[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אתי בן סימון
/
ירוק וורוד

היום אמור להגיע מקרר חדש. משהו נוצץ ומבריק שיעמוד במטבח שלי
ויתן לי תחושה שחיי מתקרבים בצעדים קטנים לחיי הפוסטר הזוהרים
שאני רואה כל יום בטלויזיה. חוצמזה גם תירוץ מצויין להיפטר
מהגרוטאה הירקרקה הזאת שעברה אליי בירושה כמו כלייה לא מתפקדת.
עשה יותר נזק מאשר תועלת, אבל לכי תגידי לא לאמא. "למה שתוציאי
עוד כסף, זה כמעט חדש" היא אמרה לי בקול מתפלא. אם 1970 זה
כמעט חדש מבחינתה, באמת אין טעם להתווכח. בסוף נשברתי. כמו
שההיסטוריה מלמדת, את הקרבות שלנו צריך לבחור בקפידה. שנים עם
אמא שלי לימדו אותי שכל דבר שאסכים לו יהיה בהכרח פחות גרוע
מלהתווכח איתה. הצלחתי להחזיק מעמד חודשיים. הכלייה הזו הציפה
לי את המטבח שלוש פעמים שלא נדבר על כל היוגורטים שהתקלקלו
בטמפרטורה הכמעט טרופית שלו.
בחברה אמרו לי שיגיעו בין תשע לאחת. הזמנתי את הדגם הכי יפה
שלהם, שתי דלתות ופריזר שעומד בפני עצמו, בצד. אני לא מתכופפת
יותר בשביל אף אחד ,אפילו לא בשביל שניצל. למרות שידעתי שאין
סיכוי שהם באמת יגיעו בתשע עדיין קמתי מוקדם, כנראה מהתרגשות.
מיד התחלתי בטקס הפשרת המקרר. כיוון שגם ככה הוא לא ממש קירר
זה היה די קצר. הסתכלתי בשמחה ומעט חמלה במקרר הירוק שלי. יש
לו צורה של קופסא מתכתית שמנמנה מקדימה ונמוכה קצת. החלק
התחתון מעט חלוד אבל זה איכשהוא מתכתב יפה עם הידיות בצבע חרדל
שיש לו. עולם חדש מחכה לו עכשיו יחד עם כל הטלויזיות ומסכי
המחשב השמנים שצצים כמו פטריות אחרי הגשם בכל מדרכות העיר.
עולם הטכנולוגיות הנטושות.  
ב 11 החלטתי להתקשר לחברה ולרחרח קצת מה קורה. "שלום,מדברת
אפרת קציר מרחוב הנביאים 3. אמורים להביא לי מקרר היום. את
יודעת מה קורה עם זה?"  נראה שהפרעתי לפקידה באמצע תהליך מאוד
מורכב של מירמור פנימי כי היא נשמעה מעט חסרת סבלנות שהיא אמרה
לי "אני רואה את ההזמנה שלך גיברת, הם יגיעו היום אין מה
לדאוג" ."את יודעת במקרה מתי?" ניסיתי את מזלי.  "אני לא רוצה
להבטיח יש להם הרבה הובלות היום אבל את ברשימה אל תדאגי" המזל
לא הקשיב. "טוב תודה" סגרתי את הטלפון.
ברוח מעט פחות חגיגית חזרתי לטקס החלפת המקררים. החלטתי למיין
את מוצרי המזון שהיו פרושים על השיש כך שבכל מדף תהיה קטגוריה
אחרת. במקרר החדש יהיו לי לפחות שש מגירות ויותר מעשרה מדפים.
אפשר לרדת לדרגת מיון כזו שלכל מלפפון תהיה מגירה משלו. המחשבה
הזו ריגשה אותי מאוד והחזירה לי מעט רוח למפרשים. פניתי לחלון
לחפש משאית הובלה, אבל חוץ ממשאית זבל לא עבר כלום.
ברבע לאחת נהייתי די עצבנית, התקשרתי לחברה ואמרתי בטון הכי
תקיף שהצלחתי לאמץ :"תקשיבי לי טוב אני לא הולכת לעבודה היום
כדי לחכות למקרר שלכם. הבטחתם שהוא יגיע עד אחת" "גיברת קציר"
היא אמרה בחיוך מעושה "אל תדאגי הם בדרך אלייך"."מתי הם
יגיעו?" שאלתי, "אני לא יכולה להבטיח אבל הם בדרך" החיוך
המעושה הפך לזיכרון מתוק. "אולי תתני לי את הטלפון שלהם ואני
אשאל אותם?" ניסיתי גישה נועזת ואסרטיבית. "אני לא יכולה לעשות
דבר כזה גיברת קציר יש להם את הטלפון שלך והם יגיעו אלייך
בקרוב, בסדר? להתראות". ובסיום המשפט חסר האויר הזה היא ניתקה
לי. שפופרת הטלפון שלי נעמדה דום ונראה שחורי הדיבור שלה הלכו
והתרווחו בתדהמה. החלטתי ליתר ביטחון להחזיר את המקרר שלי
לחשמל. מי יודע אם המקרר החדש יגיע אי פעם.
"נראה שניצלת הפעם" , חייכתי אל המקרר הירוק שלי בעייפות
.להפתעתי הרגשתי תחושה עמומה של הקלה. בכל זאת לא בכל יום
שולחים פריט משפחתי חסר ערך אל הפארק הלאומי לטכנולוגיות
נטושות.
בשעה שתיים החלטתי ללכת לנוח. מאורעות היום הכריעו אותי. גם
ככה להחליף מקרר זה לא עניין פשוט ועוד בסוף הוא אפילו לא בא.
בזה כבר אי אפשר לעמוד,  אז נשכבתי.
מיד שעצמתי את עיניי נרדמתי. לפתע הייתי ביער נטוש מלא בעצים
רזים ומקריחים. ישבתי על אבן שטוחה ליד מדורה קטנה שמנצנצת
בכתום. הבגדים שלי היו קרועים ומנוקדים בחתיכות אדמה ושערי היה
פקעת סתורה. בשמים שטו עננים מאיימים והירח זהר במלוא אורו,
מכניס מעט חמלה לנוף. לידי ישב המקרר הירוק שלי, נראה שעבר
עליו הרבה והוא איבד קצת משקל מתלאות הדרך. הידית החרדלית שלו
נטתה הצידה במין חיוך עקום. לידו התהלך מיקרוגל עם שריטה בדלת,
צולע על רגלית ימין ונראה מהרהר. מצידי האחר ישבה טלויזיה
שמנמנה שחוט החשמל שלה משתעשע איתי בשובבות.
שלחתי יד ללטף אותה ופתאום שמתי לב לפתק מבד שתפור לי לשרוול.
נראה שהוא נקרע מבגד אחר והיה כתוב עליו בדיו חיוורת "גיברת
אפרת קציר, רחוב הנביאים 3".  מפוחדת מעט, ניסיתי לשאול איפה
אנחנו?  אך כל מה שקיבלתי בתשובה זה דפיקות וצלצולים. קירבתי
את האוזן למסך הטלויזיה שלצידי ועדיין כל מה ששמעתי הוא סדרה
של דפיקות וצלצולים. פתחתי את עיניי והבנתי שמצלצלים בדלת.
עדיין מהורהרת, גררתי את עצמי עם הפיג'מה והכל אל הדלת. מולי
עמד בחור מזיע שלידו מקרר קטן ורגיל בצבע לבן. באחת חושיי חזרו
אליי.
"גברת קציר?" הוא שאל.
" כן, אבל זה לא המקרר שלי" עניתי.
"מה זאת אומרת? את לא אפרת קציר מרחוב הנביאים 3?".
"אני כן" חזרתי בכעס "אבל זה לא המקרר שלי. הזמנתי מקרר עם
פריזר עומד וכאן זה ברור לכולם שהפריזר שוכב".
"נו, יותר נעים לשכב את לא חושבת?" הוא חייך בשובבות.
"זה תלוי איך ומתי" עניתי בקור רוח "הפריזר שלי צריך לעמוד.
המקרר הזה לא נכנס אליי הביתה" .
"תראי גברת אם אני לוקח מפה את המקרר זה ההפסד שלך, לא ישלחו
לך חדש".
"ישלחו גם ישלחו" עניתי בלהט של מצביאים "אני שילמתי על פריזר
עומד וזה מה שיעמוד לי במטבח. שום מקרר חסר ניצוץ שכזה כמו שיש
לכולם. שלום ותודה". טרקתי את הדלת והצצתי בעינית.
הבחור המסכן ,דווקא חמוד עכשיו שאני רואה אותו בקלוז אפ, עמד
במסדרון ונראה שהוא מזיע אפילו יותר ממקודם. הוא פתח את מכשיר
הקשר שלו וצעק לתוכו משהו לא ברור. כל המסדרון הצר התמלא רעשים
שהדהדו הלוך ושוב בין הקירות. פתאום ראיתי את הדלת ממול נפתחת
ואת השכנה שלי צועקת לבחור המסכן "מה קורה לך? אתה לא שם לב
ששלוש בצהריים?" להסתבך עם גב' מרקוביץ' זה סיפור אפילו יותר
גדול ממקרר עם פריזר שוכב. פתחתי את הדלת ואמרתי לבחור "כנס
כנס, שלא תעיר פה את כולם".
"תודה" הוא חייך חיוך נעים ונכנס. מסתבר שהחברה באמת התבלבלה
והוא יצטרך לחזור פעם אחרת. נרגעתי ושאלתי אותו אם הוא רוצה
משהו לשתות. "מים קרים אם יש לך" הוא ענה. "קצת קשה להחזיק מים
קרים שאין לך מקרר" חייכתי. "תסתפק במיץ תפוזים בטמפ' החדר? או
אולי יוגורט עיזים בטעם אפרסק?" ניסיתי להשמע אורגנית. "מיץ
תפוזים פושר דווקא נשמע טעים".
הבחור עמד באמצע הסלון ונראה מעט חסר אונים, כמו מטייל אקראי
על החוף שנקלע לרחבת ריקודי העם באמצע הורה סוערת. מה שהפך
אותו לעוד יותר חמוד. פתאום הרגשתי מאוד מודעת לבגדים שלי.
נעלי בית בצורת כלבלבים וטרנינג ורוד מנוקד באינספור מטריות
אדומות. נראה לי שהסמקתי מעט אז מיד הפניתי את תשומת ליבו
למקרר הירוק שלי. "נו מה דעתך" שאלתי בנון שלנטיות "לא עושים
דברים כאלה יותר אה?" .
"אני לא באמת מבין גדול במקררים" הוא ענה "סך הכל שבוע בעבודה.
אבל זה באמת נראה ישן. זה עוד עובד בכלל?" . "ככה"  עניתי "יום
כן, יומיים לא ואף פעם לא בשבתות וחגים. כמו אגד".
הוא חייך והפנים שלו הוארו .לפתע שמתי לב שהעיניים שלו ירוקות,
אבל ירוק יפה לא כמו המקרר שלי.  "אני אפרת. נעים מאוד" אמרתי.
"כן אני יודע אפרת קציר מרחוב הנביאים 3. אני יונתן" . הוא שלח
יד מפתיעה ברכותה ללחיצה."אני מאוד מצטערת שתצטרך לעבוד קשה
בשביל המקרר שלי" אמרתי בכנות.
"לא נורא" הוא ענה "פריזר שוכב זה באמת סיבה טובה למרד צרכני".
חייכתי. "אולי תיתן לי להזמין אותך לקפה בתור פיצוי?" אמרתי
בלי לחשוב. לרגע הרגשתי כמו השתלטה עלי רוחה של גברת רובינסון.
לפני שהספקתי להתחרט הוא ענה "בכיף" והניח כרטיס ביקור לבן על
השולחן שלי. לקחתי אותו ביד לחה וסקרנית והסתכלתי "יונתן שפירא
- הובלות ועוד". "השם שלך נורא מוכר" אמרתי לו.
"בבקשה רק אל תתחילי לזמזם" הוא ענה ואז נזכרתי. "דוקא שיר די
חמוד". ממש כמוך, חשבתי ומיד הודיתי לגברת רובינסון שידעה
לעצור אותי מתמלול חסר זהירות של מחשבותיי. "טוב כדאי שאני
אזוז" הוא אמר "יש עוד מקררים עם פריזר שוכב להביא לאנשים שלא
צריכים אותם". הוא פנה לעבר הדלת ואמר "תתקשרי אה?". חייכתי
וסגרתי אחריו את הדלת באיטיות. אני כנראה חולמת, נשענתי על
הדלת הסגורה ונשמתי נשימה עמוקה.
תחושה נעימה של התרגשות דגדגה אותי. אולי במקום מקרר חדש יעמוד
לי במטבח יונתן שפירא חדש לא פחות. במקום לקרר הוא יחמם ובמקום
לנצנץ בלבן הוא יבהק מזיעה חושנית.
פתאום הרגשתי שחם לי נורא בטרנינג הורוד. תפסתי את יוגורט
העיזים הורוד שלי ושתיתי ישר מהבקבוק. "איכככס" צעקתי לחלל
המטבח וירקתי אותו לכיור "חמוץ!". הסתכלתי בכעס על המקרר הירוק
שלי. איך אעמיד פני אורגנית כשאין לי אפילו יוגורט אחד אכיל
במקרר? אך במהרה הכעס התחלף בסלחנות מחויכת "אתה יכול להמשיך
להתקלקל" אמרתי "כל עוד תביא לי בחורים חמודים עם עיניים
ירוקות" ואז הוספתי בקריצה "אבל ירוק יפה. לא כמו שלך".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Moo!


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/5/13 5:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אתי בן סימון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה