כבכול יום המתנתי לבואה בדריכות
בתקווה שסוף סוף ניפגש פנים אל פנים;
קולות מנעליה נשמעו במדרגות;
אני מכיר את צלילן מקומת הכניסה
ועד הקומה השישית בה היא גרה;
בבנין אין מעלית, אולם כאשר אני מאזין
אני יודע בדיוק את מיקומה בכל רגע נתון;

...עכשיו היא הגיעה לדלת דירתה
...מחפשת את המפתחות בארנקה;
...עומדת לשלוף אותם. אבל משום-מה - דממה!
כלום ייתכן שאינה מוצאת אותם?
לפתע אני קולט צליל פתיחת הדלת מבפנים
ונשמעים קול גבר, אישה וצחוקים;
אני מדמיין מה ששם קורה - מקנא ומתבייש.
אולם אני לא מתייאש כי מחר עוד יום יש.
         
          יוני 2011