פיומאנים במורד הפוייבה. כמה מאושר מסנוורי,
הוא ורק הוא יהיה מעתה השומר הממורמר, עם סמכויות הביקורת
ופתיחה באש הסנוורים היות והוותק עמד לצידו. משתמט זה הליאון,
השומר הממורמר לזמן מוקצב שבשם כרונוס תם הוא, משתמט שבנות
גילו למיניהן על שלל צבעי ירוק הזית שלהן מתריסות מול עיניו
המבוהלות על יופי פועלן ואופקן מלא הרטט והעתיד שממנו אינן
מפחדות כי עברו את שלבי ההתבגרות הרצויים ובושלו בקלחת החברה
הישראלית מה שנתן להן את הכלים להתמודדות עם העולם האמיתי
לכאורה שעתיד ליפול עליהן ורק לשמחתן. ליאון שלול הכלים מתוסכל
ביותר, ממורמר אך השומר בו יסתיים במהרה, יסתיים הנמוך בעמל
האדם שכנראה היה רב מדי ליכולותיו. חסר הכלים, מהרהר ליאון אך
מחליט כי אין זה מדויק. הוא יושב בבודקה הכולא, בוהה במסך
הטלוויזיה, רכב רנדומאלי עובר ועוד אחד עובר ועוד אחד עד שאין
מי שיעבור. ככל שמעמיק הלילה כך עובר יותר זמן מרכב למשנהו מה
שמשאיר זמן רב לזה היושב בבודקה אך להרהר ולערער בגדולתו של
כרונוס בחיק סלנה עד בואה של אורורה המובילה את מרכבתו השמימית
של הליוס. מביט שוב על המכתב המאחל לו הצלחה ומחפש בין השורות
משמעות נוספת שאולי יהיה ניתן להשליך את יהבו עליה אך בין
התכנים הלא לאקוניים אך המאוד נהירים לא מוצא ליאון דבר שיוכל
להזין את תקוותו. נושף אוויר זה המאוכזב ובוהה במסך. השאריות,
חושב לעמו ליאון בעודו צופה בקליפ יורוטראשי באם.טי.וי, בו
משחקות כוסיות כדורעף באצטדיון מטדורים בעוד גבר צעיר חבוש
כובע פטרייה טרנדי סטייל מועדוני איביזה יושב על כיסא-ים
ופסבדו-קורא את מוצא האדם של דרווין. קובע ליאון כי הוא
השאריות, מכריז זאת בקול אך מתעצבן. מבליט זה העלם הצעיר את
מונחי הברירה הטבעית והברירה המינית, מה שבלועזית נשמע הרבה
יותר רלוונטי לדידו, כסלקציה. ליאון סולקץ כנגד מסנוורי עקב
הוותק, סולקץ כי לכאורה צעיר הוא בהרבה ורבים הם סיכויו לשרוד
מאשר סיכויי מסנוורי. אירוני שעקרונות הסוציאליסטיים של העזרה
לחלשים הרי שוב עמדו לרועץ מולו ושוב נדפק היות וככל הנראה
החולשה נובעת מהבינוניות ואי היכולת להגדיר ולכנות. זה המוגדר
כחלש הרי מעמדו משתדרג מעצם ההגדרה והופך לשווה ואף יותר ממי
שלא הוגדר כלל ועל כן הוא הוא הבינוני. החלש הוא אשר בסופו של
דבר חזק הרבה יותר מליאון הבינוני לפי עקרונות הסלקציה הטבעית.
החלש האמיתי הוא הבינוני חסר השם שאין ניתן לקטלגו בבירור ולכן
לא ניתן לעזור לו בשום דרך. וכך מצא עצמו ליאון העלוב חסר השם
נשלח שמאלה בסלקציה בעוד מסנוורי נושא שם המסכנות ימינה לעבודת
הפרך הרגועה בחיקה של סלנה-דיאנה.
שמע ברדיו זה העודנו שומר ממורמר לעוד שבועיים נוספים, כי
צעירה נהרגה בתאונת דרכים. הנהגת הייתה אחותה התאומה שכשלה
במתן זכות הקדימה בכביש ארץ-ישראלי רנדומאלי כלשהו, כך שרכב
שבא במהירות נכנס ברכבן בעוצמה. התברר לו כי התאומות
הרנדומאליות סיימו את בילוין במועדון בישוב הסמוך ליישובו,
כנראה והתאומה של זאת הנפטרת שתתה יותר מדי מנקטר האלכוהול
הקיבוצי האיכותי, הגולדסטאר הזול והמגעיל. הכיר את הנהרגת,
שנתיים צעירה ממנו ופנתה לאותו מוסד כירוני בו קיבלה את הטענת
החינוך שכעת התבררה כמיותרת. היא הייתה נאה, אין זה מפתיע שגם
אחותה התאומה הייתה נאה ביותר, יפות היו, ממלח הארץ של המסלע
הגירי של רמות-מנשה. הן שהימין בסלקציה הטבעית עמד לראשותן,
אלו שאוהבות את החיים וקיבלו אותם כאמברוזיה בצלחתם. חש ליאון
סיפוק, חש סיפוק נבזי, סיפוק על עוצמתו של טנאטוס לאסוף גם את
אלו שנשלחו ימינה אל חיקו של האדס, חש את סיפוקן של הנשים
והילדים שהופרדו מבעליהן שהובלו אל פרך החיים ולא לאימת תאי
הגזים. מי ימינה ומי שמאלה לדידו של ישו ומאמיניו, יהוה
כסלקטור של גורל מאמיניו היהודיים, כשם שאללה סלקטור למאמיניו
הוא כך גם זאוס וכרונוס הם הסלקטורים של ליאון בדיוק כמו שהיה
מנגלה סלקטור לאבותיו הגלותיים. לילה זה, שבעוונו של הזמן
החולף מסתיים עם אורורה ומרכבתו השמימית של הליוס-פוייבוס היה
לילה של סלקציה מדת הדרוויניזם של החברה הקיבוצית
החילונית-מדעית, גורל איוב מדתה של הנפטרת ככתוב בתעודתה
הכחולה או מדונו וזעמו של כרונוס לדידו של ליאון. לילה שהוביל
לשליחתן של שתי נשמות מסכנות שמאלה. האחת ירבה הצער עליה ויהי
זכרה ברוך אך מי ישים זין על מותו המתארך של ליאון? מי ישים
זין לכל הרוחות?

רשמית אין עתיד      
עם הליוס לקראת אמצע השמים, קם ליאון ממיטתו ונסע לעפולה. שם
פעמיו אל משרד הפנים של בירת העמק האבקה והעלובה. התיישב ברכבו
מול פתח המשרד ובהה. עובריה ושביה הערסים והפרחות של העיר
למודת הפיגועים הביטו בחשש על זה התמוה היושב ברכבו, זה שמראהו
מעט ערבי כמראה כלל יושבי עפולה, אולם זרותו ניכרת בשערו שאינו
משוח כמויות מוגזמות של ג'ל ובגדיו המרוטים שאינם מפס היצור של
כאוס או קסטרו. נשבר לליאון, נשבר ונשבר שכל-כך נשבר מהשבירה
השבורה שנתרסקה. אין לו מושג מה עתידו ומה יעשה וממה יחיה אם
בכלל ולמה. מתלהם במוחו הקול שקורא לשליחות, קול הקורא להוכיח
את התוכחה ולתעל אל התהילה, קול מסית, קול נורא, קול הטוען את
הפשע הנפשע, קול הטוען כי יש עתיד. אין עתיד קובע ליאון במוחו
בקולה הכבד של האישיות הדומיננטית במעין הפרלמנט של מחשבותיו.
עייף הקול הדומיננטי, פגוע ומושפל, הרחמים העצמיים תמיד ינצחו
בהחלטות הפרלמנט, מנצחים כרונוס והמלנכוליה את הילך מחשבותיו
של ליאון. אין עתיד צורח ליאון בתוך רכבו, מפנה את מבטם של
העוברים ושבים המאיצים את הליכתם על מנת לא לקחת סיכון מיותר
ולא להימצא אל מול הסיכון הפוטנציאלי של זה הנוכרי מביניהם
לכאורה היושב ברכבו החשוד בעיר למודת הפיגועים. "אין עתיד..."
אומר בקול בטוח לפקיד, אין עתיד. "-סליחה?!", עונה לו הפקיד,
"...תרשום ששמי הוא אין עתיד". "אין עתיד?!", שאל בפליאה אביו
של אין עתיד, בנסיבת המשפחה עם ערב, דמעות נמחו מידיה העדינות
של אימו וצחקק אחיו הצעיר של אין עתיד במבוכה. "אין עתיד",
מלמל אין עתיד וחייך חיוך מבויש.
בלילה הראשון של שארית חייו חסרי העתיד, יצא אין עתיד מביתו,
נכנס למכוניתו בצעדים הראשונים של המסע בו יוכיח את צדקתו. תחת
רישום של איש עם חיוך נבזי המתוח על כל נים עלוב בפניו, הקליד
אין עתיד את הצהרת אין עתידו. לאחר שווידא את דבר שינתו של
מסנוורי בשער, פתח את החלון של המזכירות, הדליק את אור הניאון
ופתח את ארון הציוד המשרדי ממנו הוציא מאות דפי מדבקה ריקים
שעליהם צילם במאות עותקים את חיוכו הנבזי של האיש שמתחתיו
הצהרת אין העתיד. נסע אין עתיד ללא כיוון מוגדר, בכל כביש בו
עבר עצר בסמוך לשלטים ותמרורים והדביק עליהם את מדבקת האיש
הנבזי המחייך והצהרת אין העתיד. התנועה הארץ ישראלית הייתה
דלילה עם שלטונה הבלתי מעורער של סלנה על פני האדמה, מסע לאורך
שדרות הפרוז'קטורים הכתומים המאירים על הכלום והשקט שלצדם שדות
כהים ומתים ואורות כתמתמים המנצנצים באופק. הגיע אין עתיד לדרך
נמיר במכוניתו המשיחית, הגיע לשדרות שאול המלך שם נעצר בסמוך
למוזיאון תל-אביב. הרחוב היה ריק מאדם, פה ושם עבר רכב של
משכים אורורה או מונית כלשהי שחיפשה אחר הטרף הלילי ממנו תוכל
לסחוט מחיר מטורף בתקווה שהנגבה לא ידקרם הרי המטורללים ערים
בלילה, פסבדו-אנדימיונים להם אין את אלת הירח לשגול. ניגש אין
עתיד לדלת המוזיאון והדביק עליה את המחייך הנבזי עם הצהרת אין
העתיד. ניגש אל פסלו העגלגל של הנרי מור ועל הישבן של היצור
המורפי המופשט הדביק את תוכחתו, כך הלך לאורך השדרה והדביק
והדביק והדביק... שב אין עתיד אל ביתו דרך כביש החוף, בכל תחנת
דלק שבצד הדרך עצר והדביק את תוכחתו, ראו אותו אנשים אך לאיש
לא היה אומץ לגשת או להתעמת מול אחוז התזזית הלילי המוכיח את
תוכחתו. עם הצתת השמים מראשו הזוהר של פוייבוס, שב רצוץ אין
עתיד לחדרו, פתח את הפריזר משם הוציא את הוודקה הפולנית המוזרה
שסחב מארון המשקאות של אביו. שתה אין עתיד מפיית הבקבוק, לגם
בכוח לגימה אחר לגימה אחר לגימה לגימה...

בינות מאות שחפים
בינות מאות שחפים טובע אדם
גלים מצטלבים דוחפים אותו החוצה
דוחפים אותו לקרבו של הים
מטלטלים אותו כאדם זקוק מול פקיד עם תקנות

בינות חול סחוף שמקורו מהנילוס
שוככים בני אדם
גופם נצרב בחמה הים תיכונית הלוהטת
משחימים
צנימים לבנטיניים יהירים וזחוחים
בירה קרה לצינון
מי כן ומי לא עם סימני שיזוף בחזה
מי כן ומי לא כבהמה
או כזריקת אנרגיה ופנטזיות

בינות מאות דגים נשכח אדם
ראשו קבור בסחף הנילוס
עורו לבן
נחל מזרח תיכוני מכזיב שולח מים אל הים
זרמיו מגלגלים באיטיות את השוכב לאירופה

משחימים שותים בירה על החוף
פקידה
סימני שיזוף בחזה ועיניים בוהות
בוהות בתהייה על מאות השחפים

שחף סוחף עצמו על גל אוויר מדברי אל לב ים
צולל
שחף בקרקעית שוכב
היכן ששוכב טבוע אדם
ראשם קבור בחול הנסחף מהנילוס

מבשר אדם לבשר דג
מבשר עוף לאצות וסוסונים להם חצי רגל מסולסלת
מתוקים-מסויטים
בוהים בתהייה
קרני שמש בודדות מפלסות דרכן אליהם
במצולות

דג טובע נידוג
נצרב בחמה המזרח תיכונית
נחרך על המחבת
איש קשה שותה בירה
מתענג על לוקאל קולינריה
פקידה אוכלת אצות וסוס ים בוהה
עיני הסוסון בוהות אטומות
כמו אדם נזקק מול פקיד עם תקנות
 
