השקט הרועש הזה,
מייסר, קורע, מנחם ומלטף,
וברגע שאתה לא מסתכל,
סוטר לך בחוזקה על הפנים,
מטיל אותך בחזרה אל אימת המציאות הקרה,
אל הבדידות שלא הרגשת זמן כה רב,
שלא חשבת שתרגיש שוב,
שלא רצית להרגיש לעולם.
ואיפה הם היום,
אלה שהיו בעלי הנחמה,
שיכלת לפרוק עליהם את העצבים,
איך הם התאספו בפינה,
מסתתרים תחת המדרגות,
מכוסים באבק וסדינים ישנים,
מחכים להתפוצצות שלך,
מחכים לשווא.
השירים הישנים,
אלה שפעם היו קורעים ממך את הזמן,
מתנגנים שוב ברקע,
הראש מעבד אותם,
מעכל אט אט,
האוזניים מסרבות להאמין שחזרת אליהם,
שוב, כמו סם מנחם.
אז אתה יושב, בוהה בתקרה האפרורית
בעיניים מזוגגות, רואה ולא רואה,
מקשיב לקולות שחשבת שנעלמו,
בזמן שהפצע הישן מסרב להגליד,
או אולי בגלל שאתה לא נותן לו,
פותח אותו מחדש כל הזמן.
הפנתרים מקפצים סביבך,
מחפשים בשר טרי לנעוץ בו את שיניהם,
מחכים למשוך אותך אל בית הקברות הישן,
החשוך, זה שאתה מכיר כל כך טוב,
בעל כורחך, אבל מכיר כל כך טוב.
למרות שאתה מלא כמו שמעולם לא היית,
לרגע קצר אתה מרגיש ריק יותר מתמיד,
ואפילו שמעולם לא היית מוקף כל כך הרבה אנשים,
חמים, קרובים, אוהבים,
מזמן לא הרגשת כה בודד,
ואתה יודע שזה לא הוגן,
כי הוא איתך, שלך, תמיד,
בדיוק כמו שאתה שלו.
ואפילו שאתה יודע שזה רק רגע חולף,
ולפני שתשים לב הוא יעלם לו מעבר לפינה, מעבר לגבעה,
יחליק לו במורד הזכרון אל האינסוף של השכחה,
יפנה את מקומו לאושר שאמור להיות שם במקומו
אתה תופס אותו ביד חשופה ומפוצץ אותו על הדף. |