הלכו שמחה ועצב אל האדם
בתקווה לשכנעו לשהות בצילם.
אמרה השמחה לאדם:
שהה נא בצילי, הטה ראשך בחקי.
כך ייטב לך וכך תשמח.
רצה האדם לענות ,אך בטרם הספיק
לעצב נאלץ להקשיב:
הו אדם, מה תמים אתה
וכי שמחה תמיד תהיה איתך?
לא, איתי תהיה וגם אני לך אתן מחסה.
רצה האדם למרוד, לסרב - להגיד לא
מה לו עצב כי יכביד עליו
והוא הרי בשמחה רוצה.
עם שמחה וקצת עצב עוד אפשר להסתדר
אולם למה אותו רוצים לסדר?
לא,צעקה שמחה-רק שמחה לך תהיה
ומנגד אמר ההיפך העצב.
ראה האדם כי כוחות אדירים מעליו
ורצה לבכות, להעלם-או לא להיות.
כך נתן את בבכי קולו
ומיד לעצב הסגיר עצמו.
עם עצב אמנם לא כל כך נורא
אולם מדוע לא שמחה?
אך את עצב ניסה לנטוש
מיד מהלומה קיבל על הראש.
עברו שנים, באין תקווה
כל מחשבה לו עצבות הוסיפה.
כך הבין שבזאת לעצב מסגיר את עצמו
ולכן בלם מחשבות עצובות.
עברו שנים ועצב התעייף
את האדם לשמחה עופף.
ראה האדם שמחה ועלץ ליבו.
אושר זה לא יכל לעכל
חשב וראה את ההבדל.
חשב על הזמן אותו איבד עם עצב
ועצבות נשתלטה עליו.
כך הסגיר לעצב שוב עצמו
וחוזר חלילה...
. |