יש עתיד?
עם בוקר פרצו שוטרים לחדרו של אין עתיד. אין עתיד אפוף
האלכוהול שכב על רצפת המטבחון כאשר שוטר אידיוט ושוטרת פרחה
הרימוהו ונשאוהו לניידת. עם כניסתו למכונית שב אין עתיד
לערפולו המשמח אך עם היציאה מהקיבוץ עלתה הניידת על מהמורה,
התעורר אין עתיד מהקפיצה הפתאומית וביקש מהשוטרים לעצור בצד.
עצרה השוטרת השחורדינית את הניידת, פתח אין עתיד את הדלת והקיא
את נשמתו כאשר אוחז השוטר האידיוט בידו הימנית. חלק ניכר מהקיא
נשפך בניידת והאידיוט איים כי ניקוי הרכב יהיה על חשבונו של
המקיא. עצרה השוטרת הכוסית אך בעלת המניירות הפרחיות את הניידת
בסמוך לתחנת המשטרה המחוזית בנצרת עלית. שני שוטרים חדשים,
פחות כוסיים ופחות אידיוטים, נשאו את אין עתיד המדדה אל עבר
חדרון צר והושיבו אותו בעדינות על כיסא פשוט מפלסטיק אל מול
שולחן פשוט עוד יותר שהמאפיין היחיד שלו הוא ארבע רגליים.
בכיסא היותר נוח מצדו השני של השולחן, התיישב אחד, כנראה קצין
חקירות בלבוש אזרחי. ישב נינוח כדקה שלמה והביט בקיר הסמוך,
הצית סיגריה והיפנה מבט חודרני ומאיים אל עבר אין עתיד. הוא
היה קירח, בן חמישים ומשהו, פרנעק כבד עם ריש מתגלגלת וחיתוך
דיבור המשדר איום. "אז אתה זה שררררשם על כל התמרררררוררררים
שאין עתיד? אתה יודע שזה וונדליזם?" "-כן...", ענה אין עתיד,
"...אני הצהרתי את שהצהרתי ואני עומד מאחורי זה". "-תרררראה,
מבחינתי התיק סגוררר, אני אמליץ בפני השופט להעניש אותך
בחומרררררה היות ומבחינתי אין שום הצדקה למעשיך". "-עם כל
הכבוד איני חושב שפשעתי אדוני הבלש...", ענה לו אין עתיד,
"...באמת ובתמים אני חושב שאין עתיד, אם תמליץ להענישני הרי
תוכיח זאת עוד יותר בפני. אין לי טרוניות נגד עתידות של אנשים
אחרים, ההצהרה כוללת את המחסור בעתידי שלי, מה שנכון ואת זה
אינך יכול להכחיש. אני יוצא כנגד המחסור בעתידי מתוך זכותי
האנושית להביע את מצוקתי". "-מצוקה מרררר ליאון מצרררריכה
פסיכולוג, לא הררררררררררררררררררררריסת רררררררררררררררכוש
ציבוררררררררררררררררררררררי!!!", ענה החוקררררררררררר בטון
מתגלגל ומאיים. "-רק שתדע שרשמית שיניתי את שמי ואיני יותר
ליאון כי אם אין עתיד. חוץ מזה אני לא צריך פסיכולוג, ההצהרה
שלי נובעת מרציונאל. אני באמת ובתמים מאמין שאין לי עתיד, איני
פאטאליסט או אובדני, פשוט חיי גרועים ואיני רואה שום סיבה מדוע
הם ישתנו לטובה". "-זה לא מעניין אותי ידידי, עתיד או לא עתיד
אתה ביצעת עבררררה של וונדליזם. יוגש נגדך כתב אישום". שאל
החוקרררר את אין עתיד אם ברצונו לשוב לביתו או להמתין מספר
שעות בתחנה ולעבור שיפוט מהיר. נראה כמו שריחם על אין עתיד,
התייחס אליו כמעין אחוז טירוף לא מזיק שלא מגיב בכוחניות ועל
כן אין טעם בלאיים עליו. ליווה אותו למשרד עם ספה נוחה שם הורה
לו להמתין עד המעבר לבית-משפט. "על תדאג בני, מקסימום זה יעלה
לך כמה אלפי שקלים השטויות שלך. אני באמת ממליץ שתתחיל טיפול
כלשהו, זה לא ברררררררררריא להסתובב ככה בלילה ולהדביק
סיסמאות". דאב ראשו של אין עתיד, נשכב על הספה ובהה בתקרה.
כעבור שעה קלה שב החוקרררר, הקים את אין עתיד וליווה אותו
לבית-המשפט המחוזי בנצרת עלית. התיישב אין עתיד מטושטש בלב
האולם הריק, לידו התיישב החוקרררר ובסמוך עמד מאבטח בית-המשפט.
מהדלת מאחורי המזבח נכנסה השופט שוורצברג, אחז החוקרררר בידו
של אין עתיד והרימו, הורה לו להמשיך לעמוד כל עוד השופטת נמצאת
באולם. "-האם הנאשם הוא אדון ליאון?", פנתה השופטת שוורצברג
לעברו של אין עתיד. "-שמי אין עתיד השופטת, אינני אדון ליאון
אם כי מודה שהייתי, כן לפי הרשום במסמכי הרשמיים עודני ליאון,
אולם במשרד הפנים בעפולה הבטיחו שהמסמכים המעודכנים יגיעו
לידיי תוך זמן קצר". "-שמך הרשמי בעיני מדינת ישראל הוא אין
עתיד, מר ליאון?" "-אכן כן השופטת שוורצברג". רשום לי שפעם
נקראת השומר הממורמר, האם זה נכון?" "-אכן כן", ענה אין עתיד.
"-תשמע נערי, הבנתי שאינך מכחיש את העברה שבה אתה מואשם, למען
הפרוטוקול של בית-המשפט, האם הדבקתה יותר מחמש מאות מדבקות על
תמרורים ושלטים אמש בלילה?" "-כן השופטת שוורצברג, הנני האיש".
"-האם מסתכנת אני בלשאול מדוע עשית כן?" "-עשיתי כן היות ואני
חש שאין לי שום עתיד המשביע את נחתי, אינני רואה שום סנאריו בו
יכול אנוכי לחיות חיים נורמאליים". "-הנך בן עשרים ושתיים בני,
מדוע בגילך אצה דרכך בלוותר על חייך?" "-היות ואני מכיר את
עצמי עוד רוממותך, מכיר את חולשותיי אל מול החברה בה אני חי,
יודע אנוכי שאין שום דרך בה אצליח להתמודד עם עוונות חיי".
"-מר ליאון, עצוב לי לראות אותך כאן לפני והרשה לי להמליץ בחום
על טיפול פסיכולוגי. מפאת חוסר עניין לציבור אין ברצוני להרחיב
את התיק ולכן אקבע כי תשלם קנס של חמש מאות שקל ותשוחרר לביתך.
אתה רשאי ללכת מר ליאון". "-רגע, גברתי השופטת, אני חש כי שלול
אנוכי מלהסביר את מניעיי, אינני טרחתי כל הלילה בלפשוע רק על
מנת לשמוע כי לציבור אין עניין בכך." "-מר ליאון, אם ברצונך
שהמשפט יורחב רק תגיד והוא יורחב, אך אני מזהירה אותך שאם
מניעייך לא יהיו משביעי רצון, מה שאני חוששת שהם כבר עתה, הרי
אדאג שהתשלום על מהמשפט יהיה עליך, כן אדאג לעונש כבד, היות
ולדעתי רק תוסיף חטא על פשע". "-גברתי השופטת, מעריך אני את
דאגתך לעתידי ובכך שאת נותנת לי לברוח כמעט ללא פגע מנפילה
שנבעה ממצוקה. אין אדם שפוי שיכול באמת ובתמים לחשוב שאין לו
עתיד, לדעתי יש לי עתיד מסוים אולם נטוע בי חשש מסוים ועל כן
מעדתי אמש. אני מבין כי לאיש לא הזיז חוסר העתיד שלי מה שעוד
יותר מאשש את עתידי, אך לדעתי אין זה ראוי להסתמך על ההכרה של
החברה בנוגע לעתיד האישי של כל אדם ולכן מביע אני צער על בזבוז
זמנך ובזבוז זמנם של השוטרים. אני מבטיח לך שאשוב לביתי
ואתבוסס גלמוד עם הפרוספקטים הבעייתיים של חיי. אנוכי אפור
גברתי השופטת אין לי אומץ לעמוד מולך ולכן אפרוש. מודה אני על
חמלתך." "-מר ליאון, איני יודעת אם ציני אתה אך אתעלם. לך
לביתך ובשם אלוהים נסה לעשות משהו עם עצמך. אינך אבוד, בסך
הכול תנסה להשלים עם חייך, עד כמה שאפורים הם כחששך, עודם אלו
חייך. בעולם יש אינסוף גוונים, תפתח את עיניך ותראה, הרי רק
אתה זה שיכול לפתוח את עיניך ורק אתה זה שיכול לצבוע את חייך
בהתאם להחלטותיך".
עם נטיית הליוס-פוייבוס אל עבר הים התיכון התעורר אין עתיד
בחדרו הצר, מוקף בארבעת קירותיו הכולאים וכאב אכזרי פילח כל
פינה בראשו עם כל פעימה של ליבו. זיכרונות המשפט התפל והמוזר
עוד אצו לו בראש לפני שנשכחו כליל כחלום חסר השראה שנחלם בראשו
של זה חסר העתיד. חוסר העניין של הציבור כלל לאכזבתו של אין
עתיד גם את הרשויות הישראליות שהשאירו את המדבקות ההצהרתיות
שלו לכיליונם של האלמנטים בלבד. מסתבר כי בישראל איש לא מביט
על התמרורים, איש אינו צריך את הדרכתם של שלטי הדרך הזוהרים.
התייחסו להצהרתו כמעין פרסומת נוספת בעולם רווי הפרסומות ולכן
דברי התוכן שלו נבלעו בתוך התפיסה התפלה והמסחרית של חברתו.
פחד אין עתיד במשפטו המעורפל כנגד השופטת הרחומה, פחד גם
בחלומותיו ולכן אין כלל עתיד במציאות בה פוחד הוא פי כמה וכמה.
שמח אין עתיד כי כלל לא בלטו הצהרותיו, כי אם במציאות היה מוצא
עצמו בתחנת המשטרה בנצרת הרי היה מתאבד.            

מבצע החרם יצירה ישראלית
מתכעס אין עתיד. בעודו מקיים את הוויית הצפייה התמידית במסך
השחוק, מגיב הוא רגשית לעומת התכנים בייחוד זה מהיותר מציקים
שראה בזמן האחרון. עוד אחד מאלו החברה הטובים, מלח הארץ, יפי
הבלורית והתואר, אחד שקיומו מטיח באין עתיד את עובדת חוסר
התוחלת של קיומו שלו, עומד בתל-אביב סמוך לאנדרטה של יצחק רבין
ומסביר לאיש המצלמה שמולו כל מיני דברי רוח. מאות אמנים יש
בישראל, לא סתם אמנים אלא אמנים מוכרים ומפורסמים, מאות?!
אלפים! רבבות!! לכל אחד דעה מגובשת, מנומקת, מנוסחת היטב,
מגוון פלורליסטי עצום של דעות ארטיסטיות פרטיות וייחודיות
הזהות אחת לשנייה כמעט במלואן מלבד ניואנסים זניחים והמשותף
ביניהן הוא שלילת בסיס הקיום הראשוני של אין עתיד. כלומר שיש
עתיד כי יש למה לשאוף. ההצהרה המשותפת לרבבות האמנים השונים
בעלי הערכים הארטיסטים הכמעט זהים מלבד אותם ניואנסים זניחים
שכה מייחדים את אינדיווידואליות היצירה הקולקטיבית שלהם, היא
שאין תרבות בישראל. עומדים בערבי שירה, מציירים, כותבים,
מייצגים את התפיסה הבלתי מתפשרת שישראל היא ארץ חסרת תרבות,
זאת על אף שיש בה רבבות של אמנים מוכרים. מתבכיינת המשוררת
הלסבית, מציג האמן המזוקן ארון קבורה עליו כתוב "תרבות ישראל",
אין תרבות כתפיסה חסרת התרבות המוצהרת ביצירותיהן חסרות התרבות
של רבבות אמני ישראל. עם הצהרת האין תרבות מסכים לחלוטין אין
עתיד, מסתכל על נושאי דגל האמנות בישראל ומשתומם, לאן נעלם
המוח היהודי היצירתי? למה הכול חייב להיות ככה במדינת היהודים,
בשם האלוהים או זאוס, אין אף אחד עם יכולות במדינה הזאת, על אף
רבבות הפסבדו-אמנים הגרים ופסבדו-פועלים בה, אין תרבות כלל
מלבד ההצהרה האמנותית הגורסת כי אין תרבות, זאת התרבות? ההצהרה
שאין תרבות ומלבדה תו לא?! "לשמור על התיאטרון פתוח...", זועק
אמן בהפגנה "...לא, לא, לא ניתן, על תרבותנו לחרבן", ממשיך.
"-עזוב...", צועק עוד אמן עם תפיסה זהה אך בעל ניואנסים
זניחים, "...הישראלי לא זקוק למזון לנשמה, כל מה שמעניין אותו
זה מזון נוטף שומן לקיבתו". עוברי האורח, צרכני התרבות
התל-אביבית עומדים בסמוך ומריעים, לא מתוך הזדהות אלא מתוך
הזדמנות מטומטמת שנפלה בחיקם לעשות רעש מול המצלמות. "-מי לכל
הרוחות הולך לתיאטרון בישראל?", שואל אין עתיד את חלל החדר
הריק בעצבנות. יודע כי רבים הם אלו שהולכים ורק מעצם הליכתם
מטיחים בו את עליונותם התרבותית, הם אלו שגם יסכימו עם הצהרת
רבבות האמנים כי כלל אין תרבות בישראל. יודע אין עתיד כי זה
ההולך לתיאטרון לא על מנת ליהנות אלא על מנת להצהיר עצמו כאיש
תרבות, הרי הוא עליון מאין עתיד אבל למה הלה צריך להטיח זאת
בפרצופו כמו היה בחור מסכן העובר את חיתת הניאון של מסנוורי.
הרי כולם בכל מקרה טובים בהרבה מאין עתיד, מהאמן לו אין ארץ
תרבותית ועד מפנה הזבל הבדואי המזיין בלילות את הגרושה עימה
רוצה להתחיל היטלר בעוון תיאורית הבארות. רבבות האמנים הזהים
נושאי הניואנסים הזניחים, הבונים זה לזה מקדש על מאות
העיתונאים המסקרים, עשרות ערוצי הטלוויזיה המתעדים ומיליוני
הצרכנים השואפים פסבדו-תרבות לריאותיהם ונושפים פירושים שונים
ומשונים המטיחים באין עתיד שוב ושוב כי מותרים הם ממנו והרי
הוא אסור.
מהתחושה הרעה שהציפה את ראשו לא הצליח אין עתיד להיפטר, לכן
החליט בשעת לילה מוקדמת לצאת שוב אל הכבישים החשוכים ולהגשים
מעט מחזון המסאקולטשר שלו. פרץ אין עתיד למזכירות הקיבוץ,
הדפיס מאות עותקים של כיתוב וורד פשוט ללא ניואנסים זניחים את
המשפט "החרם יצירה ישראלית" על גבי נייר מדבקה. נסע אין עתיד
ברכב קולקטיבי למדינת התל-אביבים, הדביק את הצהרתו חסרת
הניואנסים הזניחים על לוחות מודעות, פחי זבל, דלתות כניסה של
מוזיאונים וגלריות, על דלתות וחלונות בתים רנדומאליים, על
חלונות מכוניות, דלתות משרדיהם של עיתונים ותמרורים. חשב
להמשיך לירושלים, אך ראה כי השעה כבר מאוחרת ועוד מעט יפציעו
בני מדינת היהודים לאורו של הליוס. החליט כי כעת מחאתו היא נגד
התרבות התל-אביבית הפסבדו-שוליימית אך למעשה מיינסטרימית עם
ניואנסים זניחים. התרבות הממסדית הישראלית של ירושלים היא זו
חסרת היוזמה האישית המטיחה באופן זניח יחסית באין עתיד, סתם
אסופה אומללה של אנשי שלטון המייצרים אמנות כאילו היו פועלים
במפעל לייצור לוחות פלסטיק. לאמני התרבות הממסדית הישראלית אין
אפילו את היומרה להצהיר על עצמם כטובים מאין עתיד, אין את
היכולת היצירתית ליצור יצירה שכזו, הרי היא היצירה הנעלה
ביותר.
לעת ערב פקח עיניו אין עתיד וראה בחדשות הערוץ השני, כי אמן
דגול, אחד מאלו היותר מפורסמים, אחד מתוך המאות ולא הרבבות,
העשרות ולא המאות, אחד מיחיד הסגולה בעצם, עמד בכיכר רבין
בסמוך לאנדרטה והסביר את מעלות שאר הרוח של האמן הדגול
והמחתרתי שעשה בעיר שמות למען קידום מטרתו. אמן דגול היוצא
כנגד רצון הממשלה לקצץ בתקציב התרבות ועקב זעמו אף קורא להחרמה
תרבותית על מנת להבליט את העובדה כי אין תרבות בישראל עקב
עוונות הממשלה.                    

הספר
מעודד מהצלחתו החלקית של מחאתו הארטיסטית בתל-אביב והיות וזמן
פנוי רב קיים לו באורחות חייו המשמימים, כתב ובמהרה סיים אין
עתיד את ספרו המבטא חוסר עתיד. אותו ספר מוצלח עד מאוד אותו
כתב בסדר מופתי מעל דפי כתיבה רגילים אם עט כחולה המנוגדת לעט
השחורה איתה אייר, כתיבה השונה מאותן פיגורות יש יחשבו כי
מופשטות או לא יחשבו כי אף אחד לא ייראה, אך אם ייראו שיידעו
כי הן פיגורטיביות, לעומת הכתיבה שהיא עצמה מופשטת.
הרה-דאדאיזם הילל אין עתיד את יכולתו, קנדינסקי של המילה
הכתובה, אקספרסיביזם מופשט של המילה. רשם אין עתיד פעם אחר פעם
את המילה אין עתיד, בסדר מופתי של מאה וחמישים דפי שורות,
שמונה אין עתיד לכל שורה, שלושים ושתיים שורות בדף. שלושים
ושמונה אלף פעמים של אין עתיד, ספר של שבעים ושש אלף שמונה
מאות וארבע מילים, כולל שם הספר ושם הכותב.
ישב אין עתיד מול המחשב, ניסח טיוטה נוספת זהה לספר, הפעם
בדפוס, יצאו לו תשעים עמודים כמעט מלאים של אין עתיד, לכן
החליט להמשיך ולהדפיס עד שהגיע למאה חמישים דפי וורד רצופים של
מסרו המנומק. ידע שיכול כן אך לא השתמש בשיטת ההעתק הדבק של
המכשור הגייטסי המופלא, הרי משמעות הספר היא בתהליך העבודה,
תהליך של הפנמה אמיתית, כל מילה מחושבת וכל מילה במקומה.
שלושה-עשר אין עתיד בשורה, עשרים-ושמונה שורות בדף, סך-הכול
חמישים וארבע אלף ושש מאות פעמים של מסר, ספר של מאה ותשע אלף,
מאתיים וארבע מילים, כולל שם הספר ושם הכותב. האם הספר עצמו
יהיה עתידו של אין עתיד? לא.
שלח אין עתיד את העותק המודפס של ספרו לתריסר הוצאות לאור
שונות. בראשית כל עותק הוסיף מכתב המפרט את משמעות הספר, מכתב
רשמי המציין כי הספר בעל מלל אמיתי לחלוטין, כל מילה בו מחושבת
ובמקומה, ספר שהוא הד ספרותי לסגנון היצירה הקנדיסקאי, ביטוי
תמת האמנות הרה-דאדאיסטית. כן טרח לציין כי לא השתמש בכליו
המופלאים של גייטס, כך שכל מילה כתובה בעצם נוצרה מתהליך
העבודה המורכב של הספר.
מתוך עשרות העותקים ששלח, קיבל אין עתיד רק תשובה אחת מהוצאה
לאור יחידה, הוצאת שוליים הידועה בתמיכתה בכל מיני סוגי יצירות
שוליים. במכתב לאקוני נכתב כי הרעיון מוצה כבר עם יצירותיהם של
קנדיסקי ודאדאיסטים למיניהם. יכול להיות שהגיעו עוד תשובות,
אבל זה כבר לא היה רלוונטי. לאין עתיד אין עתיד, זו ההצהרה
שבנתה את הספר וזו התוצאה הרציונאלית שלו. פשוט אין עתיד ואין
מישהו או משהו שיוכלו לשנות עובדה רציונאלית זו.  

ביקור נאצי נוסף
"הפגריות תמיד תנצח...", צחק היטלר בקול רם ובוטא אל מול מבטו
המושפל והמעט מעודד של אין עתיד. "...אבא שלי ראה את הציור שלך
על העצור בכניסה לקיבוץ, הוא שאל אם אתה בסדר? האם ירדת
לחלוטין מהפסים? אמרתי לו שסתם אתה צריך לשחרר קצת קיטור. בכל
מקרה הוא אמר שזה ציור נהדר. אז תגיד ליאון, למה אתה עושה את
זה? הרי בכל מקרה לכל-כך מעט אנשים אכפת בכלל ממישהו אחר, אז
למה אתה חושב שמישהו יכיר במעשיך הגרוטסקיים כפי שאתה רוצה
להציגם, מעין אקטים מלומדים כלשהם הנובעים מאמנות. אתה אמן?
בחייך... אנשים סתם הולכים לעקם מבטם כאשר ייראו אותך. תבין,
זה לא שאנשים מתעלמים ממה שאתה עושה, להיפך הם מאוד מתעניינים
כי מצטייר בפניהם שאתה דפוק בראש ודפיקות היא אטרקטיבית כמו
נגיד... איש הפיל, דפיקות היא בהחלט אטרקטיבית, הבעיה
שמאטרקציה כזו אין לעולם חזרה לפסים נורמאליים. כך ייצא שאנשים
בהחלט יתייחסו אליך אך הם יתייחסו לא מול עיניך כי אם מאחורי
גבך. אני רואה אותך כפגר ועל כן מבין את כוונותיך והצהרותיך
ועל כן אני יכול לפרש את מעשיך כפי שהתכוונת שיפורשו. אך למי
שלא מכיר אותך שכנראה אלו כל העולם שמסביב, אתה מצטייר כמין
אקסצנטרי לא מזיק. העולם של האנשים סובב סביב עצמם בדיוק
שעולמך סובב סביב עצמך, ככה זה אנשים... אז תבין שלאנשים לא
ממש אכפת. האם לך אכפת ממעשים של אחרים? האם היה לך אכפת
שגיורא פוטר מהמטעים, האם בכלל אכפת לך שהוא זה שצריך להתפרנס
הרבה יותר ממך, הוא זה שצריך לתמוך בילדיו ולא כמוך להיות
נתמך, אכפת לך מזה בכלל או שסתם אתה מתמרמר ללא כל התחשבות בו?
לאנשים לא אכפת כמו שלך לא אכפת כי הצדקנות מתה או לפחות
משומרת אצל אי אלו הפוליטיקאים בדמם שצדקנותם היא אונם
הפוליטי. אתה ליאון פגר, פשוט פגר ולא רק שאתה פגר, אתה גם חסר
ייחוס לחלוטין וגם כשהיית שומר זה לא ממש שינה את העובדה שחיית
כמובטל בטלן. רוב היום ישנת, אינך יוצא מחדרך בכלל והכרס שאתה
מגדל אינה יודעת סוף. זה לא שאין לך עתיד, תבין העתיד אמור
להיות בידיך אך ככל שגודלת הכרס כך נראה סביר פחות ופחות שתמצא
איזושהי סיבה לזחול ממאורתך. תשלים עם זה שכולנו בינוניים וגם
אתה, אינך פחות מהבינוניות ועליך לאמץ זאת בחום כי בתור פרייה
אמיתי היית כושל לחלוטין. תאמין או לא יש מי שעומד מאחוריך, לא
יודע אם מאמין בך אך בהחלט תומך בך. תחייה עם השפלותיך
המזעריות ליאון, תחייה איתן כי אנשים רבים בעולם שסביבך, אותם
אנשים שלהם לא אכפת ממך אך לך לא אכפת מהם שבעתיים, סובלים
הרבה יותר בשנייה אחת מאשר אתה סבלת לכאורה במשך כל חייך
הקצרים". התיישב זה הצורר שכנראה אכפת לו על מיטתו של אין עתיד
שנדחק לכיוון הקיר הכולא. פתח את טיוטת ספרו של אין עתיד,
הטיוטא המודפסת וצחק. הסביר לו אין עתיד על קנדינסקי של המילה
הכתובה אך הצורר לא ממש הקשיב, מבחינתו היה זה עוד ביטוי
לפגריות של אין עתיד, אותה פגריות שתמיד תנצח. ריח המצעים היה
סביר למרות שלא הוחלפו חצי שנה, היה סביר כי זיעת הלילה הייתה
פחותה עם החורף אך בבוא הקיץ צפי לסירחון בלתי נסבל, ריח גופו
של אין עתיד, ריח שלא סביל כלל מלבד לאפו של אין עתיד. נעץ אין
עתיד מבטו בתקרה שטופת לובנו המדכא של הניאון. "זה לא למען
תשומת לב היטלר...", השיב אין עתיד לצורר, "...זה ביטוי שאני
מרגיש שלם איתו כמתווה הדרך בה אלך והמטרה לה אגיע. אולי גם אז
הייתי בטלן אך עדיין נכנס לי כסף לחשבון, עכשיו כלום. הסיכויים
שלי למצוא עבודה מהבזויה ביותר כאן באזור הם אפסיים, אנשים שלא
מכירים אותי יתעבוני כאשר אנסה לפלפל להם סיבה מדוע השתמטתי.
ידעתי את זה אז ואני יודע זאת עכשיו, אני מבין את מניעיהם
לתיעוב ואף מסכים איתם. אני לא תרמתי לעול שהם תרמו לו ועל כן
רשאים לתעב אותי. מעביד שיאמר לי בגלוי שאין ברצונו להעסיקני
עקב כך שלא שרתתי בצה"ל מה שלדעתו מעיד על איכותי האנושית, אין
אני יכול להאשימו בדבר, להפך... אני נוטה להסכים עימו. אך אני
בצורה הכללית ביותר יכול להאשים את כולם בהשמ...", "-זוהי היא
החברה ליאון...", קטע היטלר את המלל השוטף וההצהרתי של אין
עתיד. "-תגדיר לי מהי החברה, היטלר, הרי החברה היא אתה, אמא
שלך, סבתך, הנהג שמביא את הבירה בבוקר, הברמן שמוזג אותה וזה
ששותה אותה ונותן דרור מועט למחשבותיו. זה שכותב זה שקורא, זה
שמדבר זה ששומע, זה שמבשל זה שאוכל, זה שעושה זה וזה שהמעשים
השפיעו עליו בכל דרך בין אם לטוב או לרע אין זה משנה כי הם
כולם כחברה. הכול זה החברה והחברה היא מהות הכול. החברה היא
הקונצפט האבטיפוסי של האלוהים, האל בכבודו ובעצמו נגזר מתוך
הצורך האנושי של קבוצת אנשים שלמדו לתקשר בין עצמם, ליצור
איזשהי ישות-על שניתן לעבוד אותה. מישהו אולי יעבוד את הישות
הזאת בכינויה כיהוה, אני יעבדה כאשר אכנה אותה חברה. החברה,
האל, זה כל מה שמסביבי מלבד עצמי כפרט שמובדל אך מעט מהחברה על
בחירותיו, כשם שנברא בצלם האלוהים עם מחשבה עצמית כך עדיין
הפרט הוא תא קטן ומסכן באותה מכונה עילאית שיש קוראים לה
אלוהים, אללה, זאוס, החברה, טובת הכלל או הקווינה. החברה היא
ככל גוף אורגאני ולכל אחד מקום בה. יש כאלו שהם המוח, נגיד
אקדמאים ופוליטיקאים כנוצרי המחשבה והיצרים בהתאמה. יש כאלו
שצריכים להיות הזרוע, כמוך, אתה אשר לוקח חלק באגרוף החברה
המסכנה השכנה ואני הייתי אמור להיות שם איתך. אך אני מעין
גידול סרטני דמוי חצ'קון מלא מוגלה סמוך לפי הטבעת של אותו
גוף-על המכונה חברה. אני כמעין טחורים ממאירים המפריעים למנוחת
החברה שעלולים להתפשט בתוכה ולהפילה. אין זה מרצוני אך אין
סיכוי שאותם תאים מתוקנים יוכלו לקבל אותי כאחד משלהם. אילו
היינו בכל חברה הגיונית, כבר מזמן היו פסבדו-שופטים אותי
וכורתים אותי אך חיים אנו בחברתנו החנונה והרחומה, אותה חברה
שאין בה מהמניעה שאני ושכמותי נישאר בשוליה הקיצוניים ביותר.
לא רודפים אותי היטלר, רשאי אנוכי להסתובב ברחובות החברה כשם
שרשאי לכך גם אתה, ההבדל היחידי שבפניי אין דלתות שייפתחו.
דלתות ייפתחו בפניך היטלר בין אם כראש הממשלה או כמפנה הזבל
שלו, דלתות ייפתחו, אני רק אראה אף מעוקם שידחה אותי מול
תחינתי למקלט כלשהו. לכן המסקנה האובייקטיבית ביותר היא שפשוט
אין לי עתיד, רוצה אני להצהיר זאת בקול כמעין מחאה כנגד סגירת
הדלתות אולם כלל איני מתנגד לאותה הסגירה, מצדיק אני אותה ולכן
תבין באיזה מצב בעייתי אני. השלמתי עם תבוסתי, אין אני נלחם
כלל וכלל, לא רוצה לשנות דבר, שלם אני עם המצב כעת אולם יודע
שבמצב הזה אני הוא השלול ומאשים אנוכי רק את עצמי על כך. אנשים
לא צריכים להיפגע מכך שהחצ'קון הממאיר שעל ישבנם מקונן על
תבוסתו וכשם שאתה אמרת אנשים לא חשים כלל מאוימים אלא נמשכים
אליי כמעין אטרקציה אקסצנטרית". מרים היטלר חוברת ציורים חצי
קרועה של גוגן ומעין בה בשקט. משנה אין עתיד תחנות בטלוויזיה
במקצב קבוע של שנייה אחת פר תחנה. כאשר מגיע לתחנה שלושים
ושבע, לתדר של הסי.אן.אן, שבה הטלוויזיה לערוץ שממוקם בתחנה
אחת, ערוץ שתיים. בחדרו, בניגוד לבודקה לא כיוון אין עתיד את
תדר הערוץ הראשון, זאת מתוך מחאה על תכני השידור הממסדיים והמס
השערורייתי שמוצא מאנשי המדינה על מנת לממן את מפעל הזבל
הישראלי הזה. משמגיע לתחנה הראשונה, משמע לערוץ השני, ממשיך
אין עתיד בעלייתו הקונצנטרית כלפי מעלה בתחנות תוך חוסר פשר
מוחלט בעשייה זאת. "תשאיר שנייה ליאון...", אומר היטלר,
"...נראה לי שראיתי אישה ערומה". "-היא לא ערומה...", עונה אין
עתיד, "...זה התכנית האמריקאית הזאת שרואים בה הכול מלבד את
השילוש הקדוש, הפטמות והערווה". "-מעניין היכן בהגדרה זו נכנס
הישבן הנשי?!", שאל היטלר רטורית וגיחך לעצמו. "-מה הטעם בזה
היטלר?! הוציאו באמריקה חוק האוסר על חשיפת פטמות וערווה
בערוצים המסחריים באמריקה, כלומר ניתן לראות את כל האפידרמיס
הנשי מלבד את הכתם החום של הפטמות ואת השיער הערוותי המקורזל.
אם אישה תגלח יהיה אסור לראות את השפתיים עצמן אך יהיה מותר
לראות את אותו החלק בו היו שיערות, מותר לראות את הזיפים עצמם
היות ובזיפים של שיער ערווה כנראה ואין קונוטציות מיניות. פה
יש לך בחורה אמריקאית כוסית בקונוטציה מינית בהגדרתה, רוקדת
ערומה, כל האפידרמיס חשוף אך היא שמה מדבקות מינימאליות על
פטמותיה. אנחנו יושבים עשרות אלפי קילומטר ממנה, בוהים במלונים
העצומים שלה אך לא נקלט בתודעתנו שאת שדיה ראינו היות ומדבקה
מינימאלית מכסה אותם. לכן הדבר היחידי שבאמת אנחנו רוצים לראות
זה את הפטמות שלה, היות והגדירו לנו כי הן החלק האטרקטיבי
בשדיים ולכן החלק המצונזר הוא דווקא הן. המלונים העצומים אמנם
מושכים מינית אך הפטמות הן אלו שיכולות לקחת אותנו עד הסוף, הן
האסור שכמהים אנו לראות". "-יש לך פה מליון סרטים
פורנוגראפיים, אתה רוצה לראות פטמות פשוט תפעיל את הווידיאו,
אני מתערב כי הקלטת שעכשיו בתוכו היא סרט כחול כלשהו. גם תראה
הרבה יותר מפטמות, תראה אקט מיני מלא, אם תרצה אקט מיני מלא
בין שתי נשים, אתה תגמור תוך שניות", אמר היטלר. "-כן...",
נאנח אין עתיד, "...אבל כרגע בא לי לראות את איברי האישה
שבמסך, תראה איזו כוסית, כאלו לא תמצא מזדיינות בסרטים
פורנוגראפיים, התעריף שלה יותר מדי יקר לתעשיית הביבים הקדושה
הזו. תגיד, איך הם עושים אותן כל-כך מפתות, בשם אלוהים, בשם
כרונוס הגדול שבשמים, היטלר אני מתפוצץ, אני חייב לזיין בחורות
שנראות ככה, לא לנסות לשווא לרדוף אחרי אותן כלבות קיבוצניקיות
הססניות וקונפלקטיביות שכל פעם שאתה מניח עליהן יד גורמות לך
להרגיש כאילו אתה אונס אותן. אין פה יצר היטלר, המקום הזה חסר
יצר היות ואם אני אביע יצר ייראו בי כאקסצנטרי אך אם אישה
כלשהי בקיבוץ הזה תיתן למישהו לגעת בה ייצא לה שם של זונה וזה
הסוף שלה, המבוגרים יעקמו מבט ואתם תחליפו אותה מיד ליד כמו
בובת מין אומללה". "-כן...", הנהן היטלר למשמע דבריו של אין
עתיד, "...הן ספגו אווירה של חסדנות מאוויר הגבעות
הסוציאליסטי... אך זה גם לטובה, הרי הן שוות זכויות סופסוף".
"-אל תזיין לי את המוח היטלר, כשהורינו היו בגילנו הם הזדרגגו
כמו שפנים, מה היה להם לעשות חוץ מזה? אוכלוסייה כפרית אמיתית
ללא מניירות מתנשאות למיניהן, זיון בא לדידם כמו לחם ומים ולא
איזה סיפור מורכב ובעייתי כפי שהוחדר לתודעתנו. אנחנו כפריים
היטלר ושום ערכים ליברליים למיניהם לא יוכלו לשנות זאת. הורינו
הבינו את זה והם היו פטריארכאליים, הם לא אנסו היות והגדרה זו
כלל לא הייתה קיימת. אישה לא ידעה את מהות ההתנגדות ואם כבר
ידעה הרי הפכוה לבתולה זקנה ושלחוה לעבוד בספריה, שתקרא משהו.
אצלנו כלום, לנו אין ביצים להתחיל עם בנות, זה נראה לנו
כפחיתות כבוד כלפיהן לכן הן צריכות להתחיל איתנו. נראה לך שהן
יתחילו איתנו?! במשך נעוריהן אנחנו לא סיפקנו את צרכיהן ולכן
עזבו את הקיבוץ ומצאו זיונים בתל-אביב, בקריות... בכל מקום חוץ
מכאן, מצאו זיונים אצל אנשים שהליבידו שלהם פועל היות והם
חושבים עם הזין, מתנהגים כמו שגברים אמורים להתנהג. אין חיבור
אינטלקטואלי ואין שוויון היטלר וכדאי שנבין זאת מהר או שמכורח
הברירה הטבעית זרע הקיבוצניק הרצסיבי ייעלם. אני צמא היטלר,
אני כל-כך צמא... תיאורית הבארות קורעת את אשכיי, אין כאן
נשים, כולן עזבו וכל הצעירים של הקיבוץ רודפים אחרי כל חתיכת
כוס שקיים פה. יש תחרות בלתי נסבלת על בחורות שהן אפילו לא
באר, לא לדבר על המחסור החמור בכוסיות. לך לתל-אביב שם זורמות
הבחורות כמים אך פה במדבר כל באר, כל חתיכת כוס, תהיה יקרה
מפז. יש מחסור במים היטלר ידידי ואני צמא מאוד". "-רק אל תשתה
מי מלח", הצהיר היטלר והוכיח כי הוא פגר לא פחות מאין עתיד.
"-אני כל-כך צמא היטלר שהייתי שותה את הבנות שאתה מדריך, הן
מסיימת כיתה ט' לא? מספיק טוב בשבילי". "-אני מבין אותך
ליאון...", אמר היטלר, "...אני הייתי שותה כל מה שזז כרגע, לא
כולל אותך יש גבול... הבחורה הראשונה שאני רואה ולא אכפת לי מי
היא אני שוכב איתה כמו נדרו של יפתח". "-אז אתה מבין...",
המשיך אין עתיד, "...מילא אין עבודה, מילא החיים שלי הם מעבר
בלתי אפשרי מכלום אחד לכלום אחר, מילא, אבל הפרוספקט לשתיה הוא
כל-כך נמוך שזה נורא. היה עדיף אילו בכלל לא היה סיכוי, אבל
העובדה שצריכה להיות תקווה הרי היא המדכאת ביותר, הלוואי ולא
הייתה תקווה, הייתי כבר מתאבד וזהו". "-אז תגיד ליאון, מה אתה
מתכוון לעשות?", שאל היטלר את אין עתיד. "-אין לי מושג היטלר
ידידי, אילו היית עדיין מנסה לרצוח אותי על גזעי הרי הייתי
מאושר, כי אז הייתי יודע בדיוק מה עלי לעשות - לשרוד, אך עתה
אין לי שום רעיון בראש. סתם חשבתי לצייר יותר, לכתוב יותר,
אולי לכתוב ספר כספר ללא זיוני המוח הקנדינסקיים. זה נחמד, זה
לא מצריך ממני לצאת מחדרי וזה אתה יודע... סתם התעסקות כלשהי.
אם נגיד היית במצבי הרי לבטח היית מכריז כי כותב אתה איזה ספר
חשוב, נגיד על התנועה וכל הכלבלבים מהשמו"צ היו עולים אליך
לרגל, מנסים לתפוס שורה או שתיים, לתת לך אנקדוטות על מנת לפאר
את שמם במסגרת החברה העצמאית שבניתם לכם תחת השרוך הלבן. אבל
בהצהרה אומר לך כי לא משנה מה אעשה מעשיי יהיו חסרי חשיבות
לחלוטין, מה שאעשה הרי יהיה סתם למען הסתמיות". "-אולי תלך
ללמוד משהו ליאון, תנסה להשיג איזה מקצוע, תאמין לי שלאנשים לא
ממש אכפת אם היית בצבא או לא. הבעיה שלך שאתה פשוט לא מדבר עם
אנשים, אתה כלוא במן קונכייה כזאת, תפתח ליאון, תפתח אחרת סתם
תירקב לחלוטין בחדרך. תעזוב את החדר המטונף הזה ליאון, אין לך
ברירה, תזכור שהחברה היא גוף ערטילאי המורכב מפרטים השונים זה
מזה, לא כל החברה שונאת אותך עוד לפני שבכלל הכירה אותך. תכיר
את שאר החצ'קונים בחברה...", התפקע היטלר מצחוק, "...לא באמת,
אתה חושב שאתה היחידי בישראל שמרגיש חרא עם עצמו. תפגוש אנשים
שדומים לך ותקימו לעצמכם חברה משלכם. רק אל תישאר עשרים וארבע
שעות ביממה שכוב במיטתך, אתה תשתעמם עד מוות מרק להחליף תחנות
בטלוויזיה כל היום". הפנה אין עתיד את גבו להיטלר באותתו לו את
רצונו. "יאללה ביי...", בירך היטלר את גבו של אין עתיד והלך.  


שגרת האין עתיד  
לילה ישראלי קריר, מחניק ומדכא. בטל המובטל חסר העתיד לו רשום
מספר שואתי על ידו, הוא שפעם היה חפץ ושומר ממורמר וכרגע הינו
עתידו השלול. שוכב אין עתיד במיטתו המוצעת סדין כחול ורטיגו
וציפה וכריות מסט שונה בצבע בורדו דהוי. שוכב וצופה במשהו אחר
לחלוטין בטלוויזיה. נשכבים חבורה של מטפסי הרים על מדרכה
צפון-לונדונית ומטפסים לכאורה מתחנת אוטובוס אחת למשניה. אריק
איידול ככתב צופה בהם בעודו אוחז מיקרופון ושואל אותם לפשר
הטיפוס והרהוריהם. בין אם מבין או לא מבין אין עתיד את המסרים
הציניים או הסאטירו-אינטלקטואליים הנמסרים על-ידי כותבי המשהו
הזה שהוא אחר לחלוטין, אין זה ממש משנה, זהו פשוט בידור. הזמן
בצפייה הממוקדת במשהו מוגדר עובר לאט באופן שמפחיד את אין
עתיד. השעמום משתלט עליו בעודו מגשים את אין עתידו. אין תר אחר
תעסוקה כלשהי היות ולפיו האינתיפאדה השנייה של הפלסטינים חיסלה
כליל את הניצנים הנון-מיליטריסטיים בחברה הישראלית. דבר שגרם
לאין עתיד ודומיו המשתמטים למיניהם לשוב לסטאטוס הבלתי אפשרי
של נחיתות תמידית מול כל אותם אלו שהבינו את חשיבות השירות,
חשיבות שהיא לאו דווקא אידיאליסטית אלא חשיבות כמקפצה כלשהי.
סטאטוס שהוא מעט יותר גבוה רק מאזרחי ישראל הפלסטיניים, רק להם
אולי סיכוי פחות מאין עתיד בלמצוא עבודה ועתיד בשוק
היהודאו-ישראלי. שותה אין עתיד כוסית מלאה ונקייה של הוודקה
המוזרה של סבו ז"ל, מנער את ראשו בגועל ויורק את עודפי הריר
לכיור. את שאריות האלכוהול בפיו מנטרל באמצעות מיץ מקופסת
שימורים של מלפפונים חמוצים. השעה ארבע בבוקר, לפי חישוביו
עליו לשרוף עוד שעה, אז ייצא למרפסת בריבוע החדרים בו שוכן
חדרו וייצפה באורורה מובילה את מרכבתו של פוייבוס ויעשן, זאת
תוך כדי שכיבה על גדר הבטון המלבנית. הפרק של הקרקס המעופף
ממאן להסתיים, עוד הלצה, עוד הומור בריטי מיושן ומשובח המשחק
מול עיניו הבוהות והלא צוחקות של אין עתיד היות ואת פרקי הסדרה
ראה עשרות פעמים פעם אחר פעם מאז שהקליט אותם משידורי הלילה
המאוחרים של הערוץ השני. חושש אין עתיד מהרדמות, יודע  כי לאחר
שיתעורר יהיה עליו לשרוף יום נוסף. הנה מופיעות הכתוביות של
הפרק, היה אין עתיד שמח לרגע על כי כרונוס מזיז את מחוגי השעון
אולם היות ומכיר את הפרק הספציפי יודע, לצערו, כי בתרגיל
אינטלקטואלי מדהים מיקמו הגאונים הסאטיריים את הכתוביות באמצע
הפרק, אי לכך יש בידיו עוד אי אלו דקות לשרוף על מנת שיוכל
לחוש כי הזמן באמת עובר.
עם בוקרו של אין עתיד, בערב של כל ישראלי סטנדרטי, בעצם בערב
לדידו של כל אדם נורמאלי על פני היבשה, מתיישב אין עתיד מול
שני הוריו לשולחן ארוחת הערב. אחיו הצעיר יצא לריצת הערב
ההתבגרותית שלו, אחיו הפחות צעיר נמצא בגיהינום, ייתכן וייצא
לחופשת השבת, אחותו מתפרנסת והשנייה גם איננה אך היא אינה
רלוונטית היות ואין היא מתגוררת בקיבוץ יותר ובכלל אין היא
מבקרת. יושב אין עתיד מול הוריו ומשתדל להעביר להם מסר כי
עניינו בטלוויזיה הפועלת בסלון הבית. אימו שואלת אותו למעשיו
באותו היום שחלף, ככל הנראה הבינה משמכבר כי זהו בוקרו של אין
עתיד והיום בשבילו רק מתחיל. הייתכן שרצתה קצת להתריס כנגדו?
ממלמל בנה בשקט אי אילו מלים חסרות חשיבות כתגובה, משפט הכולל
נשיפות ארוכות של אאמאה, יהיה בסדר ואת יודעת. שואלת אימו בקשר
למציאת עיסוק כלשהו, ייתכן ומתריסה בפניו כי עליו להתחיל להביט
אל העתיד. אומר לה אין עתיד בתגובה כי עליה להביט אל עתידה שלה
היות ועליה לזכור כי ברגע שיימצא עתיד הרי יהיה זה סופם המעשי
שלה ושל אביו מתפקידם הסמכותי כאופוטרוסים, הרי הורים הם בכל
מקרה יישארו אך אבוי לסמכות. מנסה אין עתיד לרמוז להם בעדינות
כי כל עוד הוא תלוי בהם למחייתו הרי עודם צעירים בתפקודם.
מזכיר להם את שקרה להוריו של אביו, שכרונוס ניצח ותמיד הוא
מנצח הם הפכו לאוראנוס. כאשר היה אין עתיד ינוקא הלך הוא עם
אחיו והוריו בכל צאת השבת על מנת לסעוד עם הסבים את ארוחת
הערב. עם הזדקנותם והתקמטותם העדיפו הוריו למנוע ממנו ומאחיו
את החוויה האכזרית של הכיליון האנושי אי לכך חיו סביו בבידוד
מזהיר כאשר רק אביו של אין עתיד מקפיד יום-יום לבדוק את שלומם.
לא למען לקבל מהם משהו, קבלה שתגרום להם לחוש כנזקקים אלא
להיפך, כדי לבדוק אם הם אלו שזקוקים למשהו ממנו בהתהפכות
יוצרות כרונוסית אכזרית. כרונוס האכזר, אכזר שאין שני לו, זוכר
אין עתיד את חיוכה של סבתו בעודה מנסה לפתותו עם שקית מיושנת
של במבה, מבטיחה לו שקית עבור כל פעם שיקפוץ לבקר, פגו תוקפן
של השקיות היות ואין עתיד ואחיו כמעט ולא ביקרו. לא ביקר אין
עתיד כי אכזר הוא כמעט כמו כרונוס וכעת מובן מאליו כי עשה
כרונוס את שלו ושכובים הם במנוחת העולמים הנהדרת מול הנוף
המרהיב של גבעות מנשה, נצורים בתודעת תאם המשפחתי כזקנים
מקומטים ולא כמלח הארץ דור המייסדים שהיו בעלומיהם. לפי אין
עתיד ספק אילו מישהו יירצה להיות מוזכר בראש אנשים אחרים בין
אם בני משפחתו או סתם מכרים, כדמות זקנה. אנשים מעדיפים להיות
זכורים בשיא אונם לכן מאחל אין עתיד להוריו כמה שיותר מתלותו,
אולי כך יצליחו להביס את כרונוס הגדול שמעולם לא הובס מידיו של
בן תמותה, בקושי הובס על-ידי בניו האולימפיים אותם בלע
בינקותם. הזקנה, מזכיר להם אין עתיד מובילה לבידוד מהתא
המשפחתי, סוף לתפקידם העילאי שאיתו חשו כל-כך בטוב. "את
זוכרת?", פונה אין עתיד לאימו, "...כשהייתי קטן סבא וסבתא שמרו
עליי כאשר את ואבא הייתם עסוקים, סבא אף ניסה לחנך אותי כמו
שחינך את אבא וחבר מרעיו הנפילים, אני הזכרתי לו את צעירותו
כילד קטן ופוחז הזקוק לחינוך. כשהייתי נער, הלכנו לבקר אותם
כמעט כל ערב, הלכנו וסעדנו איתם, לאחר מכן ביקרנו אותם רק
בשבת, לאחר מכן ביקרנו אותם פעם בחודשיים והם בסך-הכול גרו בצד
השני של הקיבוץ. ברגע שאני לא אהיה בסביבתכם, תחת תמיכתכם,
תהיו את ואבא בדיוק כמו סבא וסבתא. אז למה את דוחפת אותי בכלל
אל העתיד?! איזה אינטרס נורמאלי יש לך לגרום לי להתבגר?! כאשר
אני אגשים את עתידי לכם כבר לא יהיה ממנו דבר. אני מי שמשמר
אתכם מנחת זרועו של כרונוס-סטורן". "-מה זה לכל הרוחות
כרונוסטורן, ליאון?", התעצבנה אימו של אין עתיד, "...על מה אתה
לכל הרוחות מדבר? תתבגר כבר, העולם הזה גדול ממה שאי פעם תוכל
להבין במוחך הממורמר, העולם הזה ענק ואני ואביך חיינו אותו
ונתנו לך ולאחיך את הזכות לחיות גם כן. חייה אותו כבר. אני
אממן לך את הפסיכולוג, אני יודעת שמאז הצבא יש לך רתיעה מזה,
אבל זה פסיכולוג לא איזה פסיכיאטר צבאי, אני אשלם לו למען
שיעזור לך". "-אני לא הולך לפגוש שום פסיכולוג אימא, תעזבי
אותי", אמר אין עתיד ויצא מבית הוריו לעבר חדרו חסר העתיד לעוד
שריפת לילה חסר סוף ותועלת מתוך תקווה מייאשת כי בעבור לילה זה
יתקרב ביום אחד לגאולתו.

