הם היו מאוהבים והם גרו בחדר אחד קטן. חדר אחד שעטף אותם,
ארבעה קירות ומיטה אחת שבה ישנו ביחד, התעוררו ביחד, עשו אהבה,
דיברו שעות ארוכות, רבו, בכו וצחקו וסיפרו סודות כמוסים שאף
אחד אחר בעולם לא ידע.
החדר הקטן הזה תמיד עטף אותם, תמיד היה עד לאהבה שלהם. מאוחר
בלילה, בשעות הכי חשוכות, קצת לפני הזריחה, היא הייתה מספרת לו
את הסודות הכואבים שלה. הסודות שלא חשבה שיעלו על שפתיה בקול
רם יותר לעולם, הסודות שהכי התביישה בהם. הוא הקשיב, כמו תמיד,
וליטף וחיבק וניגב את דמעותיה ואהב אותה כמו שהיא, ושום סוד
שסיפרה לו לא גרם לו להסתכל עליה אחרת. הוא עדיין ראה אותה יפה
וטהורה והאהבה הגדולה שלו. והחדר שעטף אותם הקשיב גם הוא
לסודותיה, ראה גם הוא איך הוא מקשיב לה, מלטף ומחבק וכל כך
אוהב. והחדר עטף אותם אחד עם השני והמשיך להתבונן בהם.
לפעמים הם היו רבים, צועקים, מאבדים שליטה. שניהם ידעו שתמיד
ישלימו, למרות הפיצוץ. למרות הקושי תוך זמן קצר הם היו משלימים
וסולחים ומלטפים ומבקשים מחילה על כל המילים הרעות שאמרו ולא
התכוונו והיו מגיעים להסכמה ואהבה מחודשת. וכמו תמיד החדר שעטף
אותם היה מחכה בסבלנות שיפסיקו לריב, כי גם הוא כמוהם ידע שהם
תמיד משלימים, תמיד חוזרים לאהבה שלהם.
יום אחד היא עזבה אותו וטסה לארץ רחוקה, השאירה אותו לבדו
בלילות הגשומים. אותו ואת דמעותיו במיטה הבודדה בחדר הבודד.
והחדר שפעם עטף אותם רצה לעטוף אותו, את הבחור המסכן עם הלב
השבור שאהובתו עזבה אותו ולא ידע אם תחזור אליו. החדר עטף
וחיכה יחד איתו לשובה וחלק איתו את הבדידות ואת געגועיו
וכמיהתו לאהבתה. הוא חלק איתו את חלומותיו הכואבים, את הדמעות
והלבד ויחד איתו האמין שהאהבה עוד תשוב לחדר הזה.
לאחר חודשים היא שבה אליו, בפחד גדול. שניהם לא ידעו אם יאהבו
אותו הדבר, אם יוכלו לחזור לחיות בחדר ההוא כמו פעם. אך הכל
היה יפה וקסום ועדין ואוהב ממש כמו פעם, אולי אפילו יותר. גם
היא התגעגעה אליו מאוד, לא הפסיקה לחשוב עליו, עד שלא יכלה
יותר ושבה אליו, יפה וקורנת יותר מתמיד.
כל הלילה נשארו ערים. מנשקים, מחבקים, מלטפים, נוגעים כאילו זו
הפעם הראשונה. כל הלילה דיברו ואהבו והחזיקו חזק חזק אחד את
השניה, רק לא לאבד שוב, לא לחזור אל הבדידות הנוראה. היא סיפרה
לו סיפורים על המסע הארוך שלה, על ההתלבטויות לחזור, כמה חשבה
עליו. מה הוא עושה, אם הוא גם חושב עליה. הוא שתק והקשיב
לשפתיה המתוקות מדברות אליו, לא אמר מילה, אך היא ידעה את
תחושותיו.
והחדר שב לעטוף אותם ואת אהבתם הגדולה, שרק גדלה עוד ועוד.
החדר הזה, שאהב להיות הבית שלהם, ארבעת הקירות שלהם, שעטפו
אותם. והם אהבו אותו, את הבית הקטן שלהם, שמילאו באהבה הגדולה
שלהם.