אהובתי חטפה ממני כאפה
לא כאפת שטות,
כאפת מציאות
כי נמאס לי ממנה
נמאס לי להיות קהל ההטפות
של חלום ה"להיות מה שאתה רוצה להיות"
שמכרה לי בעיניה השובבות, הכל יודעות
ובמילותיה הגבוהות-גבוהות
נמאס לי משטויות במיץ עגבניות
כדברי הקלישאה החבוטה;
שטות כמו שת"א היא היא המקום
לחיות בו
חופשי מדאגות
רחוק מעיניים בוחנות
ומדעות קדומות...
אבל אל תדאגו לה לאהובתי
היא תמיד נופלת על הרגליים
ויש לה אינסוף נשמות:
טובות יותר או פחות
שברגע שתחפוץ הן יתדפקו על דלתה
כמו שומרות המלכה,
מהופנטות מתפיסת עולמה
יקשרו את גורלן בשלה
רק שאני,
מאסתי בה
אז נפנפתי אותה מחיי
כשהשתחררתי מטלפיה
והתעופפתי מחיקה
היוקד-לוכד
הלוהט-שורט
ואין לי כוח לשמוע קולה
ואין לי רצון לראות את פניה
וכנראה שעוד כמה שנים
גם לא אטרח לספר לכם עליה. |