רקוויאם לצורר      
בשעת ערב התעורר אין עתיד. הליוס או אפולו או זה הסימבולי
המסמל את השמש, אולי אפילו רע, עמד מעל קו החוף המערבי, החדיר
את קרני השקיעה מבעד החריצים הצרים של תריסיו המוגפים. נפקחו
עיניו הלא עייפות של אין עתיד ובהו בקרני השמש צובעות את הקיר
הלבן במיטב צבעי הקשת. לחץ אין עתיד על כפתור בשלט ובחלל החדר
נשמע הספד. חייל צה"ל נהרג בשכם, אמר קריין החדשות. לא היה ממש
קרב אלא סתם איש רובה פלסטיני רנדומאלי עם טמטום ערבי שלא ברא
השטן צעד וירה על חיילים במחסום סמוך לשכם. איש הרובה הערבי
החטיא ומת כמו כל חייל כושל של הגיון שוביניסטי אולם מההיסטריה
במחסום התרחש ג'יהאד חלקי כאשר ג'יפ צה"לי דרס בשגגה חייל
ישראלי והרגו. תמונתו של אדם שיקלגרובר פורסמה מעל נר המצויר
בגרפיקה גרועה, תנטוס אסף את נשמתו של הצורר, היטלר מת. בחדשות
הערב דיברו על כמה היה מוכשר, עד כמה היה יפה תואר, מחלפות
שיער בלונדיניות מתמונה שצולמה ביום סיום הלימודים, מעין ארי
קטן משלנו. איש תרומה אמיתי היה, תרם בשומר הצעיר, תרם בצבא,
איש מצפון שהתנגד לכיבוש אולם בעת קריאה התייצב, גם בשמירה על
הכלא השכמי. נאמר כי ההלוויה התקיימה אחר הצהריים בקיבוצו.
הביט אין עתיד במסך ועיניו נצצו, הבין כי ישן בעת הלווית
פסבדו-חברו, למרות שבכל מקרה לא היה ביכולתו לגשת גם אם היה
ער. הוא שהיה היחיד שכלל שוחח עם אין עתיד, היחיד ששוחח מתוך
רצון כלשהו ולא חובה מקצועית או משפחתית. היטלר היה המצבה של
אין עתיד, מצבה המסמלת את נפילתו של אדם, אדם שעוד רוח חיים
בכפיו אך אין מי שבאמת יתעניין בכך. הם נולדו בהפרש של כמה
ימים, היו שכנים למיטה בפעוטון, שכנים לחדר מכיתה א' עד כיתה
ה', אז פירק סדאם את הלינה המשותפת בקיבוץ. מצבה היה היטלר
לאין עתיד כי הוא היה העתיד בכבודו ובעצמו, הוא היה ההגשמה
שהייתה אמורה להיות מנת חלקו של ליאון, הבחירות שליאון לא בחר,
דרכי העולם, הג'סטות וההשקפות שליאון שלל או נשלל מהן ולכן
התבוסס באין העתיד שלו. היטלר היה העתיד של אין עתיד, העתיד
הנוצץ של עם ישראל, היטלר היה העתיד ומת. ועם מותו הטראגי הילת
הקדוש שסביב ראשו תועצם ויום יום תוכה תודעתו של אין עתיד בצער
החברה שמסביב שאין זה הוגן שהיקר נאבד ולא זה שאינו רצוי
שיישאר לנצח בשוליהם.
שוטט עם לילה אין עתיד בשבילים האבלים של הקיבוץ. אורות מעטים
דלקו בבתי החברים והתושבים, הרוב הפנים את דרישותיו של כרונוס
ושכב לישון אך ביניהם אי אילו שמרדו או שסבלו מאי אסיפתו של
היפנוס את נשמותיהן. בבית הוריו של היטלר דלקו אורות הניאון.
אחרוני המנחמים עשו את דרכם מי אל ביתו בקיבוץ ומי אל רכבו.
שמע אין עתיד את אחד מהמנחמים לוחש בצורה מכובדת ומאופקת אל
בת-זוגתו שהנוף הנשקף, הנוף של הכרמל וגבעות מנשה, מזכיר לו את
טוסקנה. ביטא את הלכי המחשבה של זה או אחר מרושמי טורי התיירות
בעיתונים העממיים שמשווקים את האזור כפיסת חו"ל ספציפית לקהל
רכבי השטח של מדינת תל-אביב. אמר כי מקנא באדם המסכן היות ונח
אל מול הנוף המרהיב, הצטחקק כי כשימות היה רוצה להיקבר בסמוך
אל היטלר. אשתו ירקה שלוש פעמים וגערה בו בחיבה.
התיישב אין עתיד מול הגבעות החשוכות, היכן שהוואדי מתחיל
ומעליו הגבעה החשוכה עליה נמצא בית-הקברות של הקיבוץ. את הכרמל
כיסו ערפילים אביביים ורוח חמימה נשבה. התיישב אין עתיד על סלע
גירני-צורני מעוגל, עיניו נשואות לנוף ומחשבות נודדות בראשו.
כעבור שעה קלה התרומם מהסלע והחל לטפס על גבעת בית-הקברות, עם
הגעתו לראשה נעמד אל מול פלומת העפר שתחתיה שכב גופו השבור
לשניים של פסבדו-חברו הצורר. לא חש אין עתיד דבר, היה אדיש
לחלוטין לצינת הלילה בכל פעם שהרוח המדברית אינה נושבת, אדיש
לחשכה ולפלומה הבתולית שלרגליו. עמד שעה ארוכה ובהה בפלומה,
קפא כמו היה מצבתו של היטלר בהפוך על הפוך אירוני, אם כי ידע
שאין זה כך וביניהם לא היה דבר וחצי דבר מלבד נסיבות
ביוגראפיות אומללות לדידו של הצורר שהכריחו אותו להפגין
סולידאריות כלפי זה הנפל ששכן סמוך למיטתו בבתי-הילדים על
צורותיהם השונים. השקט המוחלט נשבר בצורה רנדומאלית עם רשרוש
קל של משב רוח חמים באמיר עץ זה או אחר, יללה מרוחקת של תן
שלעתים באה לבד ולעיתים הדליקה התפרצות יללות מצד תנים אחרים.
בין המחטים הדקיקים של ענפי האורן חדרו נצנוצי אורות
הפרוז'קטורים של יוקנעם וליטפו קלות את צידה השמאלי של פלומת
הקבר בצבע כתמתם רך. ניסה להביט אין עתיד אל השוכב מתחת
לפלומה, ניסה לצייר במחשבותיו את דמותו השלווה והחצויה של
היטלר השוכב מת לרגליו. עיניו עצומות, גופו שלם אך עצמות גופו
מרוסקות מתחת לפאסון האמיץ והנרקב. אין ולא תהיה יותר נשמה
חיה. דמעה בודדה פרצה מעינו האטומה של אין עתיד, זלגה על לחיו
ולבסוף טפטפה על הפלומה, דמעה שעמה חש כי נקברה גם רוחו
האנושית שלו.

הרוח האנושית
היכן הרוח האנושית? היכן אותה רוח קדושה אליה כמה אין עתיד,
היכן תחושותיה המופלאות, תחושותיה של אותה הרוח? הרוח שכוחה
בגודלה וגודלה בקטן ביותר. העושה איש למען חברו בין אם לטוב או
לרע, בין אם אוהב ומטפח או לועג, מקלס, משחית, אונס. כל מעשה
אינו בהכרח במחשבה אך בהכרח ידליק תגובה. הרוח האנושית שככל
הנראה הייתה קיימת באין עתיד, גם אם אמללה אותו, נקברה בפלומת
העפר עם עיניו הכבויות ועצמותיו השבורות של היטלר.
בחדר העלוב הזה, חדר נרקב ומרקיב בו יגונו של אין עתיד נשמר
מפני חשיפה לקרני השמש המצמיחות והמרפאות. שם קמלה נשמתו, רוחו
האנושית, היות ודעות קיימות בקרב האנשים שסביבו, דעתם כרוחם
האנושית, אותן דעות אשר פוסלות אותו ומלהתעמת עימן נמנע. אין
קסם בקיבוץ, שום קסם כי הכול כל-כך מוכר, כל-כך חרוך
במחשבותיו. הנשקף מעבר לתריסים המטונפים של החדר ישתנה במעט עם
שינוי עונה ופריחה זו או אחרת של כליל החורש אחד מיני כמה
העומד סמוך לחלונו. הבתים אותם בתים, האנשים אותם אנשים, קמלים
אך זאת לא ניתן לראות במובהק. דומים להתקדמות השעה בשעון
מחוגים, רק לפתע, אם משהו נעור בתוך המחשבות מבחינים שעוד קמט
נוסף לפניו הצעירות של זה הרנדומאלי המוכר, עוד שערת שיבה לבנה
על צדודית פדחת אביו של אין עתיד, עוד טחב נאסף בפסאדה של בית
רנדומאלי, הכול קמל כמו אין עתיד אך בקצב מופחת. אלו שהיו יפי
תואר עודם יפים אם כי פחות. הנוסטלגיה מעלימה את חרשי הקמטים,
אותה נוסטלגיה אחידה שאין לברוח ממנה ולמוסרה כבול האדם עד
מותו. אין זרות אמיתית בקיבוץ, זרות המאפשרת את הצעידה הבטוחה
כאנונימי, זרות התאפשר את פתיחת הדלת לאור הליוס וצעידה בטוחה
כלא מוכר ולכן כלא שפיט עודנו או לא פסול מהגדרתו. הכרמל משגיח
מלמעלה, אותו כרמל מגונן ומוכר שקמלותו היא בריאתו מחדש וזרותו
היא במוכר ביותר ומרחקו וגודלו מעבירים לאין עתיד את תחושת
הקטנות לה זקוק, אין עתיד אפס לעומת הדרו של ההר ורוחו. האדם
אינו הר, האדם הוא פיסת עפר סידנית שבמותו יהווה סלע נוסף
ומזון לצמחייה ולחי, ההר מקבל הכול גם את אין עתיד ורוחו
האפסית. צבעו של הכרמל כחול ביום, בין אם תכלכל לאור שמש או
ורטיגו לאור קרינה מפוזרת מעננים. הגבעות ירוקות או צהובות,
תלוי בעונה, אך תמיד מעבירות תחושה של חיות, בין אם נחרשת
האדמה וניצנים ירוקים רכים נולדים ובין אם מרשרשת הרוח על
החיטה הצהובה שנקצרת ונאספת בבאלות ענקיות, רוח החיים של הנוף
הנשקף תמיד קיימת במחזוריות נהדרת. יפה הנוף לאורו של יום פי
כמה מיופיו בעת החושך, אולם אור היום מאיר על הנוף האנושי,
אותו נוף חסר פשר וכה מוכר בזרותו, אותו נוף אכזר שלצילו חי
אין עתיד.
מבחוץ נשמע קול הבאס החזק אך הלא צועק של מר שיקלגרובר, מזהיר
את הנוכחים סביבו פן יפילו מחפציו הקדושים של בנו המנוח, אותם
חפצים שבהם מעתה תשכון או לא תשכון רוחו האנושית של היטלר בנו.
קלרה יושבת על מעקה הבטון הפונה לריבוע, משקפי שמש על אפה
האצילי וידיה אוחזות בראשה בג'סטה מקובלת לנהי. לא היו להיטלר
אחים וכבר מאוחר להוריו להביא ילד נוסף אי לכך ניתן לומר
בביטחון כי זרעו הגאה של מר שיקלגרובר נמחה מעל פני האדמה. בכך
יש נחמה פורטה לאין עתיד, עם כל הצער על מותו של הצורר הרי בכך
נכחד עוד פאן עליון של זרע שבסופו של דבר רצסיבי הוא. לא עוד
עיניים כחולות בלבד ברחבי הקיבוץ, אלו עם העיניים החומות ורגשי
הנחיתות יהפכו לרוב. לא עוד דור המייסדים כי אם יותר מדור
המעורבים הגלותי ממזרח וממערב כסמל לעליבותו התמידית של העם
היהודי.  
היכן שוררת שכינתה של הרוח האנושית המקוללת? שרפו את
בית-המקדש, שרפו את הגופות התוססות בסדר גרמני מופתי, הכול
נשרף, הרוח האנושית רק סיפקה חמצן לאש הקרמטוריום, לאש שכילתה
את בית-המקדש. בוז לרוח האנושית, בוז כי היא תפילה שקרית
בלבבות רשעים הנאמרת כדי להאכיל את נשמותיהם העלובות של שוכני
הגבעות, השפלות וההרים, נאמרת כדי לדכא. ההיטלרים היו הרוח
האנושית במיטבה, שני ההיטלרים הקיימים לדידו של אין עתיד,
מיצגי שקרי העליונות, עליונות שבסיסה נתמך על הרוח האנושית
כביכול. אך אין עתיד הוא הוא הרוח האנושית בכבודו ובעצמו,
ליאון כאין עתידו ומוכנותו לשלול את שמולו, הוא כרוחה האמיתית
של האנושיות על כל החרא שמכילה היא בתוכה. הרוח האנושית הינה
בחירת האדם בין העליונות הנבזית לבין החרא והנחות, בשני המקרים
בז אין עתיד לאותה רוח. את היטלר הכיר מאז שזכר שהכיר מישהו,
בתודעתו תמיד הייתה קיימת דמותו החביבה וההיטלראית של אדם
שיקלגרובר. היטלר כהיטלר החל לרקום עור וגידים באותה תודעה
מעוותת רק עם התגברות מירמורו והאצת בדידותו של אין עתיד. השם
היטלר נועד להתריס בפניו, להזכיר לו תמיד את קיומו של זה
שבנעוריו היה לו לרע ועם התגבשותם כשל מלהתחבר לסביבה הטבעית
של שניהם. היה זה היטלר בין האחרונים שניהל עם אין עתיד מעבר
של מלים למיניהן ללא צורך רשמי כלשהו אלא בשם הרוח האנושית.
מבעד לחריצי התריסים המגיפים את חייו של אין עתיד, רואה את מר
שיקלגרובר מנהל את חסל סדר הקיום האנושי ועבודת הרוח שאולי
נותרה אך גם בזה הספק. מעתה והלאה לא יישיר מבט אין עתיד אל
עיניו המכובדות של מר שיקלגרובר, יביט כלפיו רק בהסתר. אם
במקרה ייפגשו שביליהם לכדי שביל אחד רנדומאלי בינות עשרות
שבילי הקיבוץ הרי יפנה אין עתיד את גבו וישוב על עקבותיו, רק
למען לא להצטלב בדרכו ולמצוא עצמו חסר מילים ומבולבל, מנסה
לומר מילה מנחמת כלשהי, מילה מצטערת, אך ייצא מה שייצא מבעד
לחיו הסמוקה אין בה דבר על מנת לנחם כי לא שווה, לא לו ולא
לבנו. הרי מעתה כל חייו זה הנכבד יהיה זכאי לניחומים כאב שכול
בפאתוס הישראלי, פאתוס השלול מאין עתיד כי מי ששוכח עברו אין
בו מן העתיד. היות ולאין עתיד אין עתיד, כנראה וגם העבר שלול
ממנו, אין בו מהמשותף לנוסטלגיה הלוקאלית, אין הוא קיים
בזיכרון הקולקטיבי.

הבאר        
מה יש לי להפסיד? התנגנה מנגינה כמנטרה רטטאטיבית בראשו אפוף
גלי האלפא של אין עתיד. אולי איכשהו יצליח לפתח איזושהי
קומוניקציה עם זו שהייתה ידידתו באופן מודגש של היטלר, זו
שהדריכה איתו באיזה קן של השומר הצעיר ומדי פעם הגיעה לקיבוץ
לבקרו בערבים. זו שתומתה שלה ועקרותו הקיבוצניקית של היטלר
המורעל מנעו מהם כל מה שמעבר לידידות. לא יישכח אין עתיד שפעם
עצרה רכבה בשער, פתחה את חלונה ושאלה לשלומו של השומר הממורמר
דאז. מאז לווית הצורר הגיעה מספר פעמים לקיבוץ על מנת לארגן
ערב לזכרו, שמע אין עתיד שכנראה תהייה מדריכה חברתית במוסד
הכירוני בו כשל מלהתחנך בנעוריו. רבדים-רבדים של תסבוכים
וחסמים מונעים ממנו להאמין שיש תקווה כלשהי אך השעמום והשיממון
בהם מתבוסס כבר זמן שאין מעיז לשער כמה, מביעים בו מידה של
מוטיבציה אובדנית שרק לקשות גפיה חש כמסוגל לפעול. מה יש
להפסיד? חזרה מנגינה זו עוד ועוד בראשו של אין עתיד, נוטה בו
מעין רגש שזמן רב לא חש הלא הוא תחושת הרגש עצמו. חש שאולי חש
אך עודנו חושד שתחושה זו היא אשליה לתחושה אמיתית.
בדרכו הסוטה מחליט אין עתיד לפעול, אין יודע מה המקובל על מנת
לפעול לכן דרך הפעולה הראשונית שנקבעת בפרלמנט מוחו היא שיש
ראשית איכשהו פשוט לדבר עימה. צריך להקרות בדרכה במקום כלשהו,
בדרך המקרה, לומר שלום, להזכיר את הצורר כמכנה המשותף ומשם
לראות לאן זה מתגלגל. בשיחה צריך להיות רגוע, לא להתלהם, בטח
לא להעליב או לעקוץ, להשאיר את הסרקזם בבית, היכן שדיבר אין
עתיד עם היטלר, מסנוורי או בני משפחתו. צריך להיות אחר מולה,
צריך להיות יש עתיד ובגדול, אסור שתדע על אין עתיד כלל וכלל.
ומה הבעיה לשאוף לזאת כאשליה אם בכל מקרה אין עתיד? הרבה יותר
קל לשקר מאפסה של האמת המרה מאשר פשוט ליפות מעט את האמת
הדלוחה והבינונית. צריך לדבר אליה ולא מעליה או מתחתיה, להפיל
את החומות, לחשוף רגשות, לא את כולם חס וחלילה, בעצם עדיף לא
לחשוף את הרגשות האמיתיים שקיימים כי אם לחשוף רגשות של
הלכאורה, רגשות האמורים להינצר בכל אדם באשר הוא אדם. עם
הרגשות של הלכאורה תתקיים שיחה של לכאורה ובעזרתם של כרונוס
ואפרודיטה גם קשר של לכאורה שאולי יגשים מעט את האשליה של
החיים שחש אין עתיד כי שלולה ממנו בכל יום בו למעשה חי לא חי
את חייו. צריך חוש הומור, לא לגרום לה להרטיב במכנסיה אלא מעט
פלפל שיעזור לשבור את קרח המבוכה הרותח. צריך להיות נחמד,
אסרטיבי, צריך להוכיח לה את איכות הברנש שמולה, צריך לרגש
אותה, לגרום לה לצפות, לייחל. לגרום לה לחייך, בעיקר לחייך,
חיוך יפיל גם את חומת ברלין או חומת קלקיליה. פלסטינים
מטומטמים, פשוט חייכו אל היהודים והחומה תעלם. צריך לעשות את
שצריך לעשות, פשוט כי יש לעשותו כי אין מה להפסיד וההפסד הגדול
ביותר הוא אי העשייה, ההפסד היחיד הוא אי הניסיון, אם ינסה
וייכשל הרי לא יהיה זה כלל כישלון כי ניסה, אז לנסות, רק לנסות
ויהיה זה אין עתיד בעל תקווה קלושה למעין אילוזיה לעתיד והרי
זה יהיה מן המספק. הבאר אינה יוצאת ממוחו של אין עתיד, כמו אדם
גווע במדבר עצם המחשבה על רוויה היא שנותנת בו את הכוח להמשיך
ולצעוד על החול הרותח. תיאורית הבארות פשעה בכל סנטימטר בגופו,
לא רק ששאיפת אסטרוגן הוא שדרוג מעמדי זאת כמובן בהתאם להוד
הנשאפת אלא באמת ובתמים צורך המשגע את מוחו הבתולי של זה חסר
העתיד. אין עתיד חסר סיפוק, הוא מאוכזב תמידית והדבר היחידי
היכול להצילו מריקבון זה סיפוק, סיפוק כלשהו שיעזור לו להישיר
את מבטו אל מול אנשים. חסר סיפוק מתהלך כבר שנים, מושפל עד
גובה הדשא ממעשים שעשה ומעמלים שעמל בם או השתמט מלעשותם. רואה
עצמו כדוגמה המובהקת של מושג ההשתמטות, מוצא כי רק בלהשתמט
איכותי הוא. מפחד כי בנוסף ישתמט מלנסות לשתות את זו הבאר הלא
אטרקטיבית בעיני כל מען דבעי אך בהחלט אטרקטיבית בעיני זה
הגווע מצמא. תיאורית הבארות, ככל שאדם חי יותר בסביבה חסרת מים
כך יהיה מוכן להתפשר על איכותם. בנות הקיבוץ עזבו, אלו שנותרו
הן המעט של המעט וכולם צמאים. צמא אין עתיד לקשר, נוח לו עם
הסיפוק הנקי שמקבל מאותה רוסייה למראית עין, בטח מולדאבית מכפר
עני עליה מגונן איליה הקווקזי הענק אך כמה לאינטראקציה, לא רק
לאינסטלציה.
אחז אין עתיד בעט ורשם על דף שורות רגיל שאלה: "אם הנך מוכנה
לדבר עימי אנא שלחי לי תשובה, ליאון". יצא אין עתיד מביתו
בשעותיה היפות של סלנה, נסע למוסד הכירוני שכשל בחינוכו והניח
את המכתב על מפתן דלת החדר בו התארחה על סף עברה לדור הבאר.
ציפה אין עתיד וציפה ויום המחרת חלף וגם מחרתיים ותשובה לא
הייתה. חש אין עתיד כי עם כל יום שעובר הסיכוי לתשובה כלשהי
פוחת. ניצח אין עתיד כי ניסה, ניצח אין עתיד ולכן שמח במידה
מסוימת אך קץ לא ראה לבדידותו. ניצח אין עתיד את ניצחונו
המפוקפק של הזקן האיטלקי על הצבא האמריקאי הגדול, נצחונו על
יוסריאן, כי מכלום בא ולכלום ישוב ועל כן אין יכול להפסיד דבר.
ניצח כי אין בגפיו להפסיד, היות ואין ולא יהיה עתיד.
כעבור ימים ספורים, מספיק ימים שכבר לא השאירו בליבו תקווה,
הגיעה לאין עתיד בהפתעה מסוימת אותה תשובה מיוחלת. במכתב ארוך
ומפורט הסבירה הבאר לליאון מדוע עדיף שקשר ביניהם לא יתקיים,
עקב משקעים, שוני אידיאולוגי, אי צורך שלה בחברה נוספת וכו'.
השיב לה אין עתיד בעוד שאלה: "האם את מוכנה רק לדבר עימי, לא
דבר מעבר לזה, רק לקיים עימי מעבר שוטף של מספר משפטים, זה
הכול. אנא השיבי לי את תשובתך בהקדם, ליאון". כעבור יום,
במהירות מעוררת תקווה הגיעה תשובת הבאר. במכתב לאקוני משלה
כתבה: "אם לא תפסיק להטרידני אערב גורמים מוסמכים!!!!". חש אין
עתיד סיפוק על כך שבין אם תירצה הבאר או לא, קשר כלשהו ביניהם
התקיים, דבר שמתחתית הדשא של אין עתיד הוא הישג מכובד לא פחות
ולא יותר.

אין הרמינה באופק זאב הערבה
אין הרמינה באופק, לא רק שכן אלא שאין כלל ניצוץ של חיים העלול
לפוצץ באין עתיד את זאב הערבה שנצור בו. זאב ערבה מופשט
ממשמעויות אינטלקטואליות ואמנויות אקדמיות אלא זאב ערבה
משועמם, חסר אונים, מפוחד הכמה להתפוצץ כמו נפוץ רוח ההיסטוריה
מביתו ולצרוח את נשמתו ממנו והלאה. מאז המפקד אותו אכזב החייל
האמיץ ליאון בימיו האפלים בפלנטה האחרת של מחנות הריכוז
למיניהם סמוך לפרדס-חנה, אין, לא הייתה ולא תהייה הרמינה. שוב
יושב אין עתיד, זה שהיה חפץ, שומר ממורמר וכיום ביטוי לנכון
להיום השורר ומשפיע על עתידו. אין זה נכון לנסח כך את הנאמר
היות וזה כבר ימים רבים לא יושב אין עתיד כי אם זנוח בתנוחת
שכיבה וכלל מעשיו הם בהייה, בין אם במסך או בתקרה. חסר גירוי
הוא ולו הקטן ביותר. זה המפתה שהיה לו לידו כדמות מציקה המטילה
תיגר ומעוררת רגש, קבורה אל מול הנוף הקדוש, המזמין והבנאלי.
אישה מזמן שכח את קימוריה, מזמן שכח את רצונו ותשוקתו, מזמן
נעלם ממנו רגש הליבידו או יכולת להרים את גבריותו אל מול
האדישות שפשטה בחייו. הרמינה לא תצוץ בין כתליו הנעולים, גם לא
ליאונה, חפצה, 6997711ה, שומרת ממורמרת לשעבר או אין-עתידה בת
הווייתו.
אור קלוש ובראשיתי חודר מבעד חריצי התריסים המטונפים של חלון
החדר הכולא. בראשו של אין עתיד מתגלגלת אשמה כלפי מושג
הפריפריה, הכפריות, החיים האיטיים, אלו חיי הפירורים
האנ-אורבאניים, חיי תיאורית הבארות, היובש, אי הסיכוי המוחלט
להכיר מישהי ולחלוק עימה את חייו, אי סיכוי כי פשוט אין לו מה
להציע. הוא כזאב הערבה האבסורדי של הפריפריה הארץ-ישראלית, לא
בדיוק זאב כי אם בעיקר מומיה חסרת תנועה, מין עובר שצינור
השלייה ניתק ממנו טרם זמנו ולא נותר לו דבר מלבד להמתין חסר
ישע לגאולת המוות או השינוי המיוחל שיכול לבוא רק מחוץ לתילי
חדרו המבוצר. נוח לאין עתיד להשליך את עצמו והווייתו כלפי זאב
הערבה הרבה יותר מאשר כלפי תינוק חסר ישע או מומיה, אי לכך
יסלח לו הרמן הסה כי ראי עצמו כזאב ערבה נראה הדבר היחיד
שמצליח לרכך מעט את רחמיו העצמיים. אין עצב בגוף הצפון בוהה
במיטתו, אין עצב אלא רק רחמים עצמיים. אין שמחה, אין בושה, אין
גאווה, אין מלבד השום דבר כלום ובהיית הגוף בחלל היא הביטוי
המיידי למוחו החלול של אין עתיד המגשים את אין עתידו. הרמינה,
אם ואולי היא באופקו כתוצאה מנדבכי הגורל, כבר ניתן לומר
שאיחרה את המועד. אין מי שידפוק על דלתו הנעולה, אין מי
שיתקשר, אולי מלבד אימו הקמלה שמדי פעם שומעת מקולו כי הכול
בסדר אצלו. מפתיע את אין עתיד כי אלו מן הרשמי עדיין לא ניסו
לחלל את קדושת הטריטוריה הנעולה שלו. לפי ההיגיון, מצב זה
אמור להטריד את מנוחתם של העובדים הסוציאליים למיניהם. בתוך
תוכו ממתין ומקווה לשובם של האורלוגינרים שאולי יזריק בו את
און המאבק בניסיונו הפתטי להלחם כנגד רצונו, להגן על מבצרו שכה
כמה לנפילתו. אין עתיד יילחם בכל מי שיבוא, רק הלוואי ומישהו
יבוא. סף דלתו נשארת מיותמת עוד ועוד ואין הרמינה או
פסיכיאטרית באופקו. מבטיח אין עתיד לעצמו כי בבואם לקחתו, הרי
ייקחו את גופו בלבד ולא את נשמתו. אך איש לא בא והנשמה אותה
נשמה אבודה.
"הבאר, הבאר...", מלמל לעצמו אין עתיד. "...אילולא המדבר הזה,
היכן לכל הרוחות הן הבארות?". אין אין-עתידה בעתידו של אין
עתיד, אין ולא תהייה וזאת הוא יודע עם כל שנייה שהופכת לשעה,
ליום ולחודש, אין ולא תהייה, יהיה הוא לבד ואין דבר שישנה זאת.
"בת-זונה קומצית, באר בת-זונה...", מלמל אין עתיד לעצמו ונרדם
עם בואו של עוד בוקר מלא עתיד לכל אשר יוצא ליומו ברחבי
קיבוצו, ארצו ועולמו של אין עתיד, כל אשר חי מחוץ לכתלים
הכולאים.

הריבוע
עם רדת החשיכה של עוד יום אביבי לקראת קיץ רנדומאלי, יצא
לראשונה זה מספר ימים ולילות אין עתיד מסף תליו הכולאים ושאף
לריאותיו את האוויר הנקי הזורם מהים במערב על גבי גופה החשוף
של גיאה. בתקופה זו בחייו לתאריך הספציפי אין משמעות, הזמן
נמדד לפי עונת השנה. לקראת הקיץ לדידו של אין עתיד משמע לקראת
העונה בה הזיעה ניגרת ממנו בעוד נדמה לו שכולם מאושרים יתר על
המידה. השעמום לבסוף הכניע את אין עתיד, אותו ברנש שהניח כי
אין יכול חוסר המעש להתישו, במקביל הבין כי חוסר המעש הנו הדבר
המשמים ביותר שקיים. זה הרי מובן מאליו אך במוחו המרוקן של אין
עתיד שאלת השעמום תפסה עונות חשיבה לא מעטות. האפס הטוטאלי
שהיה לו כמקור לגאווה באותן עונות בהן עשה את המעט שבמעט, עתה,
כאשר חווה את חוסר המעש המוחלט עומד זה הכלום כעצם דג פצפונת
הדוקרת ללא ערף בגרונו. אין יותר בפני מי להטיף, מסנוורי ישן,
הצורר מת וכך גם האינטראקציה של אין עתיד עם סביבה אנושית
כלשהי, לכן הכלום כהגדרתו אז היה כעץ נופל ביער ומישהו שומע.
בעונתו בהווה, נשאלת השאלה האם נופל בכלל העץ ביער היות ואיש
בכל מקרה אינו מאזין והכלום שחווה אין עתיד חסר תגובה כלשהי
מסביבתו לכן האם קיים בכלל הכלום, האם קיים בכלל זה הברנש?
כנראה שכן כי אימו דואגת אך לא מספיק כדי לערב את הרשמי. מצפים
ממתאגרף לעמוד על רגליו מיד אחרי הסנוקרת שחטף וזעזעה את
סנטרו, מצפים מאדם רגיל לאסוף את שברי חייו ולשוב למרכבה זאת
לאחר שנפל ממנה או פוטר ממנה או לא משנה מה. עונות נוראיות הן
בנות חלוף לאדם, עונות שלא מן הנמנע ייקרו במהלך חייו של כל זה
הרנדומאלי מי נורמאלי ומי פחות, אך החלוף לדידו של אין עתיד
הוא העתיד אי לכך התקופה הקשה בחייו אינה יכולה לחלוף כי היא
נצחית. חייו הם התקופה הקשה בחייו, ללא סטייה מקו תמידי של
הידרדרות, קו תמידי של געגוע לעבר בו באמת ובתמים חשב כי מצבו
היה טוב יותר. הטמעות החינוך הקיבוצי, ביטוי הנוסטלגיה, תמיד
היה חרא אך ריח החרא מסריח רק בהווה וזה הריח אותו יריח אין
עתיד בעתיד, אותו עתיד שברגע אומלל יהיה ההווה ויחלוף לרגע
מסריח נוסף וכך הלאה והלאה. יצא אין עתיד מחדרו, התיישב על
כיסא בריכה טחוב שעמד מימים ימימה מחוץ לחדרו וכתב על נייר
ממחברתו:
"הריבוע, ארבע בבוקר, צינה,
עננים אדומים סופגים את אש הפרוז'קטורים הנמתחים על הגבעה
הסמוכה
שעה לגיטימית לזחול ממאורתי...
שקט מסביב, בתים מוזנחים
הריבוע
לילה, לילה אני בו
הניתוק, הבדידות, חוסר-העתיד, חוסר-התקווה
ההימלטות, החום, חום קר וממכר, חום שכל אדם יברח ממנו ואבוי
לזה שלא יברח
שלווה, ארכיטקטורה פסבדו-ברונלסקית זעירה, ריבועי גינה הנמתחים
אל קשתות
ניאון מדכא לאדם שבביתו, אדם שהמסלולים הסטנדרטיים כשלו
בהולדתו מחדש...
הזנחת הנער הישראלי, זריקתו לאשפה
הטלת מטענים שיבנו בו יהירות, חספוס, תחרותיות ונבזיות
כל מה שסגר בפני צברים רקובים שכמוני את מאור היום
בנייה זולה, בניית הכרח, קביעת עובדות בשטח
בנייה של אבק מורפי הנראה כבתים
בנייה של נער ישראלי מורפי המורכב מאבק..."
ירח חצי מלא התקדם מערבה לאיטו חלף מעל ראש בית הרעפים שממול.
ישב אין עתיד, בהה לסירוגין בירח ובמחברתו. מעט אורות כתומים
נספגים בבית הרעפים שממול, בבית שבצד מעט אורות ניאון מאירים
קיר וצובעים אותו באפור כהה מדכא. היטלר מת, במקומו נכנס מישהו
אחר בגיל צבא, מישהו הצעיר במעט מהיטלר ואין עתיד, הרי זו גם
עונתו לשרת את המדינה. עם מותו של היטלר נמנע הסיכוי המינימאלי
שמישהו יעבור על מדרכות הריבוע וינופף לשלום כלפי אין עתיד.
מדי פעם, גם בשעה מאוחרת זו עוברים שכנים מתנדנדים, בני-נעורים
רועשים או שכנים בודדים ומבוגרים אך לא להם ישנה מהקומוניקציה
עם אין עתיד, אין מביניהם שיבחין בדמותו היושבת באפלה ובוהה
בהתרחשויותיו חסרות התוחלת של הריבוע.

קמילת הכלניות
עם בואה חסרת התוחלת של האלה אורורה על מנת להאיר עוד יום חסר
חשיבות בו תזרח השמש על פני השמים הכחולים ותשקע כך תשאיר
מיליארדי אנשים מיואשים התרים אחר הישארותה בשמי הצהרים,
הישארות שתכיל עליהם מעין תחושה של ביטחון ותדחה את מחשבות
האין קץ על הקץ הקרב, התיישב אין עתיד באחד מאותם השדות
המעובדים בדפנות וואדי מספיק רחב על מנת לאפשר מראה נוף
פנוראמי אך צר דיו על מנת להסתיר כל ישוב מעיניו הטרוטות.
הבניין היחידי הנראה מהשדה הוא מנזר הכרמליסטים שם בפסגה
הגבוהה של דרום הכרמל. יצא אין עתיד מביתו עוד לפני הופעת
אורורה, אחרי לילה חסר היפנוס נוסף שעבר עליו. לאחר חצי שעה של
צעידה בחושך מתיישב הוא בלב שדה, פניו מופנות אל המוחרקה כאשר
קרני השמש הראשונות כבר מבצבצות מאחורי ענפי עצי האורן הרבים
שנשתלו שם עם קום המדינה, מדינתו לא מדינתו, ארץ-ישראל היפה.
שמש אדומה לאט מפציעה, עננים ורודים כהים מסתירים מעט ממנה,
מקרינה היא אור כתום שמאיר את סביבתה ומתמזג לאיטו עם שמי השחר
הצבועים ורטיגו. הליוס-אפולו הגדול גילה בעצם את שידע אין
עתיד, מאות רבות של נקודות אדומות הפרושות עד קו האופק אך אם
יתקרב לכל נקודה ייראה את כרונוס מכלה כי כרונוס מכלה הכול
ועליהן האדומים של הכלניות נשברים ונופלים לאדמה בה נבלעים
בקרבה של גיאה כמו כל חי וצומח באשר הוא אשר פוגש את חיתתו של
כרונוס, כי החי והצומח אינם מותרים מאשכיו של אוראנוס. תום
תפרחת הכלניות בשחרו של יום אביבי חסר תכלית זה, יום חול לכל
נפש חולית וחולה, יום פסבדו-רוחני לאין עתיד בו מקווה שיוכל
להביט ולחוש את שמעבר לבנאלי בו טובע עם הכלום ששורר בחייו.
אותן כלניות שהחלו לפרוח לקראת תום עונת החורף עם אותם ימים
ראשונים חמימים של אביב ועתה קורסות עם ימי השרב הראשונים.
נשכב אין עתיד על שיפועה של אחת מגבעות מנשה, שיפוע רב עשב
שעודנו ירוק אך כתמים צהבהבים מתחילים לפרוע במרקמו העדין,
ראשו פונה צפונה לעבר הכרמל הכחול. הגבעות בודדות לחלוטין, אין
נפש חיה, רכב או שאון כלשהו מונוטוני של אי אלו מכונות הקיימות
במרחב של כל אדם בן העת הטכנולוגית בתת הציוויליזציה
הפסבדו-מערבית, מדינתו לא מדינתו של זה השוכב בשדות. שקט כשקט
עם מעט קריאות רנדומאליות של תנים או ציפורים. פושט אין עתיד
את בגדיו, נותן שוב ושוב למשב רנדומאלי קריר להחליק על איבר
מינו, עם כל משב גדל מעט זה הסורר שיישפט לחומרה אילו היה נציג
כלשהו של הציוויליזציה הלא הוא כל אדם באשר הוא אדם, לבצע את
אקט השפיטה הבלתי סלחני כלפי זה המוזר השכוב בגבעות עירום
ונראה כמו שמקיים מגע ארוטי עם האלמנטים, כאיאו נאנסת האלמנטים
הנוגעת בזאפיר מביא האביב. לאחר מעט זמן, עם יציאתה המלאה של
השמש ותאורה מלאה על פני הארץ, גופו של אין עתיד התחיל לרעוד
עקב השכיבה הממושכת שקיררה את שריריו. שיניו נקשו בעוצמה. אין
התעלם אין עתיד מהתופעה אלא ניסה להבינה ולקבלה, ניסה לבחון את
המנגנונים האינסטינקטיביים מתוך תודעתו, להבין את האי-סדר
הנתון במנגנוניו בצורה רציונאלית. החליט להיות ער לקור הסובב
אותו, להיות מודע ולקבל את הקור כמו שהוא ויהי מה, הבין כי
לגופו קר אך הודיע לעצמו כי אין זה משנה, קר עתה וקר יהיה ודבר
לא יעשה על מנת להתחמם. הפסיק גופו לרעוד, שיניו פסקו מלנקוש
וגופו המקורר נטמע עמוק בתווך הנוראי שבין חומה של גיאה
לקיפאונו של אוראנוס, התווך הנורא עליו משוטט האדם ללא מטרה
מלבד לענות על כמיהותיו המידיות ביותר - גרגרנותו וחרמנותו.
מרחוק התחילו להישמע זמזומיה של ציוויליזציה על טונם המונוטוני
של המכונות באותו אזור פסבדו-כפרי אך מאוד תעשייתי של חלקת
האלוהים הקטנה אותה הבטיח האל היודו-נוצרי אך לא אללה ליהודים.
החלו קולות הניסורים ממפעל העץ הממוקם במרחק שתי גבעות ממורד
הגבעה עליה שוכב ערום אין עתיד ושאון הרכבים והמשאיות מהכביש
שבמרחק שלוש גבעות.
אסף אין עתיד את בגדיו, הניח אותם מתחת לראשו ועצם את עיניו.
ניסה לתפוס את היפנוס החמקמק בעודו פושע בנפשו ומתעתע בו כאשר
מנסה להעלים את תודעתו באמצעות תודעתו. מנסה לתפוס אין עתיד את
השנייה בה כבר לא יוכל להשתמש בתודעתו, שניית ההרדמות. מנסה
אין עתיד להישאר ער אל מול הירדמותו אך לבסוף נרדם ללא יכולת
לתפוס את זה האל החמקמק. מספר פעמים נפקחו עיניו של אין עתיד,
בחנו את מיקום החמה ונסגרו. רק עם ערבו של יום חול רנדומאלי זה
נפקחו עיניו ללא יכולת להסגר ולהירדם יותר. קם אין עתיד, ניער
את בגדיו ולבשם. חצה את השביל הלבן בלב הוואדי, טיפס על הגבעה
ממערב, הלך דרך שבילי העפר הרבים, גם דרך אותו שביל אחד
רנדומאלי שהיה לו למקלט, שבילו הפרטי שבעיקולו מתמצת הנוף של
רמות-מנשה. העיף מבט אל הנוף החשוך כמו השומר הממורמר לפניו,
שבחן בקרבי החושך של הוואדיות האם מהלכים בהם אי אלו אנשים עם
כוונות רבות ומשונות או עורבים שחורים הדואים באי-סדר רציונאלי
ומחכים למה שמחכים אך מבושש מלבוא. אך אל להם להיכנע.

בנאליות פסבדו-הפסיון של אין עתיד
במה פשע אין עתיד? באגוצנטריות מטורפת ברציונאל שלה ששללה ממנו
את היכולת להבחין כי כל מי שסביבו אומלל בדיוק כמוהו? מודע
לאומללותו, מודע לבדידותו הרבה יותר מאלו שסביבו, אומללים
ובודדים כמוהו, פרטיה של החברה הקולקטיבית שמסביב, אלו
המעמידים עצמם מול גוף אחד הומוגני המכיל מיליוני פריטים
פסבדו-פלורליסטיים ומתאימים עצמם או נכשלים. כולם כושלים,
החברה היא שקר, האומללות תנצח כי הפרט אומלל ושום דת לא תשנה
זאת אלא אם תשלול לחלוטין את הפרט ותהפכו לבורג חסר רציונאל.
שוכב שכנו אותו אין הוא מכיר, אומלל ובודד שכמוהו, במיטתו
שמרחקה עשרים סנטימטר ממיטתו של אין עתיד, במחיצת קיר לבנים
מתפורר של בניית זולה בניית הכרח, אולם הקיר חזק דיו על מנת
לנטוע נכרות, להסתיר.
לא הטיף אין עתיד בפרהסיה, לא הטיף לרע מלבד שהטיף את רוע עצמו
וכישלונו, בטח שלא הטיף לרגלי בית-המקדש ובטח שלא הפך את
מרכולותיהם של אלו הסוחרים המחללים את קדושת המקום. לא קבע אין
עתיד מה טוב ומה רע לאף אחד מלבד לעצמו ועל כן לא החברה היא
ששפטה אותו אלא רק הוא עצמו לדידו, מתוך איום תיאורטי מחברתו
עימה נמנע מלהתעמת. לא גרס שהוא מלך ליהודים, בן האל, הרקולס,
לא פשעו במוחו ערכים מגלומניים או פסבדו-נעלים למיניהם אלא רק
קול מוחו הקודח והספקן, קול עצמו הרציונאלי שהובילו למקום בו
הוא כעת. יושב אין עתיד ברכבו הקולקטיבי הפרטי, הסובארו
אימפרסיה הירוקה, רכבו הפרטי מעת היה השומר הממורמר. יושב מול
הכרמל החום, הכהה במעט מהשמיים שמעליו, בשבילו הפרטי המוביל
ללול תרנגולות. יושב מול הנוף הפסבדו-אקספרסיבי ורוצה לחוש כי
את שעבר על ישו יעבור גם עליו.
בינות הגבעות החשוכות שמסביב היכן שפנסי הרכב כושלים מלהאיר,
שוכנים או לא שוכנים אותם עורבים הדואים או לא דואים באי-סדר
רציונאלי ומחכים או לא מחכים לנבלה העתידה לסעוד את חיכם. היה
זה לילה לא קודר, לילה מעציב בבנאליות שבו, לילה רגיל ככל
הלילות, בו שום אינדיקציה לאי-סדר רציונאלי במהלכיו של אין
עתיד, תעודה נוספת לדידו לבנאליות שבחייו. הטבע לא נטרף כפי
שנטרף כאשר הוביל ישו את הצלב על גבו בדרך לגולגתא, אין עננים
קונצנטריים המסתחררים מעל ראשו של אין עתיד כפי שהסתחררו מעל
ראשו של מלך היהודים. לילה ככל הלילות, עם מעט ירח ומעט כוכבים
המצליחים לנצנץ מבעד לשמיים האדמדמים מאורם של הפרוז'קטורים
המאירים את יוקנעם. יושב אין עתיד ברכבו הפרטי, רכב השייך
לכולם, מרחק חמישים מטר מעיקולו של השביל המוביל ללול
התרנגולות, הנקודה בה מתמצת הנוף של רמות-מנשה למאפייניו
העיקריים, היכן שמופיע הכרמל באופן המוכר לאין עתיד אולם לא
באופן המוכר לאלו שוכני עמק יזרעאל או הרי הגליל שלדידם הכרמל
שונה לחלוטין כי רבות העיניים המביטות אל הנוף, רבות העיניים
שלא מוצאות כלל חשיבות כלשהי באותו מקטע הר המפורש כקדוש בראי
עיניו של אין עתיד. ההר כמציאות הארץ-ישראלית חסרת הפשרות
והפשר, אותה מציאות חילונית נוראית במקום בו לכאורה הרוחניות
היא שאמורה לשלוט. את חלל הרכב ממלא הטיק-טוק הראשוני של הזמן
הפינק-פלויידי, באותו לילה שבהתאם למתואר הזמן איבד לחלוטין
ממשמעויותיו. מוסיקה זו האמורה לפשוע בחושיו של אדם נורמאלי,
מקנה דווקא לזה שעליו לצעוד בדרך הורדים קיום מופלא של חדות
מחשבה אותה לא בראו לא השטן, לא האל, לא זאוס או שבכלל כשל
הטבע מלברואה. חד אין עתיד, יודע היטב את שעליו לדעת ומוכן
לעבור את הדרך הבנאלית על מנת להגשים את הבנאליות הטבועה בו.
חמישים מטר פחות או יותר, חמש עד שבע שניות בתאוצת הרכב, הכול
לפי חוקי הרציונאל. חוקי הפיזיקה והמדע הם אלו שבסופו של דבר
הביסו גם את זאוס, את הטבע ואת ממלכת האלים
הפסבדו-מונותיאיסטית של הדוקטרינה היודו-כריסטו-איסלמית. איש
ללא אל הוא איש שכלום בחייו, כלום במותו, איש שדבר אין לו ודבר
אין בו. אין קסם, אין עניין, הנוף אותו נוף והאדם אותו אדם,
אומרים ישנם בעולם נעורים, היכן היו נעוריו? אין עתיד משועמם
היה ומשועמם כעת, באותם רגעים שלכאורה אמורים להיות בעלי
משמעות כלשהי. בכל מהלך חייו חש את שחש כעת, איש שחש כלום
וכלום מורפי הנראה כאיש. אין פחד, אין ייאוש, אין צורך בלתי
מוסבר פשוט לגמור הכול או צורך בלתי מוסבר להתלות בחיים, אין
כלום כי אין רגש, אין עתיד. יושב אין עתיד צלול לחלוטין, מודע
להחלטתו ולנסיבות, אין עתיד ולא יהיה גם אם נמלך בכוונתו,
מתקתק את הרגעים שעושים יום משעמם. היה רוצה להיות ככל האדם,
להיות בעל אשליית עתיד ומאשליה זו צומח העתיד, עתיד כלשהו,
משמע קיום כלשהו אך אין עתיד. על האדם להכחיש את חוסר עתידו כי
זה שיש לו את האפשרות לשרוד עד שיבה הוא זה שאינו מודע שבקיומו
מקיים את חוסר עתידו, הוא שחי את חיי השקר הנורמאליים עם
קורטוב של אושר, סיפוק ואינטראקציה עם חברתו. רגש הוא שקר, בין
אם לטוב או לרע, רגש הוא אלמנט פרימיטיבי האמור למנוע מאדם,
חיה או כל יציר טבע או אל אחר מלקיים את שהרציונאל דורש. אדם
בו יש את הרציונאל הוא אדם שלול עתיד כי אין עתיד, כי הרציונאל
זה שמבטא את הכלום לעומת אותו שקר של רגש האמור לתבל את
בנאליות החיים של כל פרט ופרט על פני האדמה, שקר של רגש בו חב
האדם דבר לסביבתו ולכן עליו לשרתה, לקיימה ולבטח לא לנטושה עם
עזיבתו טרם עת. אין באין עתיד את זאת הנקבה שישפוך בתוכה את
חמתו, שירוקן את בה את יצריו וירגיע את רוחה המשתוללת של
הרציונאל, תוך אשליה של אהבה אך למעשה סיפוק היצר ומזור הנפש.
אין אהבה כי אהבה היא הרגש ורגש זה אשליה האמורה למנוע את
הרציונאל שגזר דינו מפורש. לאין עתיד תם הרגש, אין עתיד הוא
הגשמת הבנאליות ועל כן הרציונאל בו מנצח ורציונאל משמעו
כיליון, הרציונאל הוא נצחונו התמידי של כרונוס עם כל העצבות
בדבר.  
אתיאיסט היה ואתיאיסט ימות, עם או בלי קאדר האלים המגוחך שבחר
כי התנכר לקאנון האלים המוגבל של המונותיאיזם, עם או בלי סטורן
הגדול כי הזמן חסר פשר כאין עתיד ומה ערכו של הזמן אם למעשה
אין עתיד. אין מלנכוליה, בין אם עצבות או כבדות מחשבה, כי קלות
מחשבותיו של אין עתיד ומדוע שלא יהיו כאשר ההנחה התמידית שוללת
קשיים למיניהם הנגזרים מהתרחשות אותה ניתן להגדיר כעתיד או
התגלגלות החיים. אין לאין עתיד מה להפסיד, זאת מדוע? כי כאמור
אין עתיד, אין לו מה להפסיד בעתידו כשם שאין לו דבר כעת
בנכסיו. היה ותמיד יהיה הארץ, העפר, כי רוח בו כבתה ממזמן ודבר
לא נותר בו מלבד הרציונאל. את הסידן ששאל מהמסלע הגירי של
גבעות רמות-מנשה ישיב במהרה, דמו יחלחל למי התהום, בשרו יהיה
מזון לרמש, לצבועים ולאלו הדואים או לא דואים באי-סדר רציונאלי
במרום החשוך. האדם הוא העפר עליו דורך, בו בועט במקום הולדתו,
העפר אליו ישוב, עפר יהיה, כי שקר היא הרוח ודבר אין על פני
החלל שמשמעו מעבר לסלע חשוף אחד עלוב ומשונן המביט כמו אין
עתיד אל עבר הכרמל. המודעות האנושית היא סטייה וכל חשיבה שמעבר
לבנאלי הרציונאלי, עליה ישלם המין האנושי וייכחד. יקדים אין
עתיד את המאוחר שלבטח יבוא עם השואה האיסלמית על עמו העלוב,
שואת המזרח, השמדת ישראל כי האיסלם מטורף ואין בו מהרציונאל
ולכן דינו למלוך על הארץ. יכחיד עצמו אין עתיד כי הרציונאל
הנפשע שחנן אותו הטבע הוא שמובילו נהיר אל דרכו האחרונה.
הרציונאל על חוקי הפיזיקה, הגרביטציה, גוף שנופל לתהום יצבור
מספיק תאוצה על מנת להתרסק ולקרוס אל תוך סלע או עפר בתחתית
השאול. הרציונאל זה שגילה לאדם את איבוד נפשו לדעת, כי הדעת
היא שמגלה כי אין פשר מלבד המוות אלא אם נתון עתיד כלשהו הכולל
משבי רוח אנושית. הרגש מונע את ההתאבדות, בין אם פחד או געגוע
או סימני שאלה מעיקים שאולי יש עתיד. אך אין עתיד רציונאלי,
חסר רגש ועל כן גורלו הבנאלי נקבע. כל שנה מתקצרת, לא מוצא את
הזמן, לא מצליח לחוס תחת כנפיו של כרונוס.
עברו כשש דקות מאז התחילה הגיטרה של גילמור להתנגן בחלל הכלי
בו בחר אין עתיד לבצע את שדוחק בו הרציונאל. השיר המתאר את
חוסר קיצו של הזמן התחיל לחתור לסיומו מעודד את אין עתיד
להגביר את חדות מחשבותיו. לחץ אין עתיד בחוזקה על דוושת הגז
ופתח במסע לגלולגתא החילוני והמזויף שלו, מסע שהוא שלו ורק שלו
בתוך עולם הקולקטיב אליו נגזרו חייו להשתייך. דרך הורדים לאל
החילוניות המוחלטת, זה שאחריו לא ילכו מאמינים כי אין במה
להאמין מלבד הצורך של הרציונאלי, כי אמונה היא בעתיד ואין עתיד
לאין עתיד. אין ורוניקה על מנת לתעד, אין כתר קוצים לפצוע אלא
רק מחשבה אדישה לעולם החשוך שסביב. אין פונטוס פילאטוס
וסנהדרין גורמי שואות עתידיות לדון, אין עורבים דואים באי-סדר
רציונאלי המתחבאים בגבעות החשוכות, מהם פחד אין עתיד אך אין
פוחד מהם יותר. אין עתיד ורק הוא על הכלום הארצי שסביבו, בלילה
של שגרה שאין בו שאון מלבד שאון המנוע של הפסבדו-צלב או חבל
התלייה הממונע ושיר הזמן. הרחק מעבר לגבעה, ענבל פעמון הברזל
קורא למאמינים לרדת על ברכיהם... המשיך הרכב בדרכו הישרה, היכן
שהשביל הפרטי מתעקל בחדות, היכן שהרציונאל האנושי הסטנדרטי
דורש סטייה אך מוחו הרציונאלי והסוטה של אין עתיד ממשיך ישר.
רמס הרכב את מעט העשבים המצהיבים והדרדר במדרון הגבעה, התהפך
פעמיים והתנגש בעוצמה בעץ כליל-החורש שבמורד הוואדי, לא השאיר
מלאכה לשלא משלו. נפח היהודי את נשמתו בחקל דמא הזה שלו וייבקע
בתווך וישפכו כל מעיו... אירוני אך הגיוני לחלוטין...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/5/13 14:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאון קפקא

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה