חושבת לעצמי מחשבות אגואיסטיות, מדפדפת בתמונות שלך, מרפרפת על
הרגעים היפים שלך. וגם על היפים פחות. מנסה לאמץ את העיניים
ברגעים שפחות, להתרכז חזק ועדיין לראות אותך. את אותו הילד
שעמד והביט לשמים בעיניו הכחולות. כמה חלמתי עליך. מרפרפת על
נקודות בחיים שלך ורוצה להיות שם. רוצה להיות חלק מזה, לראות
אותך בשפל, נופל על הברכיים ולהחזיק את ידך. רוצה להגיד שיודעת
את כאבך למרות שלא באמת יודעת, רק מכירה את הסיפור. רוצה לראות
אותך מושיט לי יד, מתפרק מכאביך, וחוזר לעמוד על הרגליים. רוצה
לראות שאתה מפסיק לעשן, שיש לך פתאום סיבה לקום בבוקר, שלחיים
שלך יש מטרה. רוצה לדעת שאתה חושב על עתיד ושהוא יפה לך, יפה
כמוך. רוצה לראות אותך עולה מהזבל שבו חיית עד עכשיו, רוצה
לראות אותך בונה חיים של מבוגרים, חיים אמיתיים. מדברת איתך
בשיחה רדודה ורק מקווה שהיא לא תפסיק. שתמשיך לדבר איתי אל תוך
הלילה, ומשם לנצח. שתמשיך להתעורר לידי כל בוקר, עם חיוך.
שהחיים שלך יביאו לך שמחה, רוצה לדעת שאתה מאושר. והמחשבה
האגואיסטית ביותר היא שלא תעזוב לעולם כי תדע שאני זאת שהצילה
אותך, שאני הדבר הטוב ביותר שקרה לך. שאני זו שגרמה לך להישאר
קרוב, למרות כל הבנות שסובבו אותך בימיך היפים. לדעת שאני זו
שהכריחה אותך להתמודד עם המציאות ועם רוחות העבר, לדעת שהייתי
שם, לדעת שעזרתי לך בכל צעד. לדעת שראית אותי לאורך כל הדרך,
חשבת עליי בכל שלב, לדעת שאתה יודע, שאני...