אפרוריותם של
עננים צוננים,
האדמה צמאה.
עלי כותרת
נפתחים ברכות.
יד הגורל נושאת
אצבע חיננית,
היציבה מזדקפת.
הסנטר מורם מעלה
כלפי ארובות השמים,
בציפיה לעונג שינזל,
שינטוף מטה.

עלומי נעורים, מפכים
מתוך אגם של דמעות.
מתחת נהרות של
דם, חיים
מפכפכים ועולים,
זהרוריים למחצה,
ואז ללא אזהרה
העין מוכה סנורים.
הצלילים הגבוהים,
מתוקים קצת מדי.
לפעמים, גם
הפרי האסור
עת הבשיל,
לא מותר.

שוב לא ניפגש,
את לוחשת.
והרעם מהדהד
בתוך הגוף,
אך הברק,
עוד מאחר לבוא.