התרוצצתי בחדרי מפינה לפינה, לא מצאתי שקט, בכל מקום הצל הענקי
הזה רדף אחריי שוב ושוב ושוב. נכנסתי לאמבטיה, אחר כך
לשירותים, משם לחדר השינה ולסלון ופשוט לא מצאתי את השלווה
שחיפשתי.
נמאס לי שכל הזמן רודפים אחריי. הפסיכולוג שלי אומר שזה סתם
פרנויות ושאני צריך להתחיל להתמודד עם זה. הוא אומר שיש כרגע
בעיה בהשגת תרופות אבל גם ככה אני הולך לשרוד עם זה עוד הרבה
זמן, אז כדאי שאתחיל להתרגל. חלק מהפרנויות האלה הם פשוט פחד
נורא גדול מזה שאנשים מפחדים ממני. באופן טבעי כשאנשים מפחדים
- הם הורגים. יש כמה יוצאי דופן, שלא מפחדים, אבל לפי דעתי הם
מעטים.
אני באמת כל כך לא מזיק וההרגשה שכולם מפחדים ממני משגעת אותי.
אבל שוב, אולי זה הכל בכלל בראש שלי.
בכל אופן, התעוררתי ממש לא מזמן, היום הכל נראה כרגיל ואני
חושב שהיום הזה צריך להיפתח בצורה אופטימית. אני חושב שהדרך
הכי טובה לפתוח יום טוב היא שוקו. תמיד חשבתי ככה. משקה מרענן
ומתוק, בלי להתחשב בקלוריות - עושה לך טוב בלב. והנה, כל
הפחדים האלה היו באמת לשווא, השעה מוקדמת והדרך למקרר נראית
מוארת מתמיד. הנה, הקערה של הכלב כבר קרובה, כלומר שאני בפתח
המטבח, והנה כמה צעדים נוספים אל עבר המקרר ואני מצליח להתחיל
את היום עם שוקו, כמו שצריך. עוד קצת, זה כל מה שצריך..אבל,
הנה..הנה אני מרגיש את זה. החרדות שוב משתלטות עליי...אני ממש
יכול לשמוע את הנשימות, להרגיש את הצל הזה משתלט ומאיים. ממש
כאילו הוא כאן, מאחוריי, ואני שומע את הצעדים, את הלחשושים, את
הפחד מפניי, את הרצון להרוג. חייב לברוח. אני יודע שזה הכל פרי
דמיוני אבל בכל זאת יש משהו שהמוח פשוט לא מסוגל לפרש כמשהו
בלתי הגיוני כשהוא נדמה הגיוני לחלוטין לכל שאר חלקי הגוף. אז
אני רץ עכשיו, רץ ולא משנה לאן, בכל רחבי הבית, שכחתי כבר
מהשוקו, העיקר לרוץ, העיקר לברוח, העיקר לא להתמודד עם השד
הנורא הזה. אבל כמה אפשר לרוץ? אני רץ ורץ ומרגיש שהצל עדיין
מאחוריי, והוא מהיר יותר וגדול יותר וחזק יותר, והוא כל כך
מפחד ממני...הנה, הנה עכשיו, הוא מחזיק בידו חפץ, אני יכול
להרגיש את זה, אני רואה את זה דרך הצל, אולי, אולי זה הזמן
להביט לאחור, להביט לפחד בעיניים, להוכיח למוח שלי שהכל זו סתם
המצאה, תעתוע לא ברור, אז הנה, כל מה שאני צריך לעשות זו פנייה
קטנה בשביל לראות כלום. הנה, אני יכול. אוי אלוהים! אוי
אלוהים! זה לא דמיון! זו מציאות! לברוח, לברוח! לא, תעצור,
תזכור את תרגילי ההרגעה של הדוקטור: מחושים למעלה, מחושים
למטה, מחושים למטה, מחושים למעלה!



קוואץ'.