עמדתי שם בתחנה .המתנתי לאוטובוס.
כביש רחב  בתל אביב, אמצע היום, קיץ.
דקות של המתנה שגרתית שעשויות לחלוף כך סתם.
אנוסות הן עלינו.
מה עושים אנשים כעת בתחנה, הרהרתי .
הייתי משועמם. הבטתי בשעוני והערכתי שאם לא יהיו פקקים יוצאי
דופן, אז האוטובוס יגיע תוך מספר דקות.
המקום- מוכר הוא לי.אפשר לומר תחנה רגילה, פוסטרים מודבקים,
ספסל שטוח לממתינים וזהו.

הבטתי על האנשים. כרגיל היו אלו אנשים מבוגרים או בני נוער.
לא, אנשים לא אוהבים להמתין בתחנת אוטובוס. ניתן לומר שההיפך
הוא הנכון.תוכל לראות אותם מביטים אנה  ואנה  יש מי שקורא
עיתון ומי שחוטף כריך ,אולי לא מרעב ממש אלא להפיג במעט את
השעמום.
בצד השני של הרחוב ניתן להבחין בתחנה דומה וגם שם יש אנשים
ממתינים .
מסביב הכל זורם. מכוניות נוסעות, אנשים פוסעים על המדרכות,
צחוקים וכן ויכוחים. בקצרה-רעש מתגלגל של רחוב.
רק בתחנות אנשים עומדים, או יושבים, כמעט פסיביים-עד שיבוא
האוטובוס ויגאלם.
כמעט היה זה עוד יום שגרתי חשבתי לעצמי.
לפתע - היא הצטרפה לממתינים בצד השני.
המכוניות החולפות לא הצליחו להסתיר אותה
והכרתי אותה מיד.
יפה ותמירה כמו אז. שערה הבלונדי שזור ומורם באופן שובה לב.
פניה מעוצבים במעין נחישות קלה.מבטה נראה למתבונן בה, כאילו
חולף מעל הכל ואינו קולט את המתרחש סביבה.
היא היתה כמין הבזק שלא עיכלתי.
שנים שלא פגשתי אותה למרות מאמצים שעשיתי לאתר אותה בגמר
לימודי באוניברסיטה, והנה-באחת היא מולי.
אני צריך רק לחצות את הכביש ,הסואן אמנם,
ולומר שלום.
האמנם רק להגיד שלום.
אהבתי את הבחורה שבתחנה ממול.
הבטתי בה, התרכזתי בה כמבקש לגשר על פער המרחק.
תהיתי כמה המרחק הפיזי בינינו קצר, אך דומה שאין גשר שיכול
לחבר בינינו.
תמונות מתקופת לימודי שבהם הכרנו עלו והציפו אותי:
הנה אני והיא מהלכים יד ביד, מסביבנו המולת אנשים ואנו מרוכזים
בעצמנו , לא אכפת לנו מדבר.
נזכרתי בנשיקה הראשונה איתה ליד בית הקולנוע, שחייה בבריכה,
קניות בשוק, שיחות ארוכות לתוך הלילה.
דחיפה קלה של מאן דהוא הוציאה אותי מתוך הרהורי. האומנם כל זה
שייך לעבר.
האם אין בזה כל ממשות או סיכוי .
עודי תוהה ולידי ממש עמדו זוג נערים בגיל תיכון, כמו לא שייכים
לתור.
היא,נערה -אישה.פניה שובבים וגוף חטוב.
הוא, מרושל משהו, רזה וגרמי.
הם היו מחובקים.חזה לחזה ושפתיים לשפתיים.
איזו עוצמה, חשבתי לעצמי.הם הרי מרוכזים בעצמם והמיקום הוא ממש
מקרי.
אותם כנראה לא עניין אם מגיע אוטובוס או מתי יגיע אם בכלל.
מתעלמים לחלוטין מהמבטים שתלו בהם אנשים, כמו גידרו סביבם גדר
פרטית לא נראית.
לא יכולתי שלא להביט בזוג הזה. חשתי מין אי נוחות בכך שבעל
כורחי אני צופה בהם בשעת להט זו.
מהי הדבקות הזו , שאלתי את עצמי שאלת תם. האם זו תשוקה, אהבה,
מה?.
נזכרתי לפתע בבחורה שבתחנה ממול וחשתי בחוסר אונים. אולם מדוע,
לא הבנתי.
הרי ידעתי שהיא לא אהבה אותי, לפחות לא כפי שאני אהבתי אותה.
כך היה אמור להיות קל יותר ,לא כן.
פעם,באחת רגעי ההתקרבות בינינו סיפרתי
לה על ריגשותי העזים אליה.
ציפיתי לתגובתה, מביט אליה והיא הסיטה את מבטה ממני. נגעתי לה
קלות בסנטרה, מסיט אותו אלי בעדינות-אולם היא השפילה מבטה.
היא לא אמרה כלום. שתיקתה היתה תשובה רועמת.חשתי באותו הרגע
כאילו האדמה נעלמה לי מתחת לרגליי.
איך יכולתי לומר לה על אהבתי אליה .כעסתי על עצמי ,על וידוי
האהבה.
אז מה היה כל זה, שאלתי.
האם היה זה מעין משחק. חשבתי להתפקע מכעס ותסכול.
" לא בכל מקום בו גדלים עצים זו אפריקה"
זה מה שהיא ענתה לי.
הבטתי בה כלא מאמין. היא השיבה לי מבט חודר, כעוס משהו, כמו
אומר לי מה יש כאן להבין והסתלקה לה.
יותר לא נתנה לי הסברים.
זוג הנערים שלידי עדיין היו מחובקים ושאלתי את עצמי  " האם זו
אפריקה" .
לא ידעתי האם אני הוא זה שצריך לדעת את התשובה, או אולי הם
ביחד או כל אחד לעצמו. האם הם שואלים את עצמם שאלה זו?
חזרתי לבחורה ממול. היא לא הבחינה בי- כך סברתי.היא עמדה
ונשענה קלות על דופן התחנה, מביטה מן הסתם לכיוון ממנו צפוי
להגיע האוטובוס לו חיכתה.
נוח היה לי שהיא לא הבחינה בי. כך יכולתי לצפות בה ו " לעכל "
את נוכחותה וכן את המשפט המיוחד בו תיארה את המצב  מבחינתה.
איך יכולתי, שאלתי את עצמי ללא מענה, לפסוע במשעול האהבה, כאשר
איני צופה לראות האם גם מהצד השני פוסעים לקראתי.
כיצד זה עשיתי את הדרך לבדי , בהרפתקה חד צדדית וחד כיוונית.
נותרתי לבד בשביל, מנוע מלחזור לנקודת ההתחלה.חשתי כאדם המעבד
אדמה יבשה,אדמת טרשים,ללא טיפת מים.
כאותו האדם השומע את האדמה אומרת לו
" כל שתעבוד לא איטיב עמך,מאום לא יעזור.
הרי אם לא ארצה שיצמח כאן דבר - זה תלוי
גם בי . לא כן "
מי כאן החוטא  יותר או האחראי-שאלתי.
זה המתעקש לעבד את אדמתו , גם כשאינה מאירה לו פנים, או אולי
האדמה שנותרת אדישה ושוממה.
האם זה האוהב ואינו נאהב חוטא הוא. ואם כן- למי הוא חוטא ?
הלעצמו או לצד השני.
מדוע זה שוב אני במבוכת שאלות ,הרי ניתחתי את העניין שוב
ושוב.
היא עמדה שם תמירה וברורה, כמו מתריסה את התשובה למולי.
היא לא משה ממקומה .מדי פעם הסיטה שערות בודדות שהעזו לצאת
מתסרוקתה.
הרהרתי לעצמי ,כיצד היא לא הבחינה בי עד כה. הרי אני מולה ממש
ולא השתניתי חזותית
באופן שלא תוכל להכירני. ידעתי אומנם שהיתה לה תכונה כזו לא
להביט ישירות במה שניצב מולה ,אלא להסתפק ב"סריקה " קלה ולקלוט
את התמונה כולה ובכל זאת העניין היה תמוה בעיניי.
היא עמדה שם כאומרת -תסתכל בי וחקור כמה שאתה רוצה, העיקר
שתגיע כבר לתשובה ולמסקנה.
שוב אמרתי לעצמי, הנה יש כאן מצב לא סימטרי. אני המתבונן ,
החוקר המנסה לדעת ולהבין.ואילו היא- היא אינה עושה מאומה, פשוט
עומדת וממתינה.
אינה נסתרת או מסתירה את עצמה-נהפוך הוא.
האם היא משתתפת ב" משחק " גם שאינה מודעת לו, או שתנאי
להשתתפות במשחק הזה היא אכן מודעות לכך?
האם כאן נמצאת התשובה ,שאלתי.
הנערים היו  עדיין בעמדת האוהבים.לא היה ספק יותר בדבר אהבתם.
לפתע הגיע אוטובוס מהצד השני ונעצר בתחנה ממול. היא בטח תעלה
ותיסע לדרכה,כך היא תעלם ומי יודע מתי אראה אותה שוב,אם בכלל.
כעסתי על עצמי ,על ההרהורים ועל כך שאפשרתי לה להעלם מבלי
שניסיתי ליצור איתה איזה קשר.יכולתי לנופף עם ידי ,לבטח היא
היתה מבחינה בי.
כעסתי על שלא נגשתי אליה.חשתי כטיפש שניתנה לו הזדמנות נוספת
לברר פרק חשוב בחייו והחמצתי אותה.
רציתי לזעוק לה , למחוק את הוידוי,לומר לה שהבנתי, שאף כי
אהבתי אותה אז וכן כעת - אין לי כעס בליבי עליה.
סרקתי את נוסעי האוטובוס במעין סיכוי אחרון לסמן לה על נוכחותי
,אולם זה היה מאוחר מדי- האוטובוס יצא מהתחנה לדרכו.
ליוויתי את האוטובוס  העוזב במבטי. הרי זה יכול היה כה פשוט
לחצות את הכביש,לגשת אליה ולומר לה ...
עודני מהרהר בדבר,חשתי בטפיחה קלה על
כתפי. הסתובבתי ותדהמתי היתה מושלמת.
היא עמדה  מולי עם חיוך רחב על שפתיה.
" אז ראית אותי " שאלתי .
היא לא ענתה רק הרחיבה את שחוקה בשובבות .
" רציתי רק לדעת אם הבנת " היא אמרה.
לא עניתי לה. במקום זאת הצבעתי על הנערים המחובקים.
" אפריקה " אמרתי. שנינו צחקנו.