מוקדם מאוד בחיי היה כבר מאוחר מדיי

קראתי את המשפט הזה באיזה שהוא ספר בתור נערה ומאז, זה המשפט
שאיתו אני מזדהה יותר מכל.

כבר כשהייתי בתחילת גיל ההתבגרות וכל חברותי התחילו להרוויח את
דמי הכיס שלהן משמרטפות עבור משפחות מקומיות, כבר אז, הבנתי
שאני שונה. אף אחד לא התקשר אליי בפעם השניה. זה לא שלא אהבתי
ילדים. הם קצת הפחידו אותי. היצורים הבלתי צפויים האלו,
שעשויים להשבר מכל דבר לא נכון שאולי אעשה איתם. החברות שלי
היו פוצחות בדיבור מצוייץ וצחוק מתלהב כשהיה זאטוט באיזור, אבל
אני מעולם לא הייתי כזו.

השנים לא הפסיקו לעבור. במהלכן עברתי שני נסיונות אובדניים,
ופצעתי את עצמי על בסיס קבוע. פסיכיאטרית של בית החולים אפיינה
איתי כסובלת מדכאון קליני. והתחלתי טיפול אצל פסיכיאטרית
לילדים, אפילו שכולנו ידענו שכבר מזמן איני חושבת כמו ילדה.
ידעתי שזה שלב שבו אני אמורה להפסיק להרגיש חסרת אונים. האמת?
אי אפשר להגיד שהרגשתי משהו. הייתי כמו ניצב בסרט שכתבו על
החיים שלי. שום דבר לא היה הגיוני, וממש לא הלך לפני התסריט.
החיים תמיד נראו לי כמו משהו שאני צופה בו מהצד, ואני רק זמנית
בו. מעולם לא היו לי חלומות ריאלים. חלמתי להתחתן עם נסיך,
לגור בארץ רחוקה שבה הכל לקוח מסרט של דיסני, שאנשים מדלגים
ברחוב וצוחקים בלי סיבה. תוכניות לעתיד נראו לי דבר מיותר. בכל
מקרה לא תכננתי להיות פה לאורך זמן.

עבר מאז יותר מעשור. כבר לא רק נדמה לי שאני שונה. בתור נערה
תכננתי וחשבתי. ארבעה ילדים. שניים באיזור גיל שלושים, הפוגה
של כמה שנים ואז עוד שניים. לא סתם בחרתי בשני זוגות, אני
מאמינה שלילדים לא טוב לגדול לבד. אנשים נוטים להתחלק לזוגות,
ומספר אי זוגי של ילדים יגרום לכך שאחד מהם, באופן ודאי, יהיה
בודד כבר בילדותו. זה היה לא הוגן בעיני לעולל לילד שיהיה לי.
זו היתה התוכנית הכי ריאלית שהיתה לי. ואם אי פעם שיתפתי מישהו
בה התגובה תמיד היתה של הפתעה. "לא חשבתי שאת רוצה ילדים, את
לא נראית הטיפוס". את המשפט הזה שמעתי בוריאציות שונות מאנשים
שונים, שהכירו אותי פחות ויותר טוב.
מאז הפנמתי. אין לי את זה. אין לי את הצחוק המתגלגל, הדיבור
הצייצני, האמפטיה העירנית של אמא. אין לי את הכלים להתמודד עם
ילד.

קיוויתי זמן מה שאכיר בחור עשיר, אמיד לכל הפחות, שיאפשר לי
לעבוד בחצי משרה, ואת יתר היום להקדיש לילדינו. לבלות איתם אחר
הצהריים של למידה, אחר כך נלך לפארק, נבקר במוזיאון אחת לזמן
מה, וערב בשבוע יוקדש לבילוי משפחתי. שבתות יעברו בנחת, וכל
הזמן אעריץ את העוללים. הילדים האלו כמובן יהיו כליל השלמות,
לא רק כי הם שלי, כי הן יהיו נקיים, מחונכים, מנומסים, ידברו
בטונים רכים, לא ישתטחו על הרצפה בסופר ולא יצרחו לשמע המילה
לא. ואז הבנתי שהבחורה בחלומות שלי זו לא אני ולא יכולה להיות
אני. אני לא מי שקיוויתי שאהיה. הייתי ונשארתי בחורה שנתונה
לשינויים הורמונלים וכימיקליים שהגוף שלה לא מיטיב להתמודד
איתם.

חקרתי את הנושא. מה קורה לילדים שהאם לוקחת כדורים נגד דכאון
בזמן ההריון. התשובות לא היו מרנינות. מאידך, ילד שגדל בסביבה
לחומה ומתוחה גם עתיד לסבול מבעיות. איך אני יכולה להיות אמא
כשאני בקושי מצליחה להחזיק לעצמי את ראש מעל המים?

דכאון הוא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. לפעמים אנשים לא מבינים,
אבל זו מחלה, כמו סרטן, שאין לה תרופה של ממש, אוכלת אותך
מבפנים. התרופות עוזרות. אבל עד גבול מסוים. ניסיתי להתמודד עם
העולם בלעדיהן, מתוך מחשבה שבעתיד לא אוכל להסתמך על כדורים
שישאירו אותי יציבה. זה נגמר בכי רע. והבנתי שאין ברירה אלא
לחזור. אחת לכמה חודשים אני מוצאת את עצמי בתנוחה עוברית
במיטה, מרחמת על עצמי בלי סיבה, כועסת על עצמי בגלל הרחמים
העצמיים, ובעיקר מרגישה לבד. לוקח לי כמה ימים למשוך את עצמי
החוצה מהמצב הזה ולמרוח חיוך מזויף על השפתיים. זו רוטינה שכבר
למדתי להכיר. בתור רווקה אפשר לחיות איתה. אבל אני בספק עם
ילדים קטנטנים שרק מצאו את עצמם פתאום בעולם המוזר הזה, יהיו
סלחנים כלפי זה שאמא שלהם צריכה הפוגה מהם כל כמה שבועות.
נעלמת לריק משלה.

הדילמה הזו רודפת אותי מדיי יום. ילדים קטנים הם דבר מופלא
בעיני, הפרויקט הכי מדהים שאפשר לקחת בו חלק. אבל האם אני באמת
רוצה להביא ילדים שיהיו פגומים כמוני? זה מעשה כל כך אגואיסטי
בעיני. יהיה לי כיף לראות אותם גדלים, לטפח אותם, לתת להם את
כל מה שאני יכולה.
הבעיה היא, שכבר הבנתי מזמן שכל מה שאני יכולה לתת זה פשוט לא
מספיק. הפחד הכי נורא שלי הוא שהילדים שלי יהיו כמוני.