סינדי הלכה לישון. היא איבדה את המטרונום
שספר עשרים וחמש רבעים לליבה, כעת
היא מנסה להשיב את הזמן
אחורה. היא שברה את הראש
על החזה של הבחור הלא נכון,
הקפיאה את נשימתו בעיניה. היא
מתרוצצת בין היערות שוב, עצומת-לב
כפות ידיה נעות ברוח, הדברים שוב
מתגלגלים בין עורה; הם מתהפנטים ממנה, הם
נכנסו לסיבוב אפוקליפטי ובשובו
ירעדו, אך לא בשבילה. היא מכשפת אותם
עם זרדים רקומי דם ואף לבשה מפה
שידעו להיכן ללכת כשתאבד שוב, הם
צוחקים מתחת לעלים ומתאהבים כמו ילדים.
לסינדי אין עוד הרבה זמן יותר, ריסיה החלו
להזיל את אחרון אבק הפרידות; היא כבר החלה
לנשק את האובך של סוסי הערבה
את כתלי המקלטים, היא מורה באצבעה
"לשם, לשם" - אך אף אחד לא שומע.
הזמן נערם כעת כמו הסצנה האחרונה של הסרט
בו אף עין אינה צופה. האדמה מתחילה לרוץ מתחתיה
והיא מפשקת את ליבה בין תהומות קטנים, היא
רקמה סיפורי אהבה עד מקסיקו שירתחו
לכשתקום
2015
סינדי
http://stage.co.il/Stories/597828
http://stage.co.il/Stories/602908
http://stage.co.il/Stories/537229